אנו נכנסים השבת לספר חדש, ספר דברים, אשר כשמו כן הוא – דיבורים של משה רבנו: "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל…". וחז"ל תמהים, הרי משה הוא כבד פה וכבד לשון, ואיננו איש דברים, אז איך פתאום נושא נאם אדיר כזה: "'אלה הדברים', אמר ר' תנחומא למה הדבר דומה לאדם שהיה מוכר ארגמן והיה מכריז: 'הרי ארגמן', הציץ המלך ושמע את קולו, קרא אותו ואמר לו: מה אתה מוכר? אמר לו: 'לא כלום' אמר לו: 'אני שמעתי את קולך שהיית אומר הרי ארגמן ואתה אומר לא כלום' אמר לו: 'מרי אמת ארגמן הוא, אלא אצלך אינו כלום'. כך משה לפני הקב"ה שברא את הפה ואת הדיבור אמר 'לא איש דברים אנכי' אבל אצל ישראל כתיב בו 'אלה הדברים'".
ועוד מוסיף המדרש ואומר: "'אמר הקב"ה: ראה לשונה של תורה מה חביבה שמרפא את הלשון, מנין? שכן כתיב 'מרפא לשון עץ חיים', ואין עץ חיים אלא תורה שנאמר: 'עץ חיים היא למחזיקים בה'… ר"ל אמר מה לנו ללמוד ממקום אחר נלמוד ממקומו הרי משה עד שלא זכה לתורה כתיב בו 'לא איש דברים אנכי', כיון שזכה לתורה נתרפא לשונו והתחיל לדבר דברים, מנין? ממה שקרינו בעניין 'אלה הדברים אשר דבר משה'".
לכאורה שני המדרשים חלוקים ביניהם: במדרש הראשון מובן שמשה רבנו היה איש דברים עוד לפני שקיבל את התורה, אלא שכשבא לפני ריבונו של עולם הבין את מקומו ואמר 'לא איש דברים אנכי'. לעומת זאת מהמדרש השני עולה כי משה רבנו לא היה כלל איש דברים, והתורה היא זו שבנתה אצלו את היכולת לדבר.
את הסתירה לכאורה אפשר לבאר כך שמשה רבנו מתחילתו נתגדל אצל פרעה, בארמון המלכות וודאי נתגדל מאד גם בעניין הדיבור, שהיה עניין מרכזי אצל מלכי מצרים (כפי שמצאנו במדרשים, שהמבחן למי מגיעה המלוכה במצרים היה עפ"י ידיעת הלשונות). מה גם שמשה היה ממשפחה מיוחסת, ממנהיגי ישראל, וודאי שירש מהם את כוח ההנהגה והדיבור. בנוסף רואים שמשה משתמש בכוח הדיבור עוד לפני שהוטלה עליו השליחות האלוקית: הן כאשר פוגש את היהודי המכה ונוזף בו, והן בקריאת בנו. אלא שכאשר נחשף משה רבנו לגילוי האלוקי, הוא מבין ומפנים שכל דיבוריו 'לא שווים כלום', כדברי המדרש הראשון, ומתחיל לגמגם, כעין הסברו של המהר"ל (גבורות ה', פכ"ח), שגימגומו של משה רבנו נבע מהקושי העצום להוריד דברים עליונים כל כך לארץ, (כפי שאנו מוצאים לעיתים קרובות בילדים שגמגומם נובע מפער בין יכולת ההבעה הנמוכה, ליכולת המחשבה הגבוהה). משה רבנו מגלה עולמות אדירים של מחשבה ורוחניות, ומתקשה לתרגם אותם לעולם, וזהו סוד כוח התורה – היכולת להביא את האדם לדבר, לא דיבורי סרק, אלא לדבר את הדיבור האלוקי, לדבר ולחשוף בעולם המעשה את האידיאליים האלוקיים. זהו חידושה של התורה, להורות את הדרך המקשרת ומחברת בין שמיים לארץ, והכוח המרכזי הפועל בעניין זה הוא כוח הדיבור (שהוא רומז על הכוחות המעשיים כולם, שהרי הגמרא אומרת שהדיבור הוא מעשה – 'עקימת פיו הויא מעשה'). ואצל משה רבנו מתגלה הדבר במעלה העליונה – משה רבנו אומר דברים 'מפי עצמו', ודברים אלו הופכים להיות אחד מחמשת חומשי תורה. זוהי כוחה של תורה.
העולה מדברינו שכוחה הנפלא והאדיר של תורה, הוא לתת לנו את הסולם שמצד אחד ראשו יגיע השמיימה, לעולמות העליונים, ומצד שני רגליו יהיו מבוססים בארץ. כוחה של התורה הוא לתת לנו את היכולת להביע בדיבור ובמעשה את המחשבות והרעיונות העליונים ביותר- וזהו החידוש הגדול של התורה, כי הרעיונות הרוחניים הגבוהים כבר נמצאים בעולם, והשאלה הגדולה היא איך לחיות אותם כפרט, ויותר מכך כעם. וכפי שכותב הרב קוק זצ"ל: "לא בעצם התכלית של השלימות הרוחנית הוא עיקר הפלא שבו, (כלומר הדבר המופלא של התורה אינו ההבנה מהי המטרת-תכלית החיים, ולאן לשאוף) כי אם באופן ההגעה אליה על ידי הדרכים המיוחדים וראויים להשגתה". וממשיך הרב זצ"ל להסביר, שמסיבה זו האידיאלים העליונים, המוסר והכיוון – מופיע יותר בנביאים, ואילו ההדרכה המעשית, הפרקטית – מופיעה בתורה שבכתב, כי זה החידוש היותר גדול.
ומכאן יוצאת קריאה גדולה לכל אחד ואחד, ולתלמידי חכמים בפרט, שצריך להקדיש זמן ומחשבה ליכולת שלנו לחיות תורה. לא די באמירות כלליות, אלא כל אחד מחוייב ללמוד את הדרכים המעשיות כדי לחיות את התורה, שהדרך הראשית לכך היא לימוד הלכה וקיומה, ולצד זה למצוא דרכים יעילות נוספות להוריד את האידיאלים הגבוהים לעולם, לאדם הפרטי ולמשפחתו, לתלמידי החכמים ולציבור כולו. כאשר נזכה לעסוק ביצירת סדרים מעשיים, כלכליים, חברתיים, משפטיים וכו', להורדת התורה לעולם, נזכה בעז"ה שאור חדש על ציון יאיר ונזכה כולנו במהרה לאורו.
השבוע אנו נציין את תשעה באב בו בכו ישראל בכייה של חינם, בשל אי רצונם להיכנס לארץ. אי הרצון לחבר את השמים והארץ הוא מהות החורבן, שכן כל עניינו של בית המקדש הוא להוות חיבור שמים וארץ. הבכי והצער שלנו בתשעה באב הוא על אי הופעת האידאליים האלוקיים בארץ.
יהי רצון שנזכה לשבור את מחיצות הברזל, לחיות חיי תורה מלאים, לשמוע את קול ה', לדבר את דבר ה', ולדעת לחיות את האידאלים האלוקיים בארץ.
אנו נכנסים השבת לספר חדש, ספר דברים, אשר כשמו כן הוא – דיבורים של משה רבנו: "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל…". וחז"ל תמהים, הרי משה הוא כבד פה וכבד לשון, ואיננו איש דברים, אז איך פתאום נושא נאם אדיר כזה: "'אלה הדברים', אמר ר' תנחומא למה הדבר דומה לאדם שהיה מוכר ארגמן והיה מכריז: 'הרי ארגמן', הציץ המלך ושמע את קולו, קרא אותו ואמר לו: מה אתה מוכר? אמר לו: 'לא כלום' אמר לו: 'אני שמעתי את קולך שהיית אומר הרי ארגמן ואתה אומר לא כלום' אמר לו: 'מרי אמת ארגמן הוא, אלא אצלך אינו כלום'. כך משה לפני הקב"ה שברא את הפה ואת הדיבור אמר 'לא איש דברים אנכי' אבל אצל ישראל כתיב בו 'אלה הדברים'".
ועוד מוסיף המדרש ואומר: "'אמר הקב"ה: ראה לשונה של תורה מה חביבה שמרפא את הלשון, מנין? שכן כתיב 'מרפא לשון עץ חיים', ואין עץ חיים אלא תורה שנאמר: 'עץ חיים היא למחזיקים בה'… ר"ל אמר מה לנו ללמוד ממקום אחר נלמוד ממקומו הרי משה עד שלא זכה לתורה כתיב בו 'לא איש דברים אנכי', כיון שזכה לתורה נתרפא לשונו והתחיל לדבר דברים, מנין? ממה שקרינו בעניין 'אלה הדברים אשר דבר משה'".
לכאורה שני המדרשים חלוקים ביניהם: במדרש הראשון מובן שמשה רבנו היה איש דברים עוד לפני שקיבל את התורה, אלא שכשבא לפני ריבונו של עולם הבין את מקומו ואמר 'לא איש דברים אנכי'. לעומת זאת מהמדרש השני עולה כי משה רבנו לא היה כלל איש דברים, והתורה היא זו שבנתה אצלו את היכולת לדבר.
את הסתירה לכאורה אפשר לבאר כך שמשה רבנו מתחילתו נתגדל אצל פרעה, בארמון המלכות וודאי נתגדל מאד גם בעניין הדיבור, שהיה עניין מרכזי אצל מלכי מצרים (כפי שמצאנו במדרשים, שהמבחן למי מגיעה המלוכה במצרים היה עפ"י ידיעת הלשונות). מה גם שמשה היה ממשפחה מיוחסת, ממנהיגי ישראל, וודאי שירש מהם את כוח ההנהגה והדיבור. בנוסף רואים שמשה משתמש בכוח הדיבור עוד לפני שהוטלה עליו השליחות האלוקית: הן כאשר פוגש את היהודי המכה ונוזף בו, והן בקריאת בנו. אלא שכאשר נחשף משה רבנו לגילוי האלוקי, הוא מבין ומפנים שכל דיבוריו 'לא שווים כלום', כדברי המדרש הראשון, ומתחיל לגמגם, כעין הסברו של המהר"ל (גבורות ה', פכ"ח), שגימגומו של משה רבנו נבע מהקושי העצום להוריד דברים עליונים כל כך לארץ, (כפי שאנו מוצאים לעיתים קרובות בילדים שגמגומם נובע מפער בין יכולת ההבעה הנמוכה, ליכולת המחשבה הגבוהה). משה רבנו מגלה עולמות אדירים של מחשבה ורוחניות, ומתקשה לתרגם אותם לעולם, וזהו סוד כוח התורה – היכולת להביא את האדם לדבר, לא דיבורי סרק, אלא לדבר את הדיבור האלוקי, לדבר ולחשוף בעולם המעשה את האידיאליים האלוקיים. זהו חידושה של התורה, להורות את הדרך המקשרת ומחברת בין שמיים לארץ, והכוח המרכזי הפועל בעניין זה הוא כוח הדיבור (שהוא רומז על הכוחות המעשיים כולם, שהרי הגמרא אומרת שהדיבור הוא מעשה – 'עקימת פיו הויא מעשה'). ואצל משה רבנו מתגלה הדבר במעלה העליונה – משה רבנו אומר דברים 'מפי עצמו', ודברים אלו הופכים להיות אחד מחמשת חומשי תורה. זוהי כוחה של תורה.
העולה מדברינו שכוחה הנפלא והאדיר של תורה, הוא לתת לנו את הסולם שמצד אחד ראשו יגיע השמיימה, לעולמות העליונים, ומצד שני רגליו יהיו מבוססים בארץ. כוחה של התורה הוא לתת לנו את היכולת להביע בדיבור ובמעשה את המחשבות והרעיונות העליונים ביותר- וזהו החידוש הגדול של התורה, כי הרעיונות הרוחניים הגבוהים כבר נמצאים בעולם, והשאלה הגדולה היא איך לחיות אותם כפרט, ויותר מכך כעם. וכפי שכותב הרב קוק זצ"ל: "לא בעצם התכלית של השלימות הרוחנית הוא עיקר הפלא שבו, (כלומר הדבר המופלא של התורה אינו ההבנה מהי המטרת-תכלית החיים, ולאן לשאוף) כי אם באופן ההגעה אליה על ידי הדרכים המיוחדים וראויים להשגתה". וממשיך הרב זצ"ל להסביר, שמסיבה זו האידיאלים העליונים, המוסר והכיוון – מופיע יותר בנביאים, ואילו ההדרכה המעשית, הפרקטית – מופיעה בתורה שבכתב, כי זה החידוש היותר גדול.
ומכאן יוצאת קריאה גדולה לכל אחד ואחד, ולתלמידי חכמים בפרט, שצריך להקדיש זמן ומחשבה ליכולת שלנו לחיות תורה. לא די באמירות כלליות, אלא כל אחד מחוייב ללמוד את הדרכים המעשיות כדי לחיות את התורה, שהדרך הראשית לכך היא לימוד הלכה וקיומה, ולצד זה למצוא דרכים יעילות נוספות להוריד את האידיאלים הגבוהים לעולם, לאדם הפרטי ולמשפחתו, לתלמידי החכמים ולציבור כולו. כאשר נזכה לעסוק ביצירת סדרים מעשיים, כלכליים, חברתיים, משפטיים וכו', להורדת התורה לעולם, נזכה בעז"ה שאור חדש על ציון יאיר ונזכה כולנו במהרה לאורו.
השבוע אנו נציין את תשעה באב בו בכו ישראל בכייה של חינם, בשל אי רצונם להיכנס לארץ. אי הרצון לחבר את השמים והארץ הוא מהות החורבן, שכן כל עניינו של בית המקדש הוא להוות חיבור שמים וארץ. הבכי והצער שלנו בתשעה באב הוא על אי הופעת האידאליים האלוקיים בארץ.
יהי רצון שנזכה לשבור את מחיצות הברזל, לחיות חיי תורה מלאים, לשמוע את קול ה', לדבר את דבר ה', ולדעת לחיות את האידאלים האלוקיים בארץ.
