החומר מול הרוח
בפרשת השבוע אנחנו נתקלים בסדום- אשר הפיכתה נצרבה בתודעת העם היהודית כאירוע מכונן. כבר תקופת הנביאים הפכה סדום לדוגמה להתנהגות המרושעת והגרועה ביותר: "שימעו נא קציני סדום", ועד היום שגור על לשוננו הביטוי "מעשה סדום". הצלקת של סדום מצוייה עד היום בארץ ישראל, בים המוות, ים המלח חסר החיים. היום ננסה להבין מה עניינה של סדום?
כדי להבין זאת צריך לעמוד על יסוד חשוב, והוא שהמאבק הגדול של האדם הוא באגו, באנוכיות, בגאוה. יסודו של מאבק זה במאבק עמוק יותר: האם העיקר הוא הרוח או החומר? ומה מקיים את העולם באמת?
אם החומר הוא המקיים את העולם, אז העיקר הוא לדאוג לחומר, כל אחד צריך להישרד ולדאוג לעצמו, אך אם הרוח היא המקיימת את העולם, אז העיקר והמקיים הוא המידות הטובות.
הביטוי לדבר מופיע במדרש על פרשתנו: "ויעש אברהם משתה גדול…מהו גדול שכל גדולים היו שם, אף עוג היה שם באותה שעה, אמרו לו לעוג: 'לא כך היית אומר אברהם פרדה עקרה הוא ואינו מוליד'? כיוון שראה את יצחק אמר: 'מהו זה אין זה כלום, באצבעי אני הורגו', אמר לו הקב"ה: 'מה אתה מבזה על מתנתו, חייך שאת רואה אלף אלפים רבי רבבות יוצאים מבני בניו, ואין סופו של אותו האיש ליפול אלא בידו".
הדיון כאן הוא בדיוק על השאלה שהצגנו. עוג מלך הבשן מייצג את החומריות, והוא אומר שאברהם אבינו לא יוליד. לשיטתו של עוג העובדה שאברהם אבינו הוא צדיק, חסיד וקדוש, היא זו שתגרום שלא יהיה לו המשך, שאין לו סיכוי להמשיך בעולם. (כפי שקובעת התיאוריה הנאצית-דרוויניסטית, שהחזק חומרית הוא השורד). מעין זה ניתן לפעמים לשמוע אנשים אומרים משפטים בסגנון של "הוא ישר מדי, הוא אמיתי מדי, אין סיכוי שהוא יצליח".
ואז כשנולד יצחק אז עוג אומר שהוא, מייצג החומריות, ימחץ אותו באצבע הקטנה שלו- כלומר, שאין לו קיום. אך האמת היא הפוכה לגמרי, סוף הרוח לנצח, ולהפיל את כל החומריות הענקית.
סדום היא ממלכת החומר, לוט נושא את עיניו ורואה שסדום היא גן עדן, כגן הירק, החומר פורח. בסדום החומר הוא הכול, ולכן, החזק מנצח – מי שמועיל לפיתוח החומר חשוב ומי שלא – לא. בסדום אין ערך לעני והאביון, לחלש והנכה, לזקן ולמוגבל, הם לא מקדמים את העולם… "הנה זה היה עוון סדום…ויד עני ואביון לא החזיקה".
צריך להיזהר לא לשקוע בים של סדום, לא לטבוע בים האדיר החומרי. הקב"ה נתן עונש נורא לסדום, כל האיזור התמלא הושמד והומלח, שום דבר כבר לא יכול לצמוח שם- וזה ההיפך המוחלט מקיום ושגשוג.
הלימוד מסדום
הפיכת סדום גרמה לתופעת לוואי מעניינת: "רב דימי אמר: מעולם לא טבע גברא בימא דסדום…לא מבעיא כשורא – דאפילו בכל מימות שבעולם לא טבע, אלא אפילו גברא דטבע בכל מימות שבעולם – בימא דסדום לא טבע".
ה'בעיה' של העולם היא האדם, הוא היחיד ששוקע…הטבע האלוקי מתוקן, אך האדם, בעל הבחירה, הוא זה שיכול לבנות עולמות אך גם זה שיכול להרחיב. לעולם יש כוח קיום מופלא. כך למשל הקורה, קורת הבניין, יסוד הבית, שמייצגת את החלקים מהם נברא העולם לא טובעת. לעולם יש לו כוח הישרדות והתחדשות טבעי עצום, והוא לא טובעת בשום מקום בעולם. בימה של סדום התגלה דבר מעניין והוא שגם האדם לא טובע, גם לאדם יש גבולות, יש גבול לרוע והאכזריות, יש גבול לאגואיסטיות והחומרניות.
הנשמה האלוקית שנמצאת באדם, זועקת את זעקתה ובכוחה לעצור את האדם כשהוא מגיע לתהומות, וזה מה שנצרב בעולם מאז הפיכתה של סדום.
אני רוצה לסיים בכך שעל הסדום כתוב: "וישא לוט את עיניו וירא את כל כיכר הירדן כי כולה משקה, לפני שחת ה' את סדום ואת עמורה כגן ה' כארץ מצרים בואכה צוער" – סדום היא נראית בעיני הבשר של כגן עדן כמקום המושלם אליו העולם שואף, אך האמת היא שזהו רק חזיון תעתועים להולכים אחרי עיניהם. גן העדן האמיתי מתגלה שחסד אמיתי מתגלה, שהאדם חושף את כוחות הטוב והחסד שבו, וכך מספר המדרש (פרקי דרבי אליעזר): "כי אברהם כרת בית עם עמי הארץ. וכשנגלו המלאכים עליו (פרשת וירא) היה סבור שהן אורחי עם הארץ ורץ לקראתם, ורצה לעשות סעודה גדולה ורץ להביא בן בקר. וברח לפניו בן הבקר, ונכנס למערת המכפלה ונכנס אחריו שם ומצא שם אדם וחווה שוכבים על המיטות וישנים ונרות דולקים אליהם וריח טוב אליהם כריח ניחוח לפיכך חמד את מערת המכפלה במכר טוב ובזהב ובשטר עולם לאחוזת קבר". את אותו מדרש אנו מוצאים בספר הזהר פרשת חיי שרה אות ק' בצורה מורחבת, וזו לשונו: "רבי אלעזר אמר, בשעה שנכנס אברהם במערה, איך נכנס. כלומר, מה היה הסבה שנכנס אל המערה. ואומר, כי היה רץ אחר אותו העגל, שכתוב בו ואל הבקר רץ אברהם וגו', ובן בקר ההוא ברח עד אותה המערה, ואברהם נכנס אחריו להמערה, וראה מה שראה. אל תקרי בָּקָר, אלא בוקר, כלומר רץ אל מקום שהיה נראה בו אור, שנאמר: 'הבוקר אור'".
יש גן עדן שנראה לעיני בשר, ויש גן עדן אמיתי, שמלא ריחות וזוהר אלוקי, גן העדן שמגיע כתוצאה ממאמצי האדם לעשות חסד.
