פרשתנו פותחת בפסוק "אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם, ראשיכם, שבטיכם, זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל". ננסה היום לברר מהי ההתייצבות הזאת? מה משמעות של הביטוי 'נצבים'? ומדוע אחרי אמירת 'כולכם' צריך פירוט, ןחזרה 'כל איש ישראל'?
כשאומרים שאדם 'ניצב', אין הכוונה לעמידה סתמית המייצגת המצאות במקום מסוים, אלא התייצבות היא כשהאדם עומד בכל כוחותיו, בכל מלוא קומתו הרוחנית.
ישנם עוד שלוש מקומות בתורה שבהם מופיע הביטוי "ניצבים": אצל אברהם אבינו, כאשר נגלו אליו שלושה מלאכים "ניצבים עליו"; אצל משה ואהרון בצאתם מפרעה, כאשר התייצבו מולם שוטרי בני ישראל "ניצבים לקראתם"; ואצל דתן ואבירם, כאשר לקראת בואו של משה "יצאו ניצבים", ועמדו בפתח האוהלים שלהם. בכל המקומות הללו רואים שהם מתייצבים ועומדים ב"מלוא קומתם".
כאשר באים לעמוד ולהתמסר לאידיאל האלוקי אז יש דרישה להתייצבות- שהאדם יגייס את כל מהותו. כשבאים לעמוד לפני ה' צריך להיות ניצבים. 'בכל דרכיך דעהו'; 'כל מעשיך יהיו לשם שמיים'; 'יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו, ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו'. זוהי התייצבות, וזו הדרישה מכל אחד ואחד- להיות בכל מלוא אישיותו, לא לוותר על הכוחות הנמצאים בו, לא להתקמט, לא להתעקם.
יש החושבים בטעות שכשאדם רוצה לעשות תשובה הוא צריך להקטין את עצמו, שמי שירא שמים לא מגלה את כל כוחותיו וצריך להיות מוגבל ומצומצם. אלא שבפרשתנו אנו למדים את ההיפך – הקב"ה רוצה אותנו במלוא קומתנו הגופנית, הנפשית והרוחנית. לא לחינם בצמוד למצוות התשובה המופיעה בפרשתנו מופיע שבע פעמים, בהקשר של הקומה המלאה בעוה"ז, הביטוי 'חיים' בהטיות שונות – 'ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום'.
ודברים אלו חלים על כולם. החל מהמנהיג שכל מחשבתו צריכה להיות לשם שמיים ושלא להגרר לעסוק בכבודו, אלא לרתום את כל כוחותיו לעשות את רצון ה' באמת, וכלה באיש הפשוט שעלול לטעון: 'אין לי אחריות אני לא חייב להיות מגוייס בכל כוחי'. כולם צריכים להיות רתומים בכל כוחם.
בספרים הקדושים מובא שכל פעם בכתוב בתנ"ך 'היום' זה מרמז לראש השנה. היום הרת עולם- היום בו ניתנת לנו ההזדמנות לבחור מחדש למה אנחנו מתייצבים, לאיזה מגמה ותכלית אנו פונים. הדרישה היא פשוטה: להיות נצבים, מסורים ורתומים; להיות 'לפני ה'. ולא די שכל אחד ואחד יעמוד בפני עצמו, יש ציווי להיות רתומים למטרות הגדולות של עם ישראל, כפי שמופיע בפסוק "אתם נצבים היום כולכם '- ואז מתוך הכלל מגיע הפירוט 'ראשיכם, שבטיכם…', מתוך ההבנה של מקומו של כל אדם בכלל, עליו לצאת ולפעול את פעולתו. וגם את, כשהוא ממלא את תפקידו וממוקד כולו, עליו לזכור שהוא חלק מהכלל- וכפי שבפסוק, אחרי כל הפירוט חוזרים ומכללים 'כל איש ישראל'. זוהי ההתייצבות השלימה שנדרשת מאיתנו.
לא נאריך במקורות אבל נראה שזאת כוונת הגמ' שמחד בראש השנה עוברים לפניו כבני מרון – אחד אחד, ומאידך 'נסקרין בסקירה אחת',
נסיים בדברי הזוהר שמדגיש את החיוב להיות מסור לגמרי, להכנס בכל כוחותינו לעבודת כלל ישראל שהיא לפני ה': "רבי אלעזר אמר: תא חזי בשעתא דדינא שריא בעלמא לא ליבעי ליה לאיניש דידכר שמיה לעילא (קמי דקודשא בריך הוא בעלמא), דהא אי אדכר שמיה ידכרון חובוי (כלהו) וייתון לאשגחא ביה, מנלן? – משונמית, דההוא יומא יום טוב דראש השנה הוה וקודשא בריך הוא דאין עלמא וכדין אמר לה אלישע: 'היש לדבר לך אל המלך' (מל"ב ד', יג) דא קודשא בריך הוא דכדין אקרי מלך, מלך הקדוש מלך המשפט, 'ותאמר בתוך עמי אנכי יושבת' לא בעינא דידכרון לי וישגחון בי אלא בתוך עמי, מאן דעייל רישיה בין עמא (כלא) לא ישגחון עליה למידן ליה לביש בגיני כך אמרה: 'בתוך עמי'" (זוהר נ"ח, סט ע"ב).
יהי רצון שנזכה להתכונן להתייצבות השלימה לפני ה', מתוך ההבנה של תפקידנו הלאומי, ושמתוך כך ישאל כל אחד את עצמו האם אני מתייצב? האם חיי אכן מסורים למטרה האמיתית? זה הזמן לשאול – ולענות באמת!
