מחשבות בעקבות ל"ג בעומר

בליל אמש ישבו חלקים גדולים בעם ישראל סביב האש הבוערת, וחשבתי לשתף אתכם במחשבות שעלו לי מתוך ההסתכלות באש.

בל"ג בעומר אנו מדליקים את האש לא כאמצעי אלא כמטרה, לא בשביל לחמם או להאיר אלא בשביל שתהיה מדורה, שתהיה אש. גם בבית המקדש האש לא הייתה אמצעי כי אם מטרה- "את קרבני לחמי לאשיי", "ריח ניחוח אישה לה'". פשט הפסוקים הוא שהאש לא באה בכדי להקריב את הקורבן אלא להפך- הקורבן נועד בשביל האש- המטרה היא האש. ואכן הדבר הקבוע בבית המקדש היה האש- "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה", וכל המכבה את האש עובר בלאו, שנאמר "לא תכבה".

ויש להבין מה עניינה של האש? מדוע היא כה משמעותית? באופן פשוט האש היא התשוקה, הציפיה, התקווה, הרצון והאהבה. האש היא האנרגיה שדוחפת ומניעה את הכל. הכל מתחיל מהאש. האש היא הדבר שגורם לשינויים הגדולים ביותר בעולם. וגם באדם עצמו- התנועה תלויה באנרגיה שמאפשרת את העשייה והקיום.

יש חובה לשמור כל הזמן על האנרגיה שלא תכבה. שהכוחות של האהבה, הרצון והתשוקה יבערו כל עת בלב האדם.

ואמנם נכון שיש חשיבות גדולה לחשוב ולבדוק להיכן להפנות את האנרגיה הזו, באלו אפיקים לפעול, שכן לעיתים האש שורפת ומכלה. אך כל זאת לא סותר את העובדה שהאש היא הכוח המניע. כשאדם מלא באהבה, באהבת ה', באהבת הבריות, ברצון אדיר לקידוש שם שמים, לקרבת השם, בתשוקה עצומה להיטיב ולהועיל, זה הלב שממנו אח"כ יצאו כל הפעולות והמעשים.

צריך להיזהר מאוד שלא לפגוע באש. הרב קוק (אורות הקודש ג, עמ' רי) לומד קל וחומר מופלא מהאיסור לכבות את האש בבית המקדש, וזו לשונו: "את הצמאון האלוקי הבוער וסוער בשלהבת עוזו בלב, אסור לכבות. אם כל המכבה גחלת מעל המזבח הגשמי עובר הוא בלאו של 'אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה', קל וחומר המכבה גחלת רוחנית עליונה מעל גבי המזבח הרוחני, המלא חיי קודש, הלב הישראלי. אמנם צריכים תמיד להוסיף אש מן ההדיוט, בשכל טוב, בחכמה ובבינה, באור תורה ונר מצוה, כדי שתהא השלהבת עולה ומתרוממת, עולה ומוסיפה כוח וגבורה…".

אם אנחנו רואים אדם שיש לו אש והתלהבות, אפילו אם הדרך להביע את האש הזו איננה נראית לנו, צריך להיזהר מאוד שלא להנמיך את הלהבות.

עוד דבר מופלא באש הוא, כפי שחוויתי אתמול, שהיא זוקקת כל הזמן עצים. אי אפשר לחשוב שאם הייתה לנו אש אתמול היא תהיה גם היום, אלא יש צורך לתדלק את האש כל הזמן- זוהי הפעולה הראשונה שעושה הכהן- "והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה ובער עליה הכהן עצים בבוקר בבוקר". כלומר, יש צורך כל בוקר להדליק את האש מחדש, להלהיב את הלב, לחזק את הרצון והתשוקה. אם לא דואגים להבעיר את האש- היא תלך ותכבה.

האנרגיה שלנו היא המשאב החשוב ביותר בחיינו והיא דורשת טיפוח תמידי. וכפי שכותב הרב קוק (עולת ראיה) על הפסוק "ובער עליה הכהן עצים בבוקר בבוקר": "חדשים לבקרים רבה אמונתך'. מי  הוא הנותן הכוח, לחיי הקודש שישטוף בעז, גם למרות כל נהרי נחלי החול, ההולכים ומתגברים מתוך הכרח החיים וטבעם הקשה, הנה חדוש היקוד, בעריכת העצים בבוקר בבוקר, פועל הוא חדוש עצום בכל נפש, בכל רוח, בכל נשמה בישראל, להגות בפלאי אל דעות, להתענג ממתק זיו אהבתו ונעם תורתו, המתחדשת בכל יום בכל יום תמיד. 'בבוקר בבוקר יעיר לי אוזן לשמוע כלמודים'. עצי הקדש החדשים, המגדילים את אש המזבח, מעוררים את כוח החיים המעשיים בכל נשמה, להחיש כוח של מעשים טובים חדשים, לעורר על ידם רוח חיים חדשים, ממקור אש הקודש של הנשמה, ששלהבת אש הקודש בוערת בה בתוכיותה".

אני מקווה שנהנתם מהמחשבות, אבל הדבר החשוב ביותר הוא לשאול את עצמנו עכשיו ובכל יום, כיצד אנחנו מחזקים את הרצון? את התשובה והאהבה? איך אנחנו שומרים על אש הקודש שתבער בקירבנו? איך אנחנו גורמים לאנרגיות קדושות וטהורות להיכנס לחיים שלנו ולדחוף אותם קדימה. אם תשאלו את השאלות, ברור לי שתהינה לכם התשובות. בהצלחה J.