אם כל חי
פעמים רבות כתבנו את הדבר שכגודל פשטותו כך גודל ההתעלמות ממנו – שכדי לדעת מהם הערכים המרכזיים שצריכים להוביל את חיינו ואת הדירוג הפנימי ביניהם, צריך האדם להתבונן בתורה, בפשטי המקראות, ולראות את המקום והדגש שנותנת התורה לכל אידיאל ולכל ערך.
כשאנו מתבוננים בשלושת הפרשיות הפותחות את התורה, ללא ספק עולה מצווה אחת חשובה ומרכזית שתופסת מקום נרחב הרבה מעבר לכל ערך ואידיאל אחר- וזוהי המצווה להוליד ילדים ולחנכם בדרך טובה.
מיד אחר יצירת האדם אומרת התורה "ויברך אותם אלוקים ויאמר להם אלוקים פרו ורבו ומילאו את הארץ…"
לאחר מכן אנו רואים ששמה של האישה הראשונה נקרא על ידי האדם הראשון- "חוה"- והנימוק הוא "ויקרא האדם שם אשתו חוה כי היא הייתה אם כל חי". כלומר, היצור האנושי הראשון שניתן לו שם פרטי (לעומת שם המין) נקרא על שם הפעולה האנושית העליונה ביותר, שהוא להיות אם כל חי- להוליד ולגדל את החיים.
חז"ל במדרש שהובא בפתיחת ה'עין יעקב' מביאים דעה שהפסוק המרכזי ביותר בתורה הינו "זה ספר תולדות אדם", והפשט הוא שדבר המרכזי ביותר שהתורה מכוונת אליו הוא הולדת התולדות.
פרו ורבו ומלאו את הארץ
גם כשאר נוח יוצא מהתיבה, או במילים אחרות כהעולם מתחיל את התחלתו השלישית- אומר לו הקב"ה "ויברך אלוקים את נוח ואת בניו ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ". והדבר חוזר פעם נוספת בסוף דברי הקב"ה: "ואתם פרו ורבו שירצו בארץ ורבו בה".
אנו רואים כי האידיאל הגדול של פריה ורביה הינו הדבר המרכזי והחשוב ביותר שהאנושות יכולה לעשות. פסוקים רבים מתארים את האידיאל הגדול הזה- "ויחי… ויולד את… ויחי… אחרי הולידו את… ויולד בנים ובנות". עניינם של פסוקים אלו לתאר את ההיסטוריה האנושית דרך הדבר המרכזי אותו היא פועלת- ההולדה.
לאור דברנו אלו מאירים ומובנים יותר דברי חז"ל שקבעו ש"לא נברא העולם אלא לפריה ורביה, שנאמר 'לא תוהו בראה לשבת יצרה".
הייעוד הישראלי
היה מקום לומר שזהו רק התפקיד של האנושות הכללית, אבל האנשים הגדולים ובראשם היהודים- להם נכונו לכאורה משימות חשובות יותר כגון פיתוח המחשבה, המוסר והמידות וכיוצא באלה. אך בפרשתנו אנו מגלים שלא כך הם פני הדברים, וגם התפקיד הישראלי כולל בתוכו כמרכיב מרכזי את האידיאל הגדול של פריה ורביה.
בפרשתנו רואים כי הדיבור הראשון ליהודי הראשון הינו: "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" ומהי סיבה ההליכה? כי שתתקיים בו ההבטחה הגדולה "ואעשך לגוי גדול"
ומרגע זה חוזר ה' בכל דיבור ודיבור עם האבות על הבטחת הזרע כדבר הראשון "וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת". "וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעימו, שא נא עיניך וראה מן המקום אשר את שם צפונה ונגבה וקדמה וימה, כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם, ושמתי את זרעך כעפר הארץ אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם זרעך ימנה".
לאחר מכן אנו מוצאים תמיהתו הגדולה של אברהם אבינו "ויאמר אברם ה' אלוקים מן תיתן לי ואנוכי הולך ערירי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר, ויאמר אברם הן לי לא נתתה זרע (רש"י: "ומה תועלת בכל אשר תיתן לי") והנה בן ביתי יורש אותי". כלומר, אברהם אבינו שואל את הקב"ה מה התועלת בכל הדברים שהוא עושה אם אין לו זרע.
הקב"ה מסכים להנחת היסוד של אברהם ועונה לו שהוא אכן יזכה לזרע גדול מאוד "והנה דבר ה' אליו לאמר לא יירשך זה כי אם אשר ייצא ממעיך הוא יירשך ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט נא השמימה וספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם ויאמר לו כה יהיה זרעך".
גם אצל שרה אמנו אנו מוצאים שהדבר הראשון שמוזכר על שרה, כבר בפרשת נוח, הוא "ותהי שרי עקרה אין לה ולד". ובפרשתנו אנו מוצאים את המאמצים הגדולים והוויתורים הנוראיים שעושה שרה בכדי לזכות לולד, בכך שנותנת את בעלה לשפחתה באומרה "בא נא אל שפחתי אולי אבנה ממנה" וכפי שמסביר רש"י "בזכות שאכניס צרתי לתוך ביתי". (אגב הדברים מעיר רש"י על המילים "אולי אבנה ממנה"- "לימד על מי שאין לו בנים שאינו בנוי אלא הרוס").
יכולנו להמשיך להאריך בדברים אך ההבטחות על הזרע גלויות וברורות וחוזרות בכל דיבור ודיבור אל אברהם אבינו.
מכאן אנו למדים על החשיבות העליונה להגדיל ולהרחיב את הזרע, כחול אשר על שפת הים וככוכבים בשמים, כפי שהובטח לאברהם אבינו ולאבות אחריו. ומי שאינו מבין את החשיבות והמרכזיות של הדבר מקורו איננו מהתורה שהיא רצון ה', אלא מרצונות זרים שאת מקורם ניתן לחפש בשדות זרים.
