השבת הינה השבת השלישית מארבעת הפרשיות ובא נקרא את פרשת פרה. כפי שכבר כתבנו, יש בארבעת הפרשיות מהלך הדרגתי בו אנו מתעלים מפרשת שקלים לפרשת זכור ומפרשת זכור לפרשת פרה, וממנה לפרשת החודש.
פרשת פרה עוסקת בהיטהרות מטומאת המת, ובאופן פשטני היא נקראת בתאריך זה כחלק מההכנה להקרבת קורבן הפסח, ולעניות דעתי, יש כאן ניסיון עמוק להמשיך להילחם בעמלק.
מחשבתו של המן
המן שמח מאוד שהגורל נופל על חודש אדר ובו יהיה, על פי תכנונו, כלויים והשמדתם ח"ו של ישראל. שמחתו נובעת מכך שבחודש זה נפטר משה רבנו, מושיעם של ישראל. התפיסה העמלקית סוברת שלכל דבר יש סוף, שאין דבר נצחי או אינסופי בעולם הזה. לכל התחלה יש סוף, וכפי שישראל התחילו בחודש הראשון- חודש ניסן- הרי שסופם יופיע בחודש האחרון, הוא חודש אדר.
תפיסה זו שכל דבר הוא סופי (בדור הזה אי אפשר שלא להיזכר ב'פתרון הסופי') היא היסוד לכל חטא ועוון, לכל עצב ומצוקה. זו גם הסיבה שרבים מן הראשונים מסבירים שיסוד המושג טומאה נעוץ במוות: המת הוא אבי אבות הטומאה, טומאת הצרעת עניינה מיתת תאים אצל האדם (כפי שאומר אהרון למשה על הצרעת של מרים "אל-נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו"), וטומאת נידה וטומאת בעל קרי הן כוחות חיים שנאבדים והולכים לטמיון.
על פי מה שכתבנו, הסיבה לריחוק מהמוות והסלידה ממנו היא שהמוות מפגיש אותנו כביכול עם הסוף, ומפגש זה עלול להשריש בנו את התפיסה השגויה שהכול סופי.
מה המשמעות במעשי בני האדם?
ישנן שתי הסתכלויות על החיים. האחת, רואה את כל מעשיו של האדם כנצחיים. אמנם גופו עתיד להתכלות (למרות שגם זה איננו ברור שהרי אומרים שגופם של צדיקים נשאר שלם בקבר עד לתחיית המתים), אולם מעשיו של האדם, מבחינה רוחנית, משפיעים לנצח. כל מעשה טוב, חסד, מצווה, קדושה, נשמר באוצר הנצח ומשפיע על העולם לעד.
באופן כזה האדם הופך להיות חלק מהנצח. תפיסה זו מחייבת את האדם וממריצה אותו לעשות מעשים גדולים וחשובים, ונותנת ערך לעבודתו ועמלו. אדם שחי באופן כזה מלא בשמחה וחיוניות, ושום דבר זמני לא יוכל להעכיר את רוחו.
מאידך ישנה תפיסה הרואה את האדם כצועד, מיום לידתו, בדרך חד-סטרית, צעדה שאפשר לקרוא לה בשם המזעזע 'צעדת המוות'. כל שנה, חודש ויום שעוברים, האדם צועד לקראת מותו. בתפיסה זו הדבר היחיד שנותר לאדם לעשות הוא לנסות להנעים ולענג את צעדת המוות, וממילא גם ברור שכל הרעת תנאים מעציבה אותו מאוד, שהרי כל מגמת חייו היא ליהנות ולכייף…
ההיטהרות
עמלק הוא המייצג את התפיסה שהכול סופי., וזו הסיבה שהוא מנסה להשמיד את ישראל. ישראל מייצגים את הנצח, עם הנצח, עם ה', ועמלק מנסה לקרר את ההתלהבות הגדולה שמופיעה בעולם כאשר נפגשים עם מישהו שמייצג את הנצח בחיי העולם הזה.
לכן כשאנו מתמודדים עם עמלק ומנצחים אותו, ההמשך הברור הוא להיטהר מטומאת המת, להתרחק מתפיסת המוות והחידלון, הסופיות וקצבה. כל מי שרוצה להתקדש צריך להתרחק מהמת. הכוהנים, הנזירים, העולים למקדש- כולם צריכים להתרחק מהטומאה.
הדרך להיטהר מטומאת המת היא לקחת פרה אדומה, המייצגת את החומריות הגסה, להשמיד אותה, לשרוף אותה כליל, להפוך אותה לאפר, ולגלות שהאפר הזה עדיין פועל בעולם. כאשר מחברים אותו למים חיים בכוחו לטהר ולהיות שותף לעבודת ה' של הכהנים והלווים, של ישראל הקדושים.
הפרה שלכאורה כלתה ואבדה ממשיכה להשפיע, להיות חלק חשוב והכרחי בבניין הקודש בעולם. ואם פרה, כאשר היא מתחברת למקור מים חיים יכולה להשפיע, ממילא מובן כמה גדול כוחו של אדם שמתחבר לתורת החיים, לאלוקים חיים, להשפיע. כיליון גופו של האדם באופן זמני ודאי שלא יעצור את ההשפעה, וכפי שהבאנו בדברנו על פורים, משה רבנו ביום מותו נולד מחדש בנשמות כל ישראל, "אתפשטותה דמשה בכל דרא".
השבת, כשנקרא את פרשת פרה, אנו צריכים להתחבר למבט הנצח, למבט החיים האינסופיים, לנצח את העמלקיות המייאשת ומתוך כך לעשות מעשים גדולים שישפיעו לדורי דורות.
