בארות 3 | תמורות במעמדו של הנולד מנישואי תערובת – הרב צבי יניר

  • ההלכה המוסכמת היא שיהדותו של האדם נקבעת בהתאם לאמו
  • במאמרו טוען הרב צבי יניר כי חלו שינויים בהלכה זו, בהתאם לדרשות חכמי ישראל בתורה שבעל פה
  • לפי הצעה זו, תחילה נקבעה היהדות בעקבות האב, בהמשך נקבע שוולד מנישואי תערובת (האב או האם) הוא נוכרי, לאחר מכן נקבע שבן לנוכרי הוא ממזר, ולבסוף נקבעה ההלכה המוסכמת עד דורנו
  • על אף שאין נפקא מינא הלכתית מהבירור, הוא מסייע, לדברי הרב יניר, להזדהות יותר עם דברי הרב עוזיאל בגיור זרע ישראל

תוכן עניינים

 

הרב צבי יניר

תמורות במעמדו של הנולד
מנישואי תערובת

הקדמה

בימינו ברור לכל בר בי רב שעל פי ההלכה היהדות נקבעת לפי האם: אִם הָאֵם היא יהודייה — הרי בנה יהודי, ואם לא — לא.1 במאמר זה נבקש להוכיח שבעבר ההלכה הייתה שונה, וננסה להבין מה השתנה.2 רבים חושבים שהלאום נקבע לפי האם, כי עובדת היותה אמו של הנולד לא מוטלת בספק, ולעומת זאת לגבי האב תמיד מקנן ספק כלשהו, בהיעדר בדיקה גנטית. אך קשה מאוד לקבל טענה זו, שהרי הלכה קבועה מאז ומעולם, ש"בַאומות — הַלֵּךְ אחר הזכר" (יבמות עח, ב, ועוד) — כאשר יש אב ואם מאומות שונות, מעמדו ההלכתי של לאום ילדיהם נקבע לפי האב, כלומר לא הוודאות של האם היא זו שקובעת את הלאום.

לחקירה זו הגעתי לפני שנים רבות, כשלמדתי לעומק את הלכות אבן העזר. כאשר למדתי את הדברים בדרך הישיבתית הרגילה, ולא באופן כרונולוגי, תמהתי מאוד כשהגעתי לסוגיות מפורשות בבבלי שמבואר בהן שהולכים לפי האב, וכן לבעלי התוספות שאומרים את הדבר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים.

ברבות הימים הבנתי ששיטת הלימוד הישיבתית, שהיא שיטת ליטא ובריסק, אינה בהכרח השיטה הנכונה להבנת הסוגיה. דווקא הלימוד הכרונולוגי, שהוא די דומה ללימוד האקדמי, עשוי להביא מזור להבנת הסוגיה, כפי שניווכח. המשמעות היא, שאם רוצים להבין את השתלשלותה ואת עומקה של כל סוגיה, יש לבחון את הלימוד הכרונולוגי שלה.3

א. תורה – פשוטו של מקרא

התורה מתייחסת לאיסור נישואי תערובת בהקשר של 'שבעת העממים', אך כמעט לא מתייחסת באופן מפורש לתוצאות של נישואין אלו. בכל זאת, משני מקומות בתורה ניתן למצוא מכללא את עמדתה. מקור שלישי הנוגע בעניין זה אינו מסייע לנו.

1. איסורי חתנות (דברים ז, א-ד)

[א] כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹוהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ, וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ — הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי, שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ. [ב] וּנְתָנָם ה' אֱלֹוהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם, הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם, לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם. [ג] וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם, בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ. [ד] כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְהִשְׁמִידְךָ מַהֵר.

הקושי העיקרי בפשוטו של מקרא הוא בפסוק ד'. בפסוק ג' נמנים שני איסורים — לא לתת את בתך לבנו, ולא לקחת את בתו לבנך. בפסוק ד' מובא נימוק רק למקרה השני הנוגע לאיסור לקחת את בתו לבנך ("כי יסיר את בנך", היינו אותו מחוּתן, שאת בתו לקחתָ לבנך, יסיר את בנך — חתנו — מאחרי ה'),4 אך אין נימוק לאיסור השני של "בתך לא תתן לבנו"!

לעניות דעתי, אם נבין את הרקע של התקופה בה התורה מצווה זאת, התשובה פשוטה. כידוע, בכל העולם הקדום, וגם בעם ישראל במשך מאות שנים, המשפחה התלכדה סביב שבט האב. הבת שנישאה עברה למשפחת בעלה ועזבה את השבט המקורי שלה. לאור זאת ברור מדוע אין צורך לנמק את האיסור "בתך לא תתן לבנו", כיוון שברור שהבת מתנתקת ממשפחתה ועוברת לחיות עם משפחת בעלה, וכשמדובר בנישואין לנוכרים היא נטמעת שם לחלוטין ומתבוללת.5

החידוש של התורה הוא שגם במקרה ההפוך יש איסור. אף שבתו של הגוי שתקח לבנך תתערה במשפחתך, בתוך עם ישראל, עדיין יש לחוש שהמחותן הגוי, תושב הארץ, יסיר את בנך מאחרי ה' לעבוד עבודה זרה. שהרי על אף שהכלה הנוכרית תגור אצלך, סביר שיהיו קשרים מסוימים עם משפחתה, ויש חשש שתוצאות אותם קשרים הן שבנך יוּסר בידי המחותן וינהה אחר עבודה זרה.

לאור דברינו ניתן אולי להסיק, אף שהמקרא לא התייחס לכך בפירוש, שהדברים אמורים גם ביחס למעמד הילדים שייוולדו. 'בִּתְּךָ' שעברה לגור עם משפחת בעלה — הלכה בפועל לאיבוד, וילדיה יהיו גויים. לעומת זאת, ילדי 'בנך' שנשא גויה (אף שנשא באיסור) יהיו ישראלים, שהרי הכל הולך אחר משפחת האב.6

2. פרשת המקלל (ויקרא כד, י-יא; טז)

[י] וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית, וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה — בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי. [יא] וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל, וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה; וְשֵׁם אִמּוֹ: שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן… [טז] וְנֹקֵב שֵׁם ה' מוֹת יוּמָת, רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה, כַּגֵּר כָּאֶזְרָח — בְּנָקְבוֹ שֵׁם יוּמָת.

אם נדקדק בלשונו של המקרא, נראה שאכן בתחילת פסוק י' לא מוגדר מהו הלאום של האיש המקלל; נזכר רק שאימו מהלאום הישראלי ואביו מהלאום המצרי. אך מסופו של הפסוק נראה שהמקרא רומז לנו שהלאום של המקלל אינו ישראלי, שהרי את האיש שרב עימו מכנה המקרא "איש הישראלי", והמקלל מכונה "בן הישראלית". משמע שהמקלל הוא אמנם בן של ישראלית, אך אינו נקרא 'ישראלי' (כך דייק הרמב"ן שם), אלא נחשב מצרי.7

אמנם לפי סדר התורה, על פי פשוטו של מקרא מסתבר שפרשת המקלל התרחשה אחרי מתן תורה, אך מאידך, מסתבר שאיש זה היודע לקלל את השם, נולד קודם מתן תורה (המעבר לשנת הארבעים מתרחש רק בספר במדבר). באותה עת, יתכן שהמעמד של עם ישראל היה כבני נח, וביחס לבני נח אכן הולכים תמיד לפי האב, כפי שציינו בהקדמה, שאפילו אחרי מתן תורה — באומות הלך אחר הזכר. לכן נראה שהמקלל נולד כגוי, אלא שכפי שרומז המקרא בפסוק ט"ז, הוא כנראה התגייר,8 והעונש למקלל חל גם על הגרים: "כגר כאזרח — בנקבו שם יומת". לכן אין ראיה מהמקלל לגבי ייחוס הלאום, כיוון שלפני מתן תורה מסתבר שגם בישראל הולכים לפי האב, ואין ראיה שגם אחרי מתן תורה הולכים אחר האב.

3. שפחה נוכרית וילדיה (שמות כא, ד)

אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה, וְיָלְדָה לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת — הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ, וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ.

במקרה של שפחה כנענית שנמסרת לעבד עברי, התורה קובעת במפורש את מעמד הילדים — הם עבדים כאימם. אך אין מכאן ראיה למעמדם של בני ישראלי ונוכרית שאינם עבדים.

ב. עזרא ונחמיה – פשוטו של מקרא

1. בני התערובות ובני הנוכרים בתקופת עזרא (עזרא ט, יב; י, א-ד; י-יד; טז-יז; כ-כא; מד)

[ט, יב] וְעַתָּה, בְּנוֹתֵיכֶם אַל תִּתְּנוּ לִבְנֵיהֶם וּבְנֹתֵיהֶם אַל תִּשְׂאוּ לִבְנֵיכֶם, וְלֹא תִדְרְשׁוּ שְׁלֹמָם וְטוֹבָתָם עַד עוֹלָם, לְמַעַן תֶּחֶזְקוּ וַאֲכַלְתֶּם אֶת טוּב הָאָרֶץ, וְהוֹרַשְׁתֶּם לִבְנֵיכֶם עַד עוֹלָם.

[י, א] וּכְהִתְפַּלֵּל עֶזְרָא וּכְהִתְוַדֹּתוֹ, בֹּכֶה וּמִתְנַפֵּל לִפְנֵי בֵּית הָאֱלֹוהִים, נִקְבְּצוּ אֵלָיו מִיִּשְׂרָאֵל קָהָל רַב מְאֹד, אֲנָשִׁים וְנָשִׁים וִילָדִים, כִּי בָכוּ הָעָם הַרְבֵּה בֶכֶה. [ב] וַיַּעַן שְׁכַנְיָה בֶן יְחִיאֵל, מִבְּנֵי עֵילָם, וַיֹּאמֶר לְעֶזְרָא: אֲנַחְנוּ מָעַלְנוּ בֵאלֹוהֵינוּ, וַנֹּשֶׁב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת מֵעַמֵּי הָאָרֶץ. וְעַתָּה, יֵשׁ מִקְוֶה לְיִשְׂרָאֵל עַל זֹאת? [ג] וְעַתָּה נִכְרָת בְּרִית לֵאלֹוהֵינוּ לְהוֹצִיא כָל נָשִׁים וְהַנּוֹלָד מֵהֶם, בַּעֲצַת אֲדֹונָי וְהַחֲרֵדִים בְּמִצְוַת אֱלֹוהֵינוּ, וְכַתּוֹרָה יֵעָשֶׂה. [ד] קוּם, כִּי עָלֶיךָ הַדָּבָר וַאֲנַחְנוּ עִמָּךְ, חֲזַק וַעֲשֵׂה…

[י] וַיָּקָם עֶזְרָא הַכֹּהֵן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אַתֶּם מְעַלְתֶּם וַתֹּשִׁיבוּ נָשִׁים נָכְרִיּוֹת, לְהוֹסִיף עַל אַשְׁמַת יִשְׂרָאֵל. [יא] וְעַתָּה, תְּנוּ תוֹדָה לה' אֱלֹוהֵי אֲבֹתֵיכֶם, וַעֲשׂוּ רְצוֹנוֹ, וְהִבָּדְלוּ מֵעַמֵּי הָאָרֶץ וּמִן הַנָּשִׁים הַנָּכְרִיּוֹת. [יב] וַיַּעְנוּ כָל הַקָּהָל וַיֹּאמְרוּ קוֹל גָּדוֹל: כֵּן כִּדְבָרְךָ עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת! [יג] אֲבָל הָעָם רָב, וְהָעֵת גְּשָׁמִים, וְאֵין כֹּחַ לַעֲמוֹד בַּחוּץ, וְהַמְּלָאכָה לֹא לְיוֹם אֶחָד וְלֹא לִשְׁנַיִם, כִּי הִרְבִּינוּ לִפְשֹׁעַ בַּדָּבָר הַזֶּה. [יד] יַעַמְדוּ נָא שָׂרֵינוּ לְכָל הַקָּהָל, וְכֹל אֲשֶׁר בֶּעָרֵינוּ הַהֹשִׁיב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת יָבֹא לְעִתִּים מְזֻמָּנִים, וְעִמָּהֶם זִקְנֵי עִיר וָעִיר וְשֹׁפְטֶיהָ, עַד לְהָשִׁיב חֲרוֹן אַף אֱלֹוהֵינוּ מִמֶּנּוּ עַד לַדָּבָר הַזֶּה… [טז] וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי הַגּוֹלָה, וַיִּבָּדְלוּ עֶזְרָא הַכֹּהֵן, אֲנָשִׁים רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְבֵית אֲבֹתָם, וְכֻלָּם בְּשֵׁמוֹת, וַיֵּשְׁבוּ בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי לְדַרְיוֹשׁ הַדָּבָר. [יז] וַיְכַלּוּ בַכֹּל אֲנָשִׁים הַהֹשִׁיבוּ נָשִׁים נָכְרִיּוֹת, עַד יוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן…

[כ] וּמִבְּנֵי אִמֵּר, חֲנָנִי וּזְבַדְיָה. [כא] וּמִבְּנֵי חָרִם, מַעֲשֵׂיָה וְאֵלִיָּה וּשְׁמַעְיָה וִיחִיאֵל וְעֻזִיָּה… [מד] כָּל אֵלֶּה נָשְׂאוּ נָשִׁים נָכְרִיּוֹת, וְיֵשׁ מֵהֶם נָשִׁים וַיָּשִׂימוּ בָּנִים.

הפסוקים שמהם ניתן להסיק לענייננו הם ג' ומ"ד. לכאורה בפסוק ג' הדברים מפורשים שהולכים לפי האם: יש להוציא את הנשים הנוכריות וכל הנולד מהן. בנוסף, יש כאן קביעה שכך דין התורה, "וכתורה יעשה". כך אכן הבינו כמעט כל מי שעסק בסוגיה זו.9

אך מרדכי זר-כבוד ב'דעת מקרא' מפרש כך: "לְהוֹצִיא — את כל הנשים הנוכריות. וְהַנּוֹלָד מֵהֶם — מן הנוכרים (מן עמי הארצות, ועיין להלן פסוק מד ולעיל ט, יב)". הסיבה היא לכאורה דקדוקית. אם אכן היה מדובר בילדי הנשים הנוכריות, היה צריך להיות כתוב "והנולד מהן", בלשון נקבה. העובדה שנאמר לשון זכר, "מהם" מלמדת שהכוונה לעמי הארצות, הנוכרים שגרו מסביב. במקרא יש מקרים שאין בהם הקפדה על זכר ונקבה,10 ולפיכך אין ראיה לא לכאן ולא לכאן. ונראה שדעת מקרא פירש כך, לענ"ד בצדק, מפני שהנושא המרכזי בפרק הוא עמי הארצות והערבוב איתם, ולא יתכן שאין התייחסות למקרה ההפוך של יהודיות שנישאו לנכרים.11 כלומר, המסקנה ההלכתית העולה מן הפסוק הפוכה — הולכים לפי האב.

כך גם בפסוק מ"ד. רוב המפרשים, כגון: רש"י, אבן עזרא ומצודת דוד על אתר, פירשו שהמנויים ברשימה הם אנשים מישראל שנשאו נוכריות, ויש מהם שלא רק נשאו נוכריות אלא גם נולדו להם בנים. אך 'דעת מקרא' עקבי בפירושו, וסובר שכל מקום שנזכר כאן "מהם" הכוונה לעמי הארצות, הנוכרים. וזו לשונו: "וְיֵשׁ מֵהֶם — מעמי הארצות, אשר נשאו נָשִׁים יהודיות. וַיָּשִׂימוּ — הולידו בָּנִים". כלומר גם בפסוק מ"ד, אלו שראוי להרחיק הם הנשים הנוכריות ובני עמי הארצות מנשים ישראליות, כיוון שהולכים לפי האב.12

2. בני התערובות בתקופת נחמיה (נחמיה יג, כג-ל)

[כג] גַּם בַּיָּמִים הָהֵם רָאִיתִי אֶת הַיְּהוּדִים, הֹשִׁיבוּ נָשִׁים אַשְׁדֳּדִיּוֹת, עַמֳּנִיּוֹת, מוֹאֲבִיּוֹת. [כד] וּבְנֵיהֶם — חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית, וְאֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית, וְכִלְשׁוֹן עַם וָעָם. [כה] וָאָרִיב עִמָּם וָאֲקַלְלֵם, וָאַכֶּה מֵהֶם אֲנָשִׁים, וָאֶמְרְטֵם וָאַשְׁבִּיעֵם בֵּאלֹוהִים: אִם תִּתְּנוּ בְנֹתֵיכֶם לִבְנֵיהֶם, וְאִם תִּשְׂאוּ מִבְּנֹתֵיהֶם לִבְנֵיכֶם וְלָכֶם. [כו] הֲלוֹא עַל אֵלֶּה חָטָא שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, וּבַגּוֹיִם הָרַבִּים לֹא הָיָה מֶלֶךְ כָּמֹהוּ, וְאָהוּב לֵאלֹוהָיו הָיָה, וַיִּתְּנֵהוּ אֱלֹוהִים מֶלֶךְ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל, גַּם אוֹתוֹ הֶחֱטִיאוּ הַנָּשִׁים הַנָּכְרִיּוֹת. [כז] וְלָכֶם, הֲנִשְׁמַע לַעֲשֹׂת אֵת כָּל הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת, לִמְעֹל בֵּאלֹוהֵינוּ לְהֹשִׁיב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת? [כח] וּמִבְּנֵי יוֹיָדָע בֶּן אֶלְיָשִׁיב הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, חָתָן לְסַנְבַלַּט הַחֹרֹנִי, וָאַבְרִיחֵהוּ מֵעָלָי. [כט] זָכְרָה לָהֶם אֱלֹוהָי, עַל גָּאֳלֵי הַכְּהֻנָּה וּבְרִית הַכְּהֻנָּה וְהַלְוִיִּם. [ל] וְטִהַרְתִּים מִכָּל נֵכָר, וָאַעֲמִידָה מִשְׁמָרוֹת לַכֹּהֲנִים וְלַלְוִיִּם אִישׁ בִּמְלַאכְתּוֹ.

בפסוקים אלו יש ביקורת קשה של נחמיה על תופעת נישואי התערובת שעדיין נמשכה. ובלשונו של דעת מקרא (עזרא י, מד), אחר שמנה והראה שמתוך עשרות אלפים, רק 113 גברים גרשו את הנשים הנכריות: "נמצינו למדים שלא עלה בידי עזרא להוציא את מחשבתו לפועל בשלמות, עד שבא נחמיה והגשימה בכח שלטונו". אין בנחמיה התייחסות מפורשת להרחקת הבנים שנולדו מנישואים אלו, וגם לא להרחקת הנשים הנוכריות. הטענה היחידה היא ביחס לבנים, שהם אינם יודעים "לדבר יהודית" עקב אימותיהם המגדלות אותם. ומשמע מכאן שהם כנראה יהודים, שהרי אם היו נחשבים נוכרים, מה איכפת לו לנחמיה שהם לא מדברים יהודית?!13

ג. מקורות תנאיים

אם ישראלית ואב נוכרי

לכאורה לפי פשט המשנה (ביכורים א, ד) משמע שבנם של ישראלית ונוכרי נחשב נוכרי.

אלו מביאין ולא קורין: הגר מביא ואינו קורא, שאינו יכול לומר: "אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו" (דברים כו, ג). ואם היתה אמו מישראל — מביא וקורא. וכשהוא מתפלל בינו לבין עצמו, אומר: "אלוהי אבות ישראל". וכשהוא בבית הכנסת, אומר: "אלוהי אבותיכם". ואם היתה אמו מישראל, אומר: "אלוהי אבותינו".

לפי כללי הדקדוק, נושא המשנה הוא הגר, אלא שיש מציאות שאימו מישראל ("ואם היתה אמו מישראל"). הכיצד? אין זה אלא משום שנוכרי שבא על בת ישראל — הוולד נוכרי, אלא שאם נתגייר הריהו גר כשר, אלא שאימו מישראל.

אמנם לפי ההלכה המאוחרת, פירשו שאם אימו מישראל הוא אינו גר אלא יהודי מבטן. עיין לדוגמה בפרושו של ר' פנחס קהתי: "ככל אחד מישראל", וכן משמע בפירוש הר"ש: "אבל גרים בני גרים — לא". משמע שאם אימו מישראל הוא אינו נחשב גר.14

אב ישראל ואם נוכרית

לפנינו שלושה מקורות המלמדים שבנם של ישראל ונוכרית הוא נוכרי.

"האשה וילדיה" (שמות כא, ד), מה תלמוד לומר? מגיד שֶׁוְלדיה כמוה. אין לי אלא שפחה שולדיה כמוה, נכרית מנין? היה רבי ישמעאל אומר: מה שפחה כנענית שאין לה קידושין מכל אדם, ולדיה כמוה, אף כל שאין לה קידושין מכל אדם — ולדיה כמוה, ואי זה זה? — זה ולד שפחה נכרית (מכילתא דרבי ישמעאל, משפטים מסכתא דנזיקין פרשה ב)

וכל מי שאין לה לא עליו ולא על אחרים קדושין — הולד כמותה, ואיזה? — זה ולד שפחה ונכרית (משנה קידושין ג, יב)

מי שיש לו אח מכל מקום, זוקק את אשת אחיו לייבום, ואחיו לכל דבר, חוץ ממי שיש לו מן השפחה ומן הנכרית. מי שיש לו בן מכל מקום, פוטר אשת אביו מן הייבום, וחייב על מכתו ועל קללתו, ובנו הוא לכל דבר, חוץ ממי שיש לו מן השפחה ומן הנכרית (משנה יבמות ב, ה)

משלושת המקורות עולה שבדור מסוים בתקופה התנאית דימו את הנולד מנוכרית לנולד משִפחה, ולמדו שילדיה של נוכרית מישראלי, הם נוכרים "כמוה". אך לא מצאנו מקור תנאי לגבי המקרה ההפוך, כשהאם ישראלית והאב נוכרי — הולכים לפי האם. אדרבה, לעיל משמע מהמשנה שכאשר האב נוכרי הולכים אחר האב.

נראה אפוא שהיה שלב ביניים, כנראה בדורו של רבי ישמעאל, שההלכה שונתה לחומרא כדי להרחיק מנישואי תערובת — כדי להיחשב 'ישראל' נדרשו אב ואם ישראלים, וכאשר אחד מההורים נוכרי — הילד נוכרי וצריך גיור. נראה שהתופעה של נישואים לנוכרים פשטה כל כך, שהיה צורך להחמיר ולהרתיע, ולכן החמירו שגם הנולד לאב ישראל דינו כנוכרי.15

כפי שנראה בהמשך, חומרא זו לא נתפשטה כל כך, ויש אמורא בדור הרביעי שעדיין סובר שבמקרה של בן לאם נוכרית ולאב ישראל — הילד נחשב ישראל, כפי שהיה בתקופת עזרא ונחמיה. כמו כן, יש סוגיות בבבלי כדעתם של רבי ישמעאל ורשב"י, שבכל מקרה הילד נוכרי, גם כשאימו ישראלית.

ד. סוגיית הירושלמי שמשקפת הד מההלכה הקדומה

גם בתלמוד הירושלמי דנו חכמים במעמדו של בנם של ישראל ונוכרית (ירושלמי קידושין ג, יב):

"ואי זה זה? — זה וולד שפחה ונכרית" (משנה קידושין ג, יב). תמן תנינן (משנה יבמות ב, ה): "חוץ ממה שיש לו מן השפחה ומן הנכרית". שפחה, דכתיב (שמות כא, ד): "האשה וילדיה תהיה לאדניה". נכרית, רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחי, כתיב (דברים ז, ג): "לא תתחתן בם — בתך לא תתן לבנו", וכתיב (שם ד) "כי יסיר את בנך מאחרי", בנך מישראל קרוי 'בנך', ואין בנך מן הגויה קרוי 'בנך', אלא 'בנה'.

יעקב איש כפר נבורייא אזל לצור, אתון שאלון ליה: מהו מיגזור ברה דארמייתא בשבתא? [=האם יש למול בשבת ולד ישראל ונוכרית], וסבר למישרי להון [=סבר להתיר להם] מן הדא (במדבר א, יח): "ויתילדו על משפחותם לבית אבותם". שמע רבי חגיי, אמר: ייתי וילקי [=יבוא וילקה על הוראה שלא כדין]. אמר ליה: מהיכן את מלקיני? אמר ליה: מן הדין (עזרא י, ג): "ועתה נכרות ברית להוציא כל הנשים הנכריות והנולד מהן" וגו'. אמר ליה: ומן הקבלה את מלקיני?! אמר ליה: "וכתורה יֵעָשֶׂה" (שם). אמר ליה: מן הדין אוריתא? [=מהו המקור לכך בתורה], אמר ליה: מן ההיא דאמר ר' יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחי: "לא תתחתן בם" וכו'. אמר ליה: חבוט חבוטך, דהיא טבא בקלטה [=הלקה את מלקותיך בי, שטוב לי לקבלן על הוראה שלא כדין].

הירושלמי פוסק שוולד נוכרית הוא כמותה, אלא שבניגוד לרבי ישמעאל במכילתא (לעיל), שלמד זאת משִפחה, רבי שמעון בר יוחאי לומד זאת מפרשת "לא תתחתן בם". לא ברור כל כך מהירושלמי כיצד רשב"י דייק זאת בפסוק, אך ברור שלדעתו 'בנך' מגויה לא קרוי 'בנך'.16

רבי ישמעאל מבוגר מרשב"י אך עדיין היה אחד מחכמי אושא (רובם תלמידי רבי עקיבא המאוחרים שלא מתו במגיפה, ואחד מהם היה רשב"י).17 ונראה שחומרא זו חודשה בידי חכמי אושא, ור' ישמעאל ורשב"י נחלקו רק במקור הדרשני לאותה הלכה. יש לשים לב שרשב"י, כמו ר' ישמעאל, לא מדבר על המקרה ההפוך, שהאב נוכרי והאם ישראלית, כיוון שדין זה נשאר כפי שהיה בתקופת עזרא ונחמיה, שברור שהילד הוא נוכרי כאביו. החידוש היה שגם אִם האב ישראלי — הילד ייחשב לנוכרי (ו"בנך מישראל" היינו כאשר ישראל נשוי לישראלית, אך אין התייחסות למקרה שהאב נוכרי והאם ישראלית).18

מהמעשה שמובא בהמשך הירושלמי, מוכח שהלכה זו — שהילד נידון אחר אימו הנוכרית — לא התפשטה ולא הייתה מוכרת ומוסכמת. שהרי יעקב איש כפר נבורייא,19 נשאל אם מותר למול בן של ישראל וארמית בשבת, ולמרות שחי בדור הרביעי לאמוראים — כמה עשרות שנים אחרי שרבי פסק במשנה (בקידושין לעיל) כהכרעת רבי ישמעאל ורשב"י — נקט שהולכים לפי האב ויש למולו בשבת כדין בן ישראל, בהתאם להלכה הקדומה מימי עזרא ונחמיה.20

סיכום ביניים

עד כה ראינו, הן מפרשת "לא תתחתן בם" והן כפי שפירשנו את המתואר בספר עזרא ונחמיה, שבתקופת המקרא הלכו תמיד אחר האב. חכמי אושא, ר' ישמעאל ורשב"י, כנראה כדי למנוע נישואי תערובת, החליטו שתמיד הולכים לחומרא, והוולד נוכרי. בתקופה זו ולד של ישראלית מנוכרי נחשב נוכרי ונדרש לעבור גיור. חומרא זו לא התפשטה מיד, כפי שמוכח בירושלמי שבדור הרביעי לאמוראים היו שסברו שעדיין הולכים לפי האב היהודי ומותר למול תינוק כזה בשבת.

ה. התפיסה האמוראית-תלמודית

בתקופת האמוראים הוכרעה ההלכה שבמקרה שהאם נוכרית הולכים אחריה. בבבלי לא נשאר שום הד להלכה הקדומה, ובכל מקום ברור שהולכים לפי האם הנוכרית (בירושלמי כאמור יש את יעקב איש כפר נבוריא שלא הכיר הלכה זו). מאידך, לגבי המקרה ההפוך — אם ישראלית ואב נוכרי — שלא שוּנה כנראה בתקופת התנאים, מצאנו שינוי משמעותי החל מימי רבי ואילך.21

בעניין זה אנו מוצאים שלוש דעות: יש סוברים שהוולד ממזר, יש סוברים שהוולד פגום לכהונה, ויש הסוברים שהוא כשר.

בתלמוד הירושלמי

אם ישראלית ואב נוכרי (קידושין ג, יב)22

1. תני: "גוי ועבד הבא על בת ישראל — הוולד ממזר. רבי שמעון בן יהודה אומר בשם רבי שמעון: אין הוולד ממזר, שאין ממזר אלא מאשה שהיא אסורה עליו איסור ערוה וחייבין עליה כרת".

ושניהם מקרא אחד דרשו (דברים כג, א): "לא יקח איש את אשת אביו" וגו' [=ובפסוק ג שם: "לא יבוא ממזר בקהל ה'"], רבי מאיר [=תנא קמא] דרש: מה אשת אביו מיוחדת, שאין לו עליה קידושין אבל יש לה קידושין על אחרים, והוולד ממזר, אף כל שאין לה עליו קידושין [=דוגמת גוי ועבד, שאין להם בבת ישראל קידושין] — הוולד ממזר. רבי שמעון בן יהודה דרש: מה אשת אביו מיוחדת שאין לה עליו קידושין אבל אם יש לה קידושין על אחרים — הוולד ממזר, יצא גוי ועבד שאין לה עליו ולא על אחרים קידושין…

2. רבי ינאי בשם רבי: גוי ועבד שבאו על בת ישראל — הוולד ממזר. רבי יוחנן ורבי שמעון בן לוי תריהון אמרין — הוולד ממזר. רבי יעקב בר אחא, רבי שמעון בר אבא, רבי יהושע בן לוי בשם רבן גמליאל ברבי:23 הוולד אינו כשר ולא פסול, אלא מזוהם [=פגום לכהונה].24

רבי יונתן סלק [=עלה] עם רבי יודה נשייא לחמתא דגדר, הורי תמן [=הורה שם, בחמת גדר] — הוולד כשר.

אמר רבי זעירא: ההן וולד [=וולד זה הנולד מגוי ועבד הבא על בת ישראל], כל מה דהוא אזיל — הוא מתעלה [=ככל שהולכות ורבות השנים, מעמדו עולה]. רבי עבד הולד ממזר [=רבי עשאו ממזר], בריה [=רבן גמליאל עשאו] מזוהם, בר בריה עבדיה [=רבי יהודה נשיאה עשאו] כשר. הורי רבי בא בר זבדא במקום כל רבנין [=בפני כל החכמים]: הוולד כשר.

בקטע 1 אנו רואים שהדיון הוא האם העובדה שהקידושין לא תופסים לגבי אדם כלשהו בעולם, יוצרת ממזרות או לא. השאלה החשובה יותר היא מה דעתו של רבי שמעון בן יהודה, שסובר שגוי ועבד הבא על בת ישראל — הוולד אינו ממזר. האם לשיטתו הוולד הוא ישראל שאינו ממזר, או שהוא גוי, ולכן אינו ממזר, כפי שבנו של ישראל מנוכרית הוא נוכרי ולא ממזר.

לכאורה, מקטע 2 מוכח שלדעה שאינו ממזר — הוא ישראל. שהרי רבי זעירא מציין שככל שהדורות מתקדמים הכשרות של הוולד מתעלה, רבי — עשהו ממזר, בנו מזוהם (לכהונה), ונכדו של רבי עשהו כשר. משמע שמדובר בשינוי לטיבותא, כלומר הוא ישראל כשר. אך כמדומני שאין ראיה מדעת רבי יהודה נשיאה, שהרי ר"ש לא נקט שהוולד כשר, כמו ר"י נשיאה, ולכן יתכן שזו דעה אחרת. גם לאור ניתוח דברי רשב"י לעיל בירושלמי, ראינו שההליכה אחר האם היא רק לחומרא כשהיא נוכרית, אך כשהאם ישראלית הולכים לפי האב. לכן נראה שכוונת ר"ש היא שבנם של ישראלית וגוי — הוא גוי, ולכן אינו ממזר.

יש לדון מה אירע החל מדורו של רבי, שמצב של הלכה פסוקה מתקופת המקרא ועד לרשב"י, שכאשר האב גוי והאם ישראלית הולכים אחר האב — הפך בתהליך מהיר לפסיקה הפוכה בה הילד נחשב לישראל כשר, שלכל היותר פסול לכהונה.

נראה להציע שאירע כאן שילוב של שני גורמים, הגורם ההיסטורי והגורם הלמדני. הגורם ההיסטורי, שמא בדורו של רבי עדיין פשט הנגע של נישואי תערובת, וחומרת רבי ישמעאל ורשב"י לא הצליחה למנוע את כל הפרצות, שאף שהחמירו שהוולד גוי, עדיין היה פתח לגייר את הילד. לכן רבי החמיר שהוולד אמנם ישראלי במקרה שהאם ישראלית,25 אך הוא ממזר. ובכך נוצרה הרתעה גדולה יותר, שהרי ממזרוּת היא מום שלא ניתן לתקן, בוודאי לא לגבי הוולד שיצא מנישואין אלו.26

הגורם הלמדני שתרם לעניין הוא דרשתו של רשב"י שראינו לעיל בירושלמי (ומופיעה גם בבבלי לקמן): "בנך מישראל קרוי 'בנך', ואין בנך מן הגויה קרוי 'בנך' אלא 'בנה'". אם מדייקים מהפסוקים ש"בנך מן הגויה" אינו קרוי 'בנך' והוא נוכרי, ניתן להרחיב את הדרשה, שתהיה סימטרית, ובכך לקבוע ש'בן בתך מן הנוכרי' דינו כישראלי. אפשר שאחרי רבי התחזק הגורם הלמדני ולא הגורם ההיסטורי-הרתעתי. ולכן, בעקבות דרשתו של רשב"י, המטרה הייתה השוואה מלאה, והגעה להלכה פשוטה שתמיד הולכים אחר האם.

בתלמוד הבבלי — הד לדעת רשב"י שהולכים אחר ההורה הנוכרי

ישנן סוגיות בבליות שמשקפות את ההלכה המחמירה מסוף תקופת התנאים, שכל עוד אחד ההורים נוכרי — הולכים אחריו.

1. קידושין סט, א (רש"י בסוגריים)

מתניתין. רבי טרפון אומר: יכולין ממזרין ליטהר (מפסול זרעם, שלא יהו בניהם ממזרים), כיצד? ממזר שנשא שפחה — הוולד עבד (ואין ממזר, דהא ולדה כמוה), שִׁיחְרְרוֹ — נמצא הבן בן חורין (ומותר בישראלית). רבי אליעזר אומר: הרי זה עבד ממזר.

גמרא. איבעיא להו: רבי טרפון לכתחילה קאמר (ממזר נושא שפחה, דקסבר דכי כתיב "לא יהיה קדש בישראל" — כשר כתיב, ולא בממזר?), או דיעבד קאמר? (ממזר שנשא שפחה, אבל לכתחילה לא ישא, דהא ישראל הוא, וקרינא ביה: "לא יהיה קדש", דמתרגמינן: לא יסב גברא וגו', דשפחה הרי היא כבהמה, וביאותיה הפקר וקדישות), תא שמע, אמרו לו לרבי טרפון: טיהרת את הזכרים (שילכו למקום שאין מכירין, ויאמר: 'עבד אני', ונושא שפחה, ואין מוחה בידו), ולא טיהרת את הנקיבות (אין דרך אשה לִגְלות ממקומה ולבקש תחבולות לינשא בסתר, מאחר שיש מוחין בידה. אלמא ר' טרפון דיעבד קאמר, דאי לכתחילה, כיון דאין מוחין בידה — ממזרת נמי תנסיב לעבד), ואי אמרת לכתחילה קאמר, ממזרת נמי תינסיב לעבדא! עבד אין לו חייס (אינו מתיחס אחר אביו, דכתיב "עִם החמור", עַם הדומה לחמור, כבהמה שאין הוולד כרוך אחרי האב, הילכך אי מינסבא לעבדא — לא מהני מידי).

בסוגיה זו תמה התלמוד, תוך כדי הדיון, מדוע לא תוכל גם ממזרת להיטהר באמצעות נישואיה לעבד, ועונה שלעבד אין יחוס, הוולד לא כרוך אחרי האב, ולכן הולכים אחר האם. אך ההווא אמינא של התלמוד לא ברורה, וכי אין הלכה פסוקה מאז ומעולם שהולכים אחר האם?! גם המסקנה של"עבד אין לו חייס" לא ברורה, שאם לא היה זה עבד אלא גוי, וכי היינו הולכים אחר האב?!

מכאן מוכח שבעל הסוגיה סבר כשיטת רשב"י, שהולכים תמיד אחרי הנוכרי לחומרא, לכן סבר שגם ממזרת יכולה להיטהר, ונאלץ לומר שדווקא לעבד אין יחוס.

2. קידושין סח, ב (רש"י בסוגריים)

… נכרית מנלן? אמר קרא (דברים ז, ג): "לא תתחתן בם" (לא תהא לך בם תורת חיתון). אשכחנא דלא תפסי בה קידושי, ולדה כמותה מנלן? אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: דאמר קרא (שם ד), "כי יסיר את בנך מאחרי", בנך הבא מישראלית קרוי 'בנך' (…מדלא כתיב: כי יסיר את בתך, משמע דבן הנולד לגוי מבתך קאמר שיסירנו הגוי מאחריו, ושמעינן דבן בתך אפילו מן הגוי, קרוי 'בנך'), ואין בנך הבא מן הגויה קרוי בנך, אלא 'בנה' (מדלא כתיב נמי: כי תסיר את בנך, דנשמע מיניה דקפיד נמי קרא ב"בתו לא תקח לבנך", משום כי תסיר את הבן הנולד לה מבנך, אלמא בן הגויה אינו קרוי 'בנך' אלא 'בנה').

אמר רבינא: שמע מינה (מדקרי ליה לבן בת ישראל הבא מן הגוי 'בנך') — בן בתך הבא מן הגוי קרוי 'בנך'. נימא קסבר רבינא: גוי ועבד הבא על בת ישראל — הולד ממזר? (דאתא לאשמועינן דלא שדינן ליה בתר גוי, דנימא גוי הוא, ואם נתגייר יהא מותר לבא בקהל, אלא בתר ישראלית שדינן ליה, וכיון שבעבירה נולד — הוה ליה ישראל פסול, כשאר נולדים ממי שאין עליו קידושין), נהי דכשר לא הוי (מהכא לא תשמע ממזרוּת, נהי דשמעינן מינה דכשר לא הוי, מדשדי ליה בתר ישראל להיות נולד בעבירה, ממזר מיהא לא תשמע מינה…), ממזר לא הוי, פסול מיקרי (כשאר נולדים בעבירה מחייבי לאוין או עשה, שאינן ממזרים).

סוגיה זו מקבילה לסוגיית הירושלמי לעיל (סעיף ד). גם כאן נראה שרשב"י החמיר שאם האם נוכרית הולכים אחריה, אך אין התייחסות בדבריו למקרה ההפוך, כשהאב נוכרי והאם ישראלית. עובדה היא, שרבינא דייק מרשב"י מה הדין במקרה ההפוך, משמע שרשב"י עצמו לא התייחס במפורש למקרה שהאם ישראלית, אלא שאם ממשיכים בסימטריות את דרשתו, ניתן לדייק זאת.

המשך הגמרא מעורר תחילה אי הבנה. הגמרא מנסה לטעון שמוכרחים לומר שרבינא סבר שגוי ועבד הבא על בת ישראל — הוולד ממזר. דברי הגמרא תמוהים, שהרי רבינא רק אמר שהולכים אחר האם, והבן הוא ישראל. מדוע נדרשים לומר שהבן נעשה ממזר? הגמרא דוחה שניתן לומר שהוא פסול, ואין צורך לומר שהוא בהכרח ממזר לפי רבינא. אולם גם דחיית הגמרא קשה, מדוע היא לא אומרת שרבינא סבר שהוולד כשר?

רש"י (שם) עונה את התשובה ההכרחית:

לימא קסבר רבינא… הבא על בת ישראל הולד ממזר, גרסינן. דאתא לאשמועינן דלא שדינן ליה בתר גוי, דנימא גוי הוא, ואם נתגייר יהא מותר לבא בקהל, אלא בתר ישראלית שדינן ליה, וכיון שבעבירה נולד — הוה ליה ישראל פסול, כשאר נולדים ממי שאין עליו קידושין, דתנן במתניתין (קידושין סו, ב) שהם ממזרים.

כלומר, הבנת הגמרא, לפי רש"י, מאן דאמר "גוי ועבד הבא על בת ישראל — הוולד כשר", מתכוון שהוולד גוי, ואם נתגייר יהיה כשר. לכן לגמרא ברור שלא ניתן להעמיד את רבינא כמאן דאמר זה, שהרי אם סבר שהנולד מגוי וישראלית הוא ישראלי, על כורחנו לומר שהוא סבר שהוולד ממזר או פגום. כלומר לפי סוגיית הבבלי כאן, מאן דאמר כשר משקף את התפיסה התנאית מתקופת רשב"י ורבי ישמעאל שהולכים תמיד לחומרא, והוולד גוי כשאחד מהוריו גוי.

3. קידושין עה, א-ב

תניא, וכן רבי אלעזר אומר: כותי לא ישא כותית. מאי טעמא?… אלא, רבי אלעזר סבר לה כרבי ישמעאל, דאמר: כותים גירי אריות, וסבר לה כרבי עקיבא27 דאמר גוי ועבד הבא על בת ישראל — הולד ממזר.

הגמרא מנסה להבין את שיטת רבי אלעזר, שאוסר עלינו להשיא כותי לכותית, ומסבירה את דבריו באופן שיש לחוש לנישואי תערובת של ישראל ונוכרית או נוכרי וישראלית. למסקנה, כותי או כותית הם גויים, כיוון שרבי אלעזר סובר שהם 'גרי אריות' (דהיינו שלא התגיירו כהוגן), אך יש גם אופציה — לשיטת רבי עקיבא — שאחד מהם נחשב ישראל, אם אביו בא על ישראלית.

מה שלא ברור הוא, שמשמע שאפשרות זו, שצד אחד יהיה ישראלי להלכה, קיימת רק אם נסבור שמעמדו של הנולד מגוי וישראלית הוא ממזר. והתמיהה ברורה, הרי לכאורה גם למאן דאמר שהוולד כשר — הוא ישראל (ואין להשיאו עם כותים). ומדוע הגמרא נדחקת לומר שרבי אלעזר סבר דווקא כרבי עקיבא שהוולד ממזר? וכך הקשו התוספות (שם, 'ורבי ישמעאל'):

ואם תאמר: אמאי איצטריך למימר דקסבר עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר? לימא הולד כשר — וכל שכן דאיכא למיחש טפי שלא תנשא לעובד כוכבים!

ושמא יש לומר, אם הולד כשר, אם כן הוא הולך אחר העובד כוכבים, כדאמר בס"פ דלעיל (דף סז, ב), וליכא למיחש לכך אם תנשא לעובד כוכבים. אבל השתא דקסבר הולד ממזר, אם כן הולך אחר אמו, ואיכא למיחש טפי שלא תנשא לעובד כוכבים.

כלומר, גם סוגיה זו משקפת את ההלכה התנאית הקדומה שסברה שהוולד גוי, וגם סוגיה זו, כמו הקודמת בבבלי, סוברת שכוונת "הולד כשר" — אם התגייר, ולכן אין מציאות שהוולד יהיה ישראלי אלא אם נסבור כמאן דאמר "הולד ממזר".

סיכום

ההלכה המקראית שיקפה את המציאות של מגורים לפי משפחת האב. לכן היה ברור שהולכים תמיד לפי האב — "למשפחותם לבית אבותם", וכפי שמקובל הלכה למעשה גם היום, שקביעת לאום של נוכרים מאומות שונות נעשית לפי האב. כך היה גם בתקופת עזרא ונחמיה; לא עלה על הדעת לגרש את ילדי הנשים הנוכריות, אלא רק את הנוכריות עצמן.

בתקופה שלאחר מרד בר כוכבא, כשהסנהדרין גלתה לאושא, החמירו חכמים בדין הייחוס מכוח דרישת התורה במדרש ההלכה, וקבעו שוולד הנולד מנישואי תערובת הוא לעולם נוכרי, גם אם אביו ישראלי. לפי השערתנו, סיבת ההחמרה היא שכיחות נישואי התערובת, שישראלים לקחו להם נוכריות. במקרה כזה, לא הייתה שום סנקציה כנגד המעשה, שהרי הוולד ישראלי, ולכן חכמים החמירו שהוולד אינו יהודי. כפי הנראה, הלכה זו עדיין הייתה רופפת בתקופת האמוראים עד לדור הרביעי, ויעקב איש כפר נבוריא ואנשי צור לא ידעו עליה.

מדורו של רבי יהודה הנשיא ואילך, מרצון להטיל סנקציה גם במקרה ההפוך, של נוכרי שנשא ישראלית, נקבע בתחילה שהוולד ממזר ואינו בר תיקון (שלא כמו גוי שיכול להתגייר). אולם לאחר מכן, עקב התחזקות הסיבה הלמדנית של אימוץ דרשתו של רשב"י באופן סימטרי, הפך הוולד של נוכרי שנשא ישראלית — לישראל כשר לדעות רבות, ולכל היותר פגום לכהונה.28

הדים לכך שההלכה הקדומה גם בתקופת התנאים הייתה שהוולד הנולד מגוי וישראלית הוא נוכרי מצאנו בשלוש סוגיות בבליות בסוף קידושין.

נפקא מינה להלכה?

האם יש נפקא מינה להלכה מבירור זה? ברור שאין, כיוון שהלכתא כבתראי, וההבנה הנוכחית של חכמי ישראל ועם ישראל מכריעה. אך לעניות דעתי יש נפקות ביחס הנפשי לאנשים הללו, בזמן הזה, שהם מ"זרע ישראל".

כידוע יש ויכוח גדול בימינו בעניין של בני יהודי ונוכרית. הרב עוזיאל (משפטי עוזיאל ח"ב יו"ד נח) ביאר עוד לפני שהחלה העלייה מברית המועצות, שהאנשים הללו, שהם בני יהודים, אף שאינם יהודים על פי ההלכה, אינם כגויים רגילים, אלא יש עניין לגיירם:

דאף על גב שהבנים נגררים אחרי אמם, והם נוכרים לכל דבריהם, מכל מקום מזרע ישראל באו, ומצוה להשיבם אל צור מחצבתם — אלו האבות, לבל ידח ממנו נדח. מטעמים אלה, מותר ומצוה לקבל את שתי הנוכריות, האם ובתה, להציל את ילדי זרע ישראל מאבדון, ואת איש ישראל מחטא ועון תמידי, של "כי חלל יהודה קדש, ובעל בת אל נכר, יכרת ה' אשר יעשנה, ער ועונה מאהלי יעקב ומגיש מנחה לה' צ-באות" (מלאכי ב, יא-יב).

אני חושב שניתוח הסוגיה מסייע לנו להזדהות עם דברי הרב עוזיאל. המחשבה שאילו האנשים הללו היו נולדים בתקופה אחרת הם היו יהודים על פי ההלכה, משנה מאוד את התחושה ואת היחס הנפשי אליהם ואל צאצאיהם, והרי אם כנים דברנו, גם הם היו יהודים לוּ נולדו לפני אלפיים שנה.

וגם אם נדחה תחושה זו, ונאמר שאין זה נכון שההלכה הקדומה תשפיע על הרגש, אלא הרגש צריך להיות מושפע רק מההלכה העדכנית והמקובלת מזה אלפי שנים, עדיין יש תועלת בהבנת הפרספקטיבה ההיסטורית. היא מאפשרת לנו להפנים שההחלטה מיהו יהודי נתונה לשיקול דעתם של ישראל וחכמיו לאורך הדורות.


  1. 1. בנושא זה נכתבו כמה מאמרים. ישראל פרנצוס לא דק במקורות המקראיים, ולא שם לב לתמורה המרכזית שחלה בדין זה בדורו של רשב"י ('מעמד הנולדים מנישואי תערובת במקורות חז"ל', סידרא ד, תשנ"ח). כך גם חיים לשם לא דק גם בפירוש פסוקי המקרא וגם בפירוש חז"ל (מחקרים ועיונים, עמ' 222–227). את דעת רש"י בקידושין סח, ב ד"ה לימא, שהולכים לפי האב בגוי ועבד הבא על בת ישראל, הוא מגדיר כדעת יחיד, אף שכך מוכח משני מקומות בבבלי קידושין סח, ב; עה, ב. עיין בהמשך בפרק ה' במקורות השני והשלישי בבבלי, וכך גם שיטת התוספות בקידושין עה, ב ד"ה ורבי ישמעאל (ושמא יש לומר וכו'). מאיר סולובייצ'יק יצא מתוך נקודת ההנחה ההלכתית הסופית שהולכים בקביעת יהדות אחרי האם, לעומת שאר ענייני הייחוס ביהדות שנקבעים לפי האב, וניסה להסביר את ההיגיון בדבר. הוא לא תמך בהסבר היסטורי אלא טען שהלכה זו מבטאת עניין אימננטי ביהדות, שמבוססת בניגוד לנצרות על זהות משפחתית; האישה היא המסד לחיי המשפחה ורק בה קיימת האהבה הטבעית לפרי בטנה בכל מחיר, בניגוד לגבר ('התיאולוגיה של האם היהודייה', תכלת 22, תשס"ו, עמ' 60–73). גם סולובייצ'יק התעלם מכך שקרוב לוודאי שההלכה הקדומה לא הייתה כזו, וממילא לא הציע הסבר לתמורה זו.

  2. 2. יעוין ברמב"ם הל' ממרים ב, א, שבדרשות של י"ג מידות, בדרש הלכתי של הפסוקים, סנהדרין יכולה לשנות גם כשאינה גדולה בחכמה ובמניין.

  3. 3. כלומר, תחילה ניתוח של פשט המקרא ורק לאחר מכן מקורות תנאיים, מדרשי הלכה, משנה ותוספתא, אחר כך תלמוד ירושלמי ובבלי (לפי סדר זה). עיין במאמרי הראיה, עמ' 124, בהספד של הראי"ה קוק על הנצי"ב מוולוז'ין, שאמנם לא מזכיר את העניין הכרונולוגי, אך מדגיש שלדעת הנצי"ב ניתן לפתור מה שחתום בש"ס רק כשלומדים גם מקורות תנאיים ותלמוד ירושלמי, "אשר אותו עזבו רוב הלומדים".

  4. 4. לפי פשוטו של מקרא, לא מדובר כאן על הנולדים מנישואי התערובת, אלא על המחותנים וילדיהם בלבד. רק בשלב מאוחר יותר, אחרי החורבן, בדרשת רשב"י, נלמד מכאן לגבי הדור השלישי — הילדים שייוולדו מנישואים אלו. גם בדעת רשב"י, יש ראשונים, כמו התוספות בקידושין (סח, ב, 'אמר קרא'), שהבינו שאכן אין כוונתו שהפסוק מדבר על הדור השלישי, אלא רק לשני הדורות, ו"כי יסיר" נסוב על החותן, אלא שהדור השלישי משתמע מכללא, מהעובדה שהכתוב חש רק לבן ולא לנכד.

  5. 5. מעין זה פירש החזקוני: "וכל שכן בתך, שהיא כבושה תחת ידו".

  6. 6. לאור זאת ניתן להבין את החשש של אברהם ולאחר מכן של רבקה, מכך שבניהם יצחק ויעקב יישאו כנעניות, לעומת יעקב, שלא מצאנו שחשש לכך ביחס לבניו, ויש להניח שלפי פשוטו של מקרא בניו נשאו כנעניות, וכפי המפורש לגבי יהודה, שנשא בת איש כנעני. יש להוסיף ולהקשות: מה הרוויחו אברהם ורבקה בשליחת הילדים לחרן לחפש שידוך מהמשפחה? הרי גם לבן ובתואל היו עובדי עבודה זרה, ומה ההבדל בין הכנענים לבנות בתואל ולבן? ונראה ליישב לאור דברינו, שאברהם ושרה, וכן יצחק ורבקה, היו משפחה בודדת, עדיין לא שבט, וחששו שאם בנם יישא כנענית וייווצרו קשרים, המציאות של משפחה בודדת המעורה עם שבטי האזור תגרום להם להיבלע במשפחת הכלה. לעומת זאת, יעקב הוא כבר שבט שלם, יש לו שנים עשר בנים, ולכן גם אם הם יישאו כנעניות, הגרעין העיקרי יהיה משפחת האב (לאחר מתן תורה נאסרו נישואים אלה מחשש הימשכות אחר עבודה זרה, אך לא לפני מתן תורה).

  7. 7. "וטעם 'בן הישראלית ואיש הישראלי', להורות כי העו"ג הבא על בת ישראל — הולד אינו ישראלי". ועיין בהמשך דבריו, כיצד נדחק ליישב זאת עם ההלכה הנקוטה בידינו.

  8. 8. וכן מובא במדרש ספרא אמור פרשה י"ד סוף פרק י"ח, וברש"י על אתר.

  9. 9. כך פירש רבי חגיי בירושלמי לקמן. וכן כתבו רש"י ומצודת דוד על אתר; פרנצוס, עמ' 90 הע' 6; חיים לשם, שם עמ' 222, בשם אפטוביצר. ראו זאב פלק, 'על הרקע ההיסטורי של הלכות נכרים', ציון מד, תשל"ט, ספר זכרון ליצחק בער, עמ' 59–60, שלא דק בכך.

  10. 10. לדוגמה, על בנות יתרו: "וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם, וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן, וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם" (שמות ב, יז). ובבגדי הכהונה: "וְעָשִׂיתָ שְׁתֵּי טַבְּעוֹת זָהָב, וְשַׂמְתָּ אֹתָם עַל שְׁנֵי קְצוֹת הַחֹשֶׁן… וְעָשִׂיתָ שְׁתֵּי טַבְּעוֹת זָהָב וְנָתַתָּה אֹתָם…" (שם כח, כו-כז). וכן: "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר, לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים, אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים" (במדבר לו, ו).

  11. 11. לענ"ד הכרחי לפרש כך מסיבה נוספת שאינה קשורה לפשט. אם בימי עזרא הלכו לפי האם, כיצד יתכן שמאות שנים אחר כך יש תנאים ואמוראים, כפי שנראה להלן, שחשבו שהולכים לפי האב? לא יתכן שהיו חולקים על עזרא הסופר ושהלכה כה אלמנטרית לא השתרשה במשך תקופה כה ארוכה.

  12. 12. לכאורה יש קושי מהפסוק בהמשך, "כִּי נָשְׂאוּ מִבְּנֹתֵיהֶם לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם, וְהִתְעָרְבוּ זֶרַע הַקֹּדֶשׁ בְּעַמֵּי הָאֲרָצוֹת, וְיַד הַשָּׂרִים וְהַסְּגָנִים הָיְתָה בַּמַּעַל הַזֶּה רִאשׁוֹנָה" (עזרא ט, ב). הלשון ש'זרע הקֹדש' התערב בעמי הארץ מלמדת שהילד נמשך לעמי הארצות, דהיינו שהייחוס הולך אחר האם הנוכרית. אולם יעוין בדעת מקרא שם, ש"זרע קודש" הוא ביטוי לשארית הפליטה, ולא לזרע הפיזי של האיש הישראלי, וגם הנביא ישעיהו מכנה כך את שבי הגולה, וממילא הכוונה היא לעצם נישואי תערובת עם עמי הארצות.

  13. 13. ניתן להשיב שנחמיה לא מדבר בשפה הלכתית אלא בשפת הרגש. הוא אומר: ראו את התוצאות, יוצאי חלציכם לא מדברים בשפתכם! מטרתו לשכנעם להיפטר מהנשים הנוכריות, או להימנע מלשאת אותן. אך הניתוח של המקורות במקרא עד כאן, מטה אותנו לפרש את דברי נחמיה כפשוטם, שהם אכן נחשבים בניהם.

  14. 14. כך יש לפרש לכאורה לעניין שררה, שכאשר מוזכר שאימו מישראל, מדובר על גר ולא על ישראל גמור. לדוגמה, דברי רבא ביבמות קא, ב, שגר דן את ישראל אם אימו מישראל, וכן קדושין עו, ב.

  15. 15. ראו בפרק הבא על הירושלמי, שאפשר לשער שהדבר קרה אחרי כישלון מרד בר כוכבא, כשהסנהדרין גלתה לאושא.

  16. 16. נראה שדיוקו הוא מכך שהפסוק "כי יסיר את בנך" חושש רק לבן, ולא לצאצאיו של הבן. משמע שהבן הישראלי הוא האחרון בשושלת, וילדיו מתייחסים אחר אימם הגויה (המפרשים על הדף מבארים את הדברים כבבלי).

  17. 17. עיין בבא בתרא כח, ב: "מאן הולכי אושא? — ר' ישמעאל", ועי"ש כח, א, רש"י 'מהולכי אושא', שמבאר ש"הולכי אושא" היינו כשגלתה הסנהדרין לאושא. היו תקנות חכמים מפורסמות שתוקנו באושא (עי' כתובות מט, ב), ולאור דברינו, אפשר שחודשו אז גם פרשנויות משמעותיות יותר לתורה.

  18. 18. יותר נראה כך מגרסת הבבלי (קידושין סח, ב, שיידון להלן) בדברי רשב"י: "בנך מישראלית קרוי בנך" ולא "בנך הבא מישראלית".

  19. 19. יש ויכוח על אמורא זה, אם הוא חשוד על מינות (נצרות) כיוון שפסק שצריך שחיטה בדגים ועוד. במדרש קהלת רבה ז, כו, ייחסו לו מינות. ויש סוברים שזו טעות בגרסה, וצריך להיות שם של יעקב אחר, שאכן היה ידוע בזיקתו לנצרות. מכל מקום, גם אם הוא חשוד, קשה להבין מדוע שאלו אותו שאלה כה פשוטה (שהוכרעה כבר אחרי מתן תורה, או לפחות בזמן עזרא, שהולכים לפי האם ואין למול בשבת בן ישראל מנוכרית). אלא כפי הנראה, בזמן עזרא עדיין הלכו אחר האב, ורק בעקבות דרשות רשב"י ורבי ישמעאל שונתה ההלכה, ועדיין לא נטמעה והופנמה אצל העם שבשדות.

  20. 20. עניין זה מוכיח את נכונות הפירוש ל"הנולד מהם" בספר עזרא כדעת מקרא, ולא כפי שמקובל להבין. שהרי אם ההבנה המקובלת נכונה, כיצד האמורא יעקב איש כפר נבורייא, שבאו לשאול אותו בהלכה, נכשל בהלכה כה פשוטה? אכן רבים נדחקו בפירוש ירושלמי זה. זאב פלק למד מכאן שהאיסור על נישואי תערובת מחוץ לשבעת העממים היה שנוי במחלוקת גם במאה השלישית (וצ"ע, מפני שיעקב אכ"נ מתוארך בידי אלבק לדור הרביעי לאמוראים, מבוא לתלמודים, עמ' 337), ונדחק לטעון שהאמורא השיב שלא מן העניין, ולשיטתו הדבר היה שנוי במחלוקת כבר בימי עזרא ונחמיה ('על הרקע ההיסטורי של הלכות נכרים', ציון מד, תשל"ט, עמ' 59). אמנם לענ"ד ברור מדברי יעקב אכ"נ שהוויכוח הוא כלל לא על הנשים אלא על הילדים, וברור שעזרא ונחמיה כבר השרישו את האיסור של נשים נוכריות.

  21. 21. כמו הרבה הלכות של רבי, דעתו לא הובאה במשנה אלא רק בתלמוד. בבבלי (קידושין עה, א, המובא לקמן), מובאים הדברים בשם רבי עקיבא.

  22. 22. סוגיית הבבלי המקבילה (יבמות מה, א) לא כוללת הבדלים משמעותיים מסוגיית הירושלמי. חשוב להעיר שהסוגיות בבבלי קידושין — סח, ב; עה, ב — המובאות בהמשך המאמר, חלוקות להדיא על הסוגיה ביבמות, שהרי בסוגיה זו מבואר שלמאן דאמר שהוולד כשר — הוא יהודי שלא פסול לכהונה. וכן מוכח משני המעשים שמובאים בסוף הסוגיה, שם אין רמז לכך שהוולד צריך להתגייר, ולא כפי שפירשו הסוגיות בבבלי קידושין שהוולד כשר אם יתגייר. יתכן שהסוגיות משקפות ישיבות שונות או תקופות שונות.

  23. 23. הגרסה כאן בדפוס נשתבשה ותוקנה ע"פ המפרשים לפי המשך הסוגיה, שם מוכח שמדובר על ר"ג בנו של רבי.

  24. 24. נחלקו הראשונים בבבלי בהסבר של הדעה שהוולד פגום לכהונה, האם מדובר על בת שאסורה לכהן (רש"י יבמות מה, א, 'שבנה פגום'), או שגם אם הוא בן, הוא פוסל בביאתו אישה לכהונה, וכן בתו פסולה לכהונה (רמב"ן וריטב"א שם).

  25. 25. כיוון שעל המקרה ההפוך, ישראל הבא על נוכרית — כבר החמירו בדור אושא שהוולד נוכרי, לא רצו להוסיף עוד חומרא. לעומת זאת, במקרה של נוכרי הבא על בת ישראל, נשאר הדין בדור של אושא כמו בזמן המקרא, ולכן אמרו שאם רוצים להחמיר על נישואי תערובת, יש להוסיף חומרא גם במקרה זה. ואילו ר"ש בן יהודה חולק, ולדעתו די בכך שהוולד נוכרי ואין צורך להחמיר יותר.

  26. 26. מה שאין כן ולדותיו של הוולד, שיש להם פיתרון אם יישא שפחה כנענית.

  27. 27. לא מצאנו את המקור לדברי ר"ע, לא בסוגיה העיקרית בירושלמי ולא בסוגיית הבבלי ביבמות מה, א.

  28. 28. אין הכרעה ברורה אם הלכה כמאן דאמר כשר או כמאן דאמר פגום לכהונה, ולכתחילה אם נולדה מכך בת — לא תינשא, אך אם נישאת — לא תצא. לעומת זאת, במקרה שהוולד בן, מקובל להקל שאשתו ובתו לא נפסלו לכהונה (עי' אבני נזר אהע"ז טז). לענ"ד לכתחילה יש מקום להחמיר בבן כמו בבת, כיוון שהוא ספק דאורייתא. ויש מקום לדון על עיקר ראייתו של האבנ"ז מלשון השו"ע, שלדבריו פסק כרש"י, ואכמ"ל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ישיבת הר ברכה אנחנו משתמשים בעוגיות לשיפור חוויית המשתמש. בהמשך שימושך באתר, אתה מקבל עוגיות.
דילוג לתוכן