בארות 3 | שמירת מנהגי ההמתנה בין בשר לחלב – הרב מאור קיים

הקדמה

בני תורה רבים מעידים שבשנים שהם זכו לשכון באוהלה של תורה בבית המדרש, שינו את מנהגם בדין המתנה בין בשר לחלב. מציאות מוכרת למדי בקרב משפחות שנוהגות לשמור שלוש שעות או שעה אחת בין בשר לחלב — בן המשפחה מתחיל ללמוד בישיבה, וחוזר הביתה לאחר כמה חודשים עם הדרכה לעבור לשמירת שש שעות. פעמים שבחור הישיבה אף משכנע את הוריו ואת כל משפחתו לעבור יחד עמו לשמירת שש שעות, ובכך משתנה מנהג המשפחה.

ככל הנראה, הרבנים והמחנכים למדו הדרכה זו מדברי רש"ל המפורסמים (יש"ש חולין ח, ט), ש"כל שיש בו ריח תורה" — עליו לשמור שש שעות (דבריו מובאים בש"ך יו"ד פט, ח, ובפוסקים נוספים), ואין כמו כניסה לישיבה כדי להתחיל להתעטף ב'ריחה של תורה'.

במאמר זה אבקש לטעון שהדרכה זו אינה מוצדקת, והצדק דווקא עם הבחורים שהתעקשו לא לשנות את מנהג משפחתם. וזאת משום שיסוד דין המתנה בין בשר לחלב הוא הרחקה שהנהיגו חכמים, ובמהלך הדורות התגבשו צורות ומנהגים שונים המבטאים הרחקה זו. הֱוי אומר — אין הידור בשמירת שש שעות על פני שמירת שלוש שעות או אף שעה. עניינה של שהיית הזמן בין אכילת בשר לאכילת גבינה או חלב הוא עשיית היכר של הרחקה, ומטרה זו מושגת במידה שווה על ידי שמירת שעה, שלוש או שש שעות.

אפשר לדמות זאת לדין אכילה זוגית בזמן שהאשה בנדתה, בה נדרש לבצע שינוי מסוים בסעודה כדי להזכיר לבני הזוג שאסור לגעת או להתקרב (שו"ע יו"ד קצה, ג). האם ייתכן לומר שיש הידור שהחפץ שיניחו לפניהם להיכר, יהיה גבוה או גדול יותר? או שיניחו שלושה חפצים במקום חפץ אחד? מכיוון שעצם ההיכר הוא המטרה, אין הידור בדרך עשיית ההיכר, אלא העיקר שבני הזוג יזכרו שהם אסורים בקרבה. כן הדבר בהמתנה בין בשר לחלב: חכמים קבעו כי יש לעשות היכר של הרחקה בין אכילת בשר לגבינה, ומֶשֶׁךְ ההמתנה יכול להתבצע בצורות שונות.

אם כן, מדוע כתבו רש"ל ועוד, שמי שיש בו ריח תורה ישמור שש שעות? אלא שרש"ל ודעימיה אמרו את דבריהם בזמן שהמנהגים טרם גובשו עד הסוף, ומתוך לימודם בגמרא ובראשונים סברו שהדעה העיקרית היא דעת הרי"ף והרמב"ם, שיש לשמור שש שעות, וביקשו להכריע במחלוקת על ידי עידוד הפסיקה כדעה זו. אמנם במהלך מאות השנים האחרונות, כבר גובשו מנהגים מבוססים בדין המתנה, לא רק של שמירת שלוש שעות או שעה, אלא גם של שמירת חמש שעות ומשהו, או שמירת שעות המבחינה בין עוף לבשר בהמה. במצב כזה, שישנן קהילות או משפחות עם מנהגים ברורים ומבוססים, לא שייך לומר לכולם לשנות את מנהגם ולשמור שש שעות.1

מאמר זה מבקש לטעון, שמי שמנהג משפחתו לשמור שעה, שלוש או חמש ומשהו שעות, לא נכון שישנה את מנהגו, כשם שמי שנוהג לשמור שש שעות בין בשר לחלב, צריך להמשיך במנהגו.

סקירת שיטות הפוסקים בדין אכילת גבינה אחר בשר

שיטות הראשונים

חולין קה, א: "אמר רב חסדא: אכל בשר — אסור לאכול גבינה, גבינה — מותר לאכול בשר". הרי שאסור לאכול גבינה לאחר אכילת בשר, אך לא מבואר עד מתי האיסור או מה נדרש לעשות כדי לחזור לאכול גבינה. בהמשך הגמרא "אמר מר עוקבא: אנא, להא מלתא — חלא בר חמרא לגבי אבא, דאילו אבא, כי הוה אכיל בשרא האידנא — לא הוה אכל גבינה עד למחר עד השתא, ואילו אנא — בהא סעודתא הוא דלא אכילנא, לסעודתא אחריתא — אכילנא". כלומר, אביו של מר עוקבא היה ממתין מעת לעת — כיממה — מאז אכילת הבשר כדי לחזור ולאכול גבינה, ואילו מר עוקבא עצמו לא היה אוכל גבינה באותה סעודה שאכל בה בשר, אבל בסעודה אחרת היה אוכל.2

ארבע שיטות נאמרו בראשונים בדין אכילת גבינה אחר בשר הלכה למעשה:

א — מספיק קינוח והדחה

דעת בה"ג (הל' נטילת ידיים עמ' 125 הוצאת מקיצי נרדמים), שמספיק לקנח את הפה, להדיחו ולשטוף את הידיים כדי לאכול גבינה לאחר בשר, ולאחר מכן מותר לאכול גבינה אפילו באותה סעודה שאכל בה בשר.3 וכ"כ רז"ה (חולין קד, ב, 'רב יצחק'; לז, ב, מדפי הרי"ף), רבנו תם (ספר הישר, חידושים תעב), יראים (סי' סג),4 ספר המנהיג (הל' סעודה עמ' רטז-ריח, הוצאת מוסד הרב קוק) ורא"ה (חולין קה, א, 'אמר מר עוקבא'; בדק הבית ג, ד, עמ' תתרלט-תתרמד, הוצאת מוסד הרב קוק). ומה שאמר מר עוקבא שיש להמתין בין בשר לגבינה מסעודה לסעודה, הכוונה בלי קינוח הפה (ר"ת, רז"ה, רא"ה), או שהחמיר על עצמו (מרדכי חולין תרפז, ועוד). וכתב הרז"ה שכדעה זו "נהגו כל חכמי צרפת".5

ב — סעודה אחרת אפילו מיד

כתבו התוספות (קה, א, 'לסעודתא'): "לסעודתא אחריתא אכילנא — לאו בסעודתא שרגילין לעשות אחת שחרית ואחת ערבית, אלא אפילו לאלתר, אם סילק השולחן ובירך — מותר, דלא פלוג רבנן". כלומר, אין לאכול גבינה אחר בשר באותה סעודה, אלא יש להמתין לסעודה הבאה, כדברי מר עוקבא, אך לא הגדירו חכמים כמה זמן נדרש להמתין בין הסעודות, ולכן כל שסיים את סעודתו הבשרית, והוא בסעודה אחרת — מותר לאכול גבינה. וכן דעת ראבי"ה (תשובות וביאורי סוגיות אלף קח, וכ"כ בשמו מרדכי חולין תרפז): "ואם אכל בשר — בההיא סעודתא לא אכיל גבינה, אלא בסעודתא אחריתי אכיל, כעובדא דמר עוקבא… ויש מפרשים סעודה שקבעה תורה (שמות טז, ח): 'בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבוקר', ולא נהירא לי להחמיר, אלא ברכת המזון בהפסק מועט". וכן הביא הגה"מ (הל' מאכ"א ט, כח, אות ב) בשם ר"י. וכן נראה מסידור רש"י (סי' תקפז).

ג — שש שעות

כתב הרי"ף (חולין לז, ב, מדפי הרי"ף): "שמעינן מהא, דהאי דאמר רב חסדא: אכל בשר — אסור לאכול גבינה, דלא שרי למיכל גבינה בתר בשרא אלא עד דשהי ליה שיעור מאי דצריך לסעודתא אחריתי, דלא אשכחינן מאן דשרי למיכל גבינה בתר בישרא בפחות מהאי שיעורא, דהא מר עוקבא — אף על גב דשהי ליה כי האי שיעורא, קרי אנפשיה: חלא בר חמרא". כלומר, לדעת הרי"ף חייבים להמתין בין אכילת בשר לגבינה כשיעור זמן שרגילים לאכול בין סעודה לסעודה. וביאר הרז"ה (שם) את השיעור לדעה זו — "שש שעות, שיעור שהייה שבין סעודה לסעודה" (וכן בתר"י ברכות מ, ב, מדפי הרי"ף 'לא שנו'. גם העיטור תשסג, הכשר הבשר ח"ד, הזכיר שיעור שש שעות לפי דעה זו).

וכ"כ הרמב"ם (הל' מאכ"א ט, כח), והדגיש שהוא הדין גם בבשר עוף: "מי שאכל בשר בתחלה, בין בשר בהמה בין בשר עוף — לא יאכל אחריו חלב, עד שישהה ביניהן כדי שעור סעודה אחרת, והוא כמו שש שעות".

וכן דעת ראשונים רבים: ראב"ן (רעא) הגדיר: "עד זמן לסעודה אחרת", מבלי לפרש כמות שעות; ספר האורה (א, קי), "אא"כ שהה שיעור סעודתא אחריתי"; רוקח (תסט), "עד שיעור שצריך סעודה אחרת"; ריא"ז (פסקי ריא"ז חולין פרק ח, א, יד), וסבר שדין עוף כבשר בהמה (ראו להלן שיטה ד); רשב"א (תורת הבית ג, ד, עמ' תתרמ-תתרנב, בהוצאת מוסד הרב קוק; וכן בחידושיו לחולין קה, א, ובמשמרת הבית. וכתב שזו גם שיטת רבנו חננאל), "וכן נהגנו אנחנו ואבותינו", והסכים עם הרמב"ם שדין עוף כדין בשר בהמה; מאירי (חולין קד, ב — קה, א), והסכים שדין עוף כבשר בהמה, "וכן נהגו בכל גלילותנו"; רא"ש (חולין ח, ה), וביאר "דהיינו מזמן סעודת הבוקר עד זמן סעודת הערב, ופחות משיעור זה אין לאכול גבינה אחר בשר", "ונהגו העולם שלא לאכול גבינה אחר בשר, ואפילו אחר עוף, ואין לשנות המנהג"; רבנו ירוחם (תולדות או"ח טו, כח, עמ' קלז, א); רבנו פרץ (על סמ"ק קיג אות ח), שכך נהגו העולם; ארחות חיים (הל' איסורי מאכלות עג); ר"ן (חולין לז, ב, מדפי הרי"ף), "וכבר פשט המנהג כדברי הרי"ף"; נימוקי יוסף (חולין קה, א), "סעודה אחריתי שיעור שש שעות"; ריטב"א (חולין קה, א, 'הא דאמר'). כשיטה זו פסק בשולחן ערוך (פט, א).6

ד — חילוק בין בשר בהמה לעוף

יש שסברו שצריך לשמור כשיעור בין סעודה לסעודה (כפי השיטה השלישית), אבל רק בין אכילת בשר בהמה לגבינה, ואילו אחר אכילת עוף מותר לאכול גבינה מיד, אפילו בלי קינוח והדחה. כך דעת הרי"ד (פסקי הרי"ד חולין קה, ב), ולמד זאת ממה ששנה אגרא "עוף וגבינה נאכלין באפיקורן" (חולין קד, ב), וכפי שפירשו שם בגמרא — בלי קינוח הפה ובלי נטילת ידיים. ומכיוון שסתמו את דבריהם, משמע אפילו כשאכילת העוף היתה לפני אכילת הגבינה, "וטעמא דמילתא, משום דעוף בחלב אינו מן התורה". וכן דעת הרמב"ן (חידושיו לחולין קד, ב — קה, א), וביאר שאין להקשות מדוע בין גבינה לבשר צריך קינוח והדחה, ואילו בין עוף לגבינה לא צריך, שכן "טעמא דעוף וגבינה — משום דדבריהם הוא, הא כל שהוא דבר תורה בעי נטילת ידים, ואפילו גבינה ובשר, דשוין הם".7

התגבשות מנהגים נוספים בהמתנה בין בשר לגבינה

על גבי שיטות אלו, נתגבשו במהלך הדורות מנהגים נוספים:

המתנת שעה

כתב מהרי"ל (ספר מהרי"ל, הל' או"ה משערי דורא, עמ' תקנד) ש"המנהג להמתין שעה אחת", וכ"כ בהגהות שערי דורא (עו, ב) ביֶתר ביאור: "רבים נוהגים להקל ועושין להם פשרה מדעתם להמתין שעה אחת אחר סעודת בשר וסלוקו, ובירכו, ואז אוכלין גבינה. ואף על פי דלא אשכחנא טעמא ורמז לשיעור זה ממה נפשך, מכל מקום מי ימחה בידם? הואיל ותוספות וראבי"ה מתירין. אכן, הצנועים מושכין ידיהם עד מסעודת שחרית לסעודת ערבית. מהרא"י ז"ל". כלומר, על אף שאין מקור קדום להמתנת שעה, מכיוון שלפי תוס' וראבי"ה אם סיים את הסעודה אפשר לאכול גבינה מיד, ש'לא פלוג חכמים', אין למחות ביד מי ששוהה שעה.

באיסור והיתר הארוך (מ, ד) כתב: "ונהגו העולם להמתין שעה אחת, מכ"ד ליום, אחר ברכת המזון, ואוכל אז גבינה אפילו בלא קינוח. וממתין השעה אפילו אחר אכילת בשר חיה ועוף".8 וכ"כ הרמ"א בתורת החטאת (עו-עז, א). ובהגהותיו על השו"ע (פט, א) כתב: "המנהג הפשוט במדינות אלו, להמתין אחר אכילת הבשר שעה אחת, ואוכלין אחר כך גבינה", והוסיף: "ויש מדקדקים להמתין שש שעות אחר אכילת בשר לגבינה, וכן נכון לעשות".9

כפי שראינו, בהגהות שערי דורא כתב שאין רמז לשיעור שעה, והאחרונים ביארו זאת בכמה דרכים:

בתורת האשם (עו-עז, 'ודלא כמשמע', בסופו), ביאר שהמנהג על פי השיטה השנייה, והמתנת שעה נועדה לעשות היכר ברור שמדובר בסעודה אחרת: "אע"ג דלא מצינו רמז, מכל מקום טעמא רבא איכא, דמשום דסילק ובירך — לא מחזי כסעודה אחרת, כדברי מהרי"ל דלעיל, הלכך הנהיגו חכמי הדור ההוא להמתין גם כן, וכדי שלא יתנו דבריהן לשיעורין, אמרו 'שעה אחת', כן נראה לי". וכ"כ בהגהות זר זהב (ס"ק ב) על או"ה הארוך (מ, ד).

הפר"ח (פט, ו) כתב שהמנהג מבוסס על דברי הזוהר (שמות קכה, א), ש"'כל מאן דאכיל האי מיכלא דאיתחבר כחדא — או בשעתא חדא או בסעודתא חדא', כלומר דבשעה אחת אף שאוכלו בב' סעודות, או בסעודה אחת אף ששהה כל היום ואכל דברים אחרים בינתיים, ויש מהאכילת בשר לגבינה שש שעות — אפילו הכי אסיר. שמעינן מהכא חומרא וקולא: חומרא, דמשמע דאף בשר אחר גבינה אסירא בשעתא חדא או בסעודתא חדא; וקולא, דגבינה אחר בשר שריא לאחר שעה, ואינו בסעודה אחת". וכ"כ גר"א (פט, ו), ששיטה זו "בנויה על דברי הזוהר".10

הפלתי (פט, ג) דחה את ביאורו של הפר"ח למנהג, וכתב שכוונת הזוהר ל"עת חדא, ואינו נגדר בשעות העולם, רק 'עת', ומצהריים עד ערב קרוי גם כן 'שעתא חדא'". וביאר ששיטה זו בנויה על כך שהולכים אחר תחילת עיכול הבשר, וכמו שלמדנו בדיני ברכת המזון (מג"א קפד, ט), שתחילת העיכול היא כ-72 דקות, ולכן ממתינים שעה, כדי שהבשר יתחיל להתעכל לפני אכילת הגבינה. ואילו הסוברים שיש להמתין שש שעות הולכים אחר סוף העיכול, שהוא עד כשש שעות.

עוד אפשר לבאר, שהמנהג התפתח על בסיס דברי תוס' וראבי"ה, שאפשר לאכול גבינה בסעודה אחרת מיד, אלא שבדרך כלל אנשים לא רעבים מיד, ולכן שָׁהוּ זמן מסוים עד האכילה הבאה, ועם הזמן התייצבה ההמתנה על שעה (ראו דברי יוסף על יו"ד פט, א, סי' תקפ"ג).11

כיום מנהג זה קיים אצל חלק מיוצאי מערב אירופה, ובעיקר יוצאי הולנד.

המתנת שלוש שעות

כתב הפרי חדש (פט, ו) להכריע כשו"ע שיש להמתין שש שעות בין בשר לגבינה, אבל הוסיף חידוש: "ומיהו לאו דווקא שש שעות, כגון בחורף, שהימים קצרים, כל שאכל בשר בשחר — מותר לאכול גבינה בסעודת הצהריים, וכן אם אכל בשר בחצי היום — מותר לאכול בערבית, אע"ג דליכא בין אכילה לאכילה אלא כמו ד' שעות בקירוב. וזה דבר מוסכם לכולי עלמא, דהא לשון הגמרא הוי 'בהא סעודתא הוא דלא אכילנא, לסעודתא אחרינא אכילנא', משמע דמסעודה לסעודה שפיר דמי, ולא קמפליג בין ימים קצרים לימים ארוכים, אלא משמע כדכתבינא".

ואף שרבים חלקו על חידושו של הפר"ח,12 כתב רבי דוד פארדו (מזמור לדוד יו"ד פט, ו, שיטה ז, עמ' סא), שמדברי הפר"ח "נמשך מנהג בכמה מקומות שאין ממתינים אחר הבשר אלא ג' שעות בקירוב, אפילו בקיץ, הואיל ואם היה בחורף — אז היה כבר זמן סעודה אחריתי, ואיכא למימר דלא פלוג רבנן… דמוכח מדשרי בחורף דבהמשך זמן זה תו אין מושך טעם. ויש להם קצת על מה לסמוך" (דבריו מובאים גם בדרכי תשובה פט, ו).

עולה מדברי המזמור לדוד, שהמנהג של שלוש שעות אינו מיוסד על דעת תוס' וראבי"ה, אלא על דעת רוב הראשונים הסוברים שיש להמתין בין סעודה לסעודה (השיטה השלישית), וסמכו על פירושו של הפר"ח, שכבר אחרי שלוש או ארבע שעות הגיע זמן הסעודה הבאה. ואמנם יש שכתבו שקשה למצוא מקור להמתנת שלוש שעות,13 אך בפועל מנהג זה תפס חזק בחלקים נרחבים של קהילות מערב אירופה, וגם בחלק מקהילות צפון אפריקה.14

שמירת חלק מהשעה השישית

מנהג נוסף שהתפתח עם הזמן — לשמור חלק מהשעה השישית, כלומר חמש שעות ומשהו, או חמש שעות וחצי.

בפשטות, מנהג זה מבוסס על כך שהראשונים לא דקדקו שצריך לשמור שש שעות שלמות ומדויקות. אדרבה, חלקם כתבו במפורש ששומרים בערך שש שעות, כלשון הרמב"ם: "עד שישהה ביניהן כדי שעור סעודה אחרת, והוא כמו שש שעות" (וכן בכלבו), וברשב"א: "כשש שעות", והמאירי (חולין קה, א): "שש שעות או קרוב לזה", ובמגן אבות למאירי (ט, מז) ציין אפילו חמש שעות: "חמש או שש שעות". וכן דייק במנחת יעקב (עו-עז, ה), מלשון הרמב"ם: "גם לשון הרמב"ם בפרק ט' מהל' מאכלות אסורות, שכתב 'כמו שש שעות' — משמע דלאו דוקא, והרוצה להחמיר יחמיר". על פי ראשונים אלו, ביאר הרב יהודה הרצל הנקין את המנהג לשמור חמש שעות ומשהו (מובא במאמרו של בנו הרב איתם הנקין הי"ד, בית אהרן וישראל שנה כד, ג, גיליון קמא, עמ' עא-עו, וראו שם מה שדן הרב איתם עצמו לשורשי המנהג). וכ"כ הרב רבינוביץ' כמקורות למנהג (מלומדי מלחמה קד, לגבי חיילים במצבי דחק. וראו עוד מה שהביא מהפרישה).15

בדעת קדושים (פט, ב) כתב כך הלכה למעשה: "מצד לשון חז"ל 'סעודה', לשהות כשיעור עיכול סעודה גדולה, לא שייך בכך שיעור מצומצם כמידת חכמים 'חסר קורטוב' וכו', כי בכך 'כסעודה' המכוון בערך קרוב בכך, וביותר בבשר עוף".

בספרו עיונים במסכתות התלמוד (ח"ב עמ' שסד) הביא הרב דב בערל וויין, שכך נהגו בחלק מהישיבות בליטא, "חמש שעות ועוד משהו, כדי לכנוס לשעה השישית. והרבה מיוצאי ליטא וחניכי ישיבות ליטא נוהגים כשיטה זו". ע"כ. ונראה שנהגו כן כדי לשמור על זמני הארוחות ולא לפגוע בסדרי הלימוד. וכך נהג למעשה הרב יצחק דב הלוי במברגר, לשמור חמש שעות ומשהו (המעין תשל"ט יט, ב, עמ' 33).

ביביע אומר (א, יו"ד ד), נטה להקל אחרי חמש שעות וחצי, ואחר שהביא את הראשונים, ביאר: "בזמנים הראשונים לא היה מורה שעות (=שעון) מצוי, ובודאי שהיו מקילים באומדנא, וידוע דכל תוך חצי שעה חשיב 'סמוך', וכמו שכתב רשב"ם פסחים (קז, ב). אבל יותר מזה חשיב כמופלג, ולכן הכא נמי יש להקל בתוך חצי שעה הסמוכה לשש שעות".16

זמני המתנה שונים בין בשר בהמה לעוף

מנהג נוסף שהתפתח הוא לחלק בין בשר בהמה לבשר עוף. למנהג זה יש לשמור שש שעות לאחר בשר בהמה, ושלוש או ארבע שעות לעוף. זהו מנהג שקיים במשפחות שונות, ותיעודו בכתובים מועט. הביא מנהג זה בשולחן ערוך המקוצר (ח"ד עמ' רמט, הערה כה, בסוף): "אמנם שמעתי מרבים, כי במעט מקומות נהגו להמתין אחרי בשר עוף ארבע שעות בלבד, ויש שהקלו אחרי שלוש שעות. ולענ"ד שאין למחות בהם, כי סוף סוף יש להם על מה שיסמוכו, שהרי הפר"ח מיקל אפילו בבשר בהמה אחרי ארבע שעות 'בקירוב'".

שורש המנהג לחלק בין בשר לעוף, הוא בדעת הרי"ד והרמב"ן (השיטה הרביעית). כמו כן, ראינו את דברי הדעת קדושים (פט, ב) שכתב שלא חייבים לדקדק בשעות שלמות בין בשר לגבינה, "וביותר בבשר עוף".

האם כולם צריכים לשמור שש שעות?

הסוברים שנכון לפסוק שצריך לשמור שש שעות

בהגהות שערי דורא (עו, ב), לאחר שהביא שאין למחות ביד הנוהגים להמתין שעה, כתב מהרא"י: "אכן, הצנועים מושכים ידיהם מסעודת שחרית לסעודת ערבית". כלומר, המהדרים שומרים כשש שעות. כיוצא בזה כתב הרמ"א (פט, א), לאחר שהביא ש"המנהג הפשוט במדינות אלו" לשמור שעה, הוסיף ש"יש מדקדקים להמתין שש שעות אחר אכילת בשר לגבינה, וכן נכון לעשות" (והלבוש פט, א, כתב ש"המחמיר להמתין ו' שעות — תבוא עליו ברכה").

יתרה מכך, העיר מהרש"ל (יש"ש חולין ח, ט) על דברי מהרא"י שאינו יודע מדוע נהגו להקל, שהרי "מן הדין היה לנו להמתין מעת לעת… ואם כן, למה לנו להקל כל כך, שלא להמתין לכל הפחות השיעור כמו שכתב הרמב"ם?". והסיק שאין להקל בפחות משש שעות. ואמנם "אי אפשר למחות ביד בני אדם שאינם בני תורה, אבל בבני תורה — ראוי למחות בידם ולגעור בהם, שלא יקילו פחות משש שעות". וסיכם ש"כל שיש בו ריח תורה" ישמור שש שעות. והביאוהו ש"ך (פט, ח); אליה רבה (קעג, ו); בית לחם יהודה ג, ועוד.

וכן הכנפי יונה (פט, א), אחר שהביא את קושיות הרשב"א על שיטת בה"ג ודעימיה, שהקילו בקינוח והדחה בלבד, כתב ש"כל בעל התורה מוטל עליו להחמיר בכך". וכ"כ פרי תואר (פט, ה): "אין לסמוך לשום קולא להתיר לאכול גבינה אחר בשר בפחות מו' שעות, אחר שרוב גדולי הפוסקים הראשונים ורוב האחרונים העלו בפירושא דסוגיא דבעי ו' שעות — אין לזוז מדבריהם". וכ"כ פמ"ג (פט, שפ"ד ח), שכן ההלכה והמנהג, "ואין לפרוץ גדר". וכן ערוה"ש (פט, ז): "וכן המנהג הפשוט בכל תפוצות ישראל להמתין שש שעות, וחלילה לשנות, ובזה נאמר: פורץ גדר וגו'".17

ביאור דברי הרש"ל ודעימיה

הרש"ל ודעימיה אמרו את דבריהם בזמן שהמנהגים עוד לא התגבשו, אלא העמדות השונות הוצגו כמחלוקת תלמודית, ומתוך לימודם את הגמרא והראשונים סברו שהדעה העיקרית היא לשמור שש שעות, וביקשו להכריע במחלוקת על ידי עידוד לפסוק כדעה זו. וכך מוכח למעיין בדבריהם, שבאו לברר את הסוגיה עצמה ולפסוק כדעה הנכונה יותר לדעתם. אבל לא התייחסו לשאלה האם כאשר כבר קיימים מנהגים מבוססים וּותיקים, מי שנוהג כמנהג אחד, עליו לעבור לנהוג מנהג אחר.

ביש"ש מביא תחילה את דעת התוס' והראבי"ה, ולאחר מכן את דעת הרי"ף והרמב"ם, ומביא את הוכחת הרי"ף שלא מצאנו מי שהיקל בזה יותר ממר עוקבא. וכתב רש"ל: "ואם כן, למה לנו להקל כל כך שלא להמתין לכל הפחות השיעור כמו שכתב הרמב"ם?", ומבאר: "ותופס אני פירוש 'מסעודה לסעודה' דרך הממוצע לרוב בני אדם, דהיינו אחת שחרית ואחת ערבית. וכן הוא עיקר, שלא להקל מזה כלל". מפורש שהכרעתו מבוססת על הבנתו בסוגיה והכרעתו במחלוקת הראשונים. והוסיף שהרבה בני אדם מקילים בפחות משש שעות, "וטעות הוא בידם", כלומר לא הבינו נכון את הסוגיה.

גם בכנפי יונה התעמת עם שיטתם של בה"ג ור"ת, הביא את הקושיות של הרשב"א על שיטתם, והכריע שזו השיטה הנכונה בש"ס, וסיים: "ואחרי שכן הוא, שאלו המחמירין להמתין שש שעות יש להם סמך גדול בש"ס, כמו שהאריכו, וגם מגדולי המורים המה הסכימו לזה, הרי הן הרי"ף והרמב"ם והרשב"א הרא"ש, וכל האחרונים בסגנון אחד, אלא שהרמ"א ראה המנהג לפני והרבה לדחוק לקיימו, לכן בעל התורה מוטל עליו להחמיר בכך".

גם הפרי תואר קיבל את מה שהפוסקים אמרו בפירוש הסוגיה בש"ס: "אחר שרוב גדולי הפוסקים הראשונים ורוב האחרונים העלו בפירושא דסוגיא דבעי ו' שעות, אין לזוז מדבריהם".

האחרונים המאוחרים יותר, שהזהירו שאין לפרוץ גדר (פמ"ג, ערוה"ש), דיברו על מצב שכבר נהגו במקומם לשמור שש שעות, והזהירו לא לשנות ולשמור פחות מכך.

כאמור, כל הפוסקים הללו לא התייחסו לשאלה האם מי שאבות אבותיו נהגו לשמור זמן המתנה קצר יותר, צריך לשנות ממנהג משפחתו ולשמור שש שעות.

הסוברים שגם בימינו צריך לחתור לכך שכולם ישמרו שש שעות

לאור האמור, מתעוררת השאלה מה הדין בימינו, כאשר במהלך מאות השנים האחרונות גובשו מנהגים מבוססים שונים בדין המתנה, לא רק של שמירת שלוש שעות או שעה, אלא גם של שמירת חמש שעות ומשהו או חמש וחצי, או שמירת פחות שעות לעוף. האם במצב כזה, ההדרכה הנכונה היא להורות לכולם, או לבני תורה, או למי שיכול, לשנות ממנהגו ולשמור שש שעות?

חלק מאחרוני זמננו כתבו שאכן כולם צריכים לשנות את מנהגם ולשמור שש שעות. כ"כ בשו"ת משנה הלכות (טז, ט): "לפענ"ד פשוט — כל שיש בו ריח תורה ימתין שש שעות. ואפילו הבאים ממקומות שהקילו לעצמן, אם עכשיו יחמירו — לא יהא בכלל 'אל תטוש תורת אמך', ואין זה חומרא יתירה, כי כן נראה מרוב הפוסקים ורוב המקומות שנהגו כן, ופשוט". כלומר, גם מי שנהג להקל, עליו להחמיר, כי זו דעת רוב הפוסקים, וכך נהגו ברוב המקומות. וכן כתבו הרבה מספרי זמננו, ראו בהערה.18

עמדה זו התפשטה מאד, עד כדי כך שרבים מעידים שבהיותם בחורים בישיבה, העמדה הבסיסית אצל הרבנים והמחנכים היתה שיש לחנך ל'ריח תורה', וממילא לשמירת שש שעות, גם במחיר שינוי המנהג. עמדה חינוכית זו השפיעה מאד, וכמדומה שבכל שיעור בנושא זה, אפשר למצוא משתתפים ששינו את מנהג משפחתם, או חשבו לעשות כך.

יסוד דין המתנה הוא הרחקה ולא איסור

במאמר זה ברצוני לטעון שלא רק שאין צריך לשנות את המנהג, אלא לא נכון לשנותו. וזאת משום שהמתנה בין בשר לחלב איננה כמו איסור דרבנן רגיל, אלא כל דין המתנה בין בשר לחלב הוא בגדר 'הרחקה', ובמהלך הדורות התגבשו צורות שונות שעל ידן נהגו לבטא הרחקה זו. לפי זה, אי אפשר לומר שהרחקה של שעה או שלוש שעות 'פחות טובה' או פחות מהודרת מהרחקה של שש שעות. שהיית הזמן בין אכילת בשר לאכילת גבינה או שתיית חלב, נועדה לעשות היכר של הרחקה, ומכיוון שעצם ההרחקה היא המטרה, מה לי אם ההרחקה נעשית על ידי שמירת שעה, שלוש או שש שעות? ומדוע לא נאמר שמהודר יותר לשמור עשר שעות בין בשר לחלב? או יומיים? או שבוע ימים?19 על כרחנו העיקר הוא לעשות פעולת המתנה שתהווה היכר, כדי להרחיק את אכילת הבשר מהגבינה, והמתנה זו יכולה להיות קצרה או ארוכה. ומכיוון שיש ערך לכל המנהגים ולכל צורות הביטוי של ההרחקה, על כל קהילה ומשפחה לשמור על מנהגיה בדין המתנה.

ננסה להוכיח טענה זו מפרטים שונים בדיני המתנה בין בשר לחלב, שעולה מהם שיסוד דין המתנה הוא גדר הרחקה. דרך פרטים אלו נראה גם שיש כמה פוסקים שכתבו זאת במפורש.

דין חולה בהמתנה בין בשר לגבינה

כתב החכמת אדם (מ, יג), שאמנם המנהג הוא לשמור שש שעות בין בשר לגבינה, אך "לצורך חולי קצת — נראה לי פשוט דיש להתיר אפילו אכל בשר בהמה לאחר שימתין שעה, ויחטט שיניו לאחר ברכת המזון". וכ"כ חפץ חיים (נדחי ישראל לג, ו). וכ"כ ערוה"ש (פט, ז): "ונראה לי, באדם שאינו בריא שצווּהו הרופאים לשתות חלב — יכול לסמוך על דיעה זו בהמתנת שעה ובהדחת פיו, אף שאין בו סכנה". והוסיף: "וכן נער או נערה כחושים, ורפואתם לשתות חלב — די להם בהמתנת שעה".20

ויש לשאול, אם המתנת שש שעות בין בשר לגבינה היא דין דרבנן רגיל, כיצד ניתן להקל בשופי לחולה ב'חולי קצת' כעבור שעה? שהרי כתב הרמ"א (יו"ד קנה, ג) שחולה שאין בו סכנה יכול להתרפא בכל איסורי דרבנן, "ובלבד שלא יאכל וישתה האיסור, הואיל ואין בו סכנה", הרי שלא הותרה אכילת איסור לשם כך! ואף שהיה אפשר לחלק בין אכילת מאכל אסור לבין אכילת מאכל היתר בזמן שאסור לאוכלו, מלשון החכמת אדם די ברור שהוא מיקל בשופי לכל חולי, גם כזה שעבורו לא מתירים איסורי דרבנן אחרים.

אפשר היה להשיב שהחכמת אדם ודעימיה הקילו רק משום שלדעתם מעיקר הדין הלכה כסוברים שיש להמתין שעה בין בשר לגבינה, וכך משמע מלשון ערוך השולחן. אלא שכדברי החכמת אדם כתבו גם פוסקים שפסקו שמעיקר הדין צריך לשמור שש שעות, כגון זבחי צדק (פט, יא) וכף החיים כא. וכ"כ בן איש חי (ש"ש שלח יא): "לצורך חולה, אף על פי שאין בו סכנה, יש להקל להמתין שעה אחת. אך צריך סילוק שלחן ובהמ"ז, ועיין חכ"א כלל מ' סוף אות י"ג".

יתרה מכך, בשו"ת שואל ונשאל (א, יו"ד נח) כתב הרב כלפון משה הכהן, שכל מי שצריך חלב לבריאותו יכול להקל אחרי קינוח והדחה בלבד, כדעת בה"ג ור"ת. ואמנם "כעת, שלא מצאתי זה מבואר או מוכרע ומוכח — לא אוכל לסמוך על זה, אך מכל מקום יש לסמוך להתיר על ה'יש אומרים' שכתב מור"ם, דאם סלק ובירך ברכת המזון — מותר ע"י קינוח והדחה, דלגבי חולה הוי כשעת הדחק". כלומר, מכיוון שלא מצא מי שסמך על בה"ג ור"ת, סבר שאפשר לסמוך על דעת התוס' והראבי"ה שאם סיים את הסעודה יכול לאכול חלב אחרי בשר. והוסיף שגם השו"ע יסכים לזה, "וגם מרן ז"ל מודה דסמכינן על זה, ודבריו אינם אלא לשאר בני אדם".21

רבי יהושע מקוטנא (יבין דעת פט, א), ביאר את יסוד ההיתר לחולה: "והנה לדידן, שנהגו עתה כהרמב"ם להמתין ו' שעות, נראה דלצורך חולה, אפילו אין בו סכנה, כל שהוא חלוש וצריך לשתות חלב אחר אכילת בשר, וסילק ובירך ועשה קינוח והדחה, כל שעושה לרפואה — שפיר דמי. ואע"ג דקיימא לן לקמן סי' קנה דאסור לרפאות חולה שאין בו סכנה אפילו באיסור דרבנן, כל שאוכל ושותה האיסור; מכל מקום נראה דשאני כאן, דאינו אלא זהירות בעלמא, שהחמירו בבשר בחלב יותר משאר איסורין, משום דכל חד מותר באפי נפשיה. אבל אין זה בגדר אכילת בשר בחלב, שלא נתערבו כלל — לא מקרי זה אכילת בב"ח, דלא בלע החלב מבשר שאכל מכבר, ואינו אלא זהירות בעלמא". כלומר, אם היה איסור עצמי בהמתנה בין בשר לחלב, כדוגמת חשש עירוב חלב בטעם הבשר בפיו או בבשר שבין שיניו (ראו להלן בטעמי דין המתנה), לא היו מקילים למי שיש לו חולי קצת, אלא שהמתנה בין בשר לחלב היא "זהירות בעלמא".

הרי שיסוד דין המתנה בין בשר לחלב הוא זהירות והרחקה, משום שאפילו אם התערבו בשר וחלב יחד שלא כדרך בישול — האיסור מדרבנן בלבד. אלא שחכמים הרחיקו הרחקה יתרה, משום שגם בשר וגם חלב מותרים באכילה בנפרד, וכדי שלא יגיעו לידי איסור, החמירו מעבר לדין. אבל חומרא זו היא בגדר זהירות בעלמא, ולכן 'חולה קצת' יכול להקל.

אכילת גבינה תוך זמן ההמתנה

התחיל לאכול גבינה או חלב תוך ו' שעות

עמדה זו, שדין המתנה יסודו בהרחקה וזהירות, כתב גם בדעת קדושים (פט, ב), לגבי מי שבתוך ו' שעות טעה ואכל מאכל גבינה: "עד שישהה ו' שעות. ואם התחיל לאכול בתוכם — גומר", וביאר ש"אין צריך בכך תענית על כך… ואינו מכשול בסגנון מאכל איסור (שאמרו חז"ל שאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים באכילת איסור), כי אין בכך סגנון איסור כל כך, רק גדר".

הרי שיסוד המתנה בין בשר לחלב הוא גדר והרחקה, ואינו איסור רגיל מדרבנן, ולכן אם טעה והתחיל לאכול גבינה בתוך זמן ההמתנה — לא צריך להפסיק. וביאר את דבריו תלמידו ראש"פ שראייר במקדש מעט שם: "ר"ל, דאלו הוי איסור אכילה ממש, אף שוגג בדרבנן — צריך כפרה. דלא כמו שכתב נתיבות המשפט סי' רלד". דברי הדעת קדושים הובאו גם בכה"ח פט, ח. וכ"כ בימינו בשו"ת ודרשת וחקרת (גרוסמן) ח"ג ג, ג, שבמקרה של 'בל תשחית', שאם לא יסיים את המאכל החלבי הוא ייזרק, ואין דרך לשמור אותו (כמו גלידה), אפשר לסמוך על הדעת קדושים ולסיים את אכילתו.

בירך על מאכל חלבי תוך ו' שעות

דברי הדעת קדושים, שמי שהתחיל לאכול מאכל חלבי תוך ו' שעות יכול לסיימו, אינם מוסכמים, וכ"כ רבים מאחרוני זמננו הלכה למעשה (ראו הליכות עולם ח"ז עמ' כט-ל; אשרי האיש יו"ד ה, יט; מעדני השולחן פט, ג; עולת יצחק ח"ג יו"ד רה, ועוד). יחד עם זאת, נראה שהפוסקים לא חלקו על העיקרון הבסיסי, שיסוד דין המתנה בהרחקה. כך מתבאר משו"ת גנזי יוסף (שוורץ צ, ב), שהביא מחמיו שנשאל לגבי אדם שבירך על מאכל חלבי, ונזכר שטרם חלפו שש שעות מעת אכילת הבשר, והשיב שאם יש לו בשר בין השיניים — אסור מדרבנן לאכול חלב, ומכיוון שיש סוברים שאיסור ברכה לבטלה הוא מדרבנן, לא יטעם מהמאכל כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה, כי אין לעבור על איסור דרבנן בקום עשה לשם כך. "אמנם אם אין לו בשר בין השיניים, ואם כן, רק מצד המנהג צריך להמתין ששה שעות, כמבואר בשו"ע יו"ד ברמ"א סי' פט, דמדינא סלק וברך מהני; אם כן, כדי שלא יעבור על איסור ברכה לבטלה — אפילו בדרך ברכה מכל מקום איסור דרבנן איכא — אם כן, פשיטא דמוטב שיאכל קצת חלב שלא יהיה ברכתו לבטלה, דטפי עדיף לעבור על דבר שאינו אסור רק מצד מנהג, ממה שיעבור על איסור אפילו הוא רק איסור דרבנן". אלא שסיים: "רק פשיטא, שכל שאכל אפילו כלשהו, שלא יהיה ברכה לבטלה — אסור אח"כ לאכול יותר עד שיעברו השש שעות, דלא נוכל להתיר לו יותר, רק כל כך שלא יעבור על איסור ברכה לבטלה".

הרי שחלק על ההיתר של הדעת קדושים להמשיך לאכול, אבל הסכים שיסוד דין המתנה הוא רק מכוח מנהג, ולא איסור דרבנן רגיל. וזאת כתב אף לנוהג במנהג זה, על אחת כמה וכמה שמי שאינו נוהג להמתין שש שעות — לא ישנה מנהגו מפני מנהג אחרים. ונראה שרוב הפוסקים שהתירו לטעום ממאכל חלבי תוך ו' שעות יכולים להסכים עם עיקרון זה.22

חג השבועות

יש שנהגו להקל בחג השבועות לאכול מאכלים חלביים תוך שש שעות מאכילת הבשר, כדי לקיים את מנהג אכילת מאכלים חלביים בחג השבועות. כן הביא באורחות חיים (איסורי מאכלות עג), וביאר את הסברה להמתין פחות משש שעות, ש"כיון שהוא תאב לאכול — כבר נתעכל הבשר", אך הוסיף שראוי לנקות את שיניו משיירי הבשר, "כיון שעיקר שהייה בשביל בשר שבין השיניים, ראוי למי שאינו נמנע מהגבינה באותה סעודה לחצות שניו ולהוציא בשר קודם שיאכל גבינה". וביאר שבזמן אחר לא ראוי לסמוך על ניקיון השיניים כדי לאכול גבינה או חלב תוך שש שעות. וכן הסכים אליה רבה (קעג, ו): "ועיין לקמן סוף סימן תצ"ד בשם הכלבו (סימן קו), דאין צריך להמתין בחג השבועות ו' שעות". ושם (תצד, י) כתב: "ועיין יו"ד סי' פ"ט (ס"ב)… גם כתבתי שם דיש נוהגין לאכול גבינה בסעודה מנחה, אף שאין ו' שעות מסעודה שחרית, ובלבד שיחצוץ שיניו".

במנחת יעקב (עו-עז, ה) הביא את דברי האורחות חיים וסמך עליהם. אמנם בחק יעקב (תצד, יא) הכריע כדברי הזכרון משה (ליקוטי דינים כו), ש'שומר נפשו' לא יעשה כך, והוסיף בחק יעקב, ש"כן הסכמת האחרונים, דגם בחג השבועות יש ליזהר בכל, כמו בכל השנה". ובפרי מגדים (תצד, משב"ז א) כתב שאין להקל בזה כלל, ואדרבא, "כל מה שיכולין לגדור גדר — יותר טוב, וכל שכן מה שמדינא, ומנהג שקיבלו כבר הוה כנדר".23

ויש שנהגו להקל בזה בצירוף שינה, כמבואר בשו"ת פסקי תשובה (לרב אברהם פיטרקובסקי סי' רפה): "בחג השבועות רציתי לאכול מאכלי חלב, אבל לא עברו עוד שש שעות מאכילת בשר. ושמעתי אומרים כי בחג השבועות מקילים בזה, ושאלתי את רבינו זקיני זצ"ל, ואמר לי: אם ישנת בצהרים — יכול אתה לאכול מאכלי חלב. ושמעתי שכן הורה דודי הגה"ק מו"ר דוב בעריש זצ"ל מביאלא, והתיר לשתות משקה טהע (=תה) עם חלב בבֹקר השכם, אף שלא עברו עוד שש שעות מאכילת בשר בערב, ובלי ספק קבל כן מאביו רבינו זקיני זצ"ל (ויעש אברהם סי' נ"א, 'כולל מנהגים שנהג בהם הגה"ק מוהר"א זצ"ל מטשעכנוב', ליקטם נכדו הה"ג מוהר"ם לאנדא ז"ל, לודז תרצ"ו)".24

ויש לעיין בדברי המקילים, כיצד נהגו להקל בזה? ואין לומר שהם פוסקים מדינא כבה"ג או כתוספות בשיעור ההמתנה, שהרי האורחות חיים פסק כרמב"ם, ואעפ"כ הביא את המקילים בזה. ונראה בפשטות שלדעתם דין המתנה יסודו בהרחקה, ומכיוון שיש ערך גם בשמירת המנהג לאכול מאכלי חלב בחג השבועות, כל עוד דין ההרחקה מתקיים בהמתנת כמה שעות, גם אם לא עברו שש שעות, יכול להקל. וגם המנחת יעקב שהחמיר, כתב ש"יש ליזהר", וכן הזכרון משה כתב ש'שומר נפשו ירחק מזה', כלומר לדעתם מטעמים שונים לא נכון להקל בזה בחג השבועות, אבל אין הכרח שהם חולקים על עצם הביאור שיסוד דין המתנה בהרחקה, כפי שכתבו היבין דעת ודעימיה.

תבשיל של בשר

גם מדין 'תבשיל של בשר' אפשר להסיק שיסוד דין המתנה בהרחקה. 'תבשיל של בשר' הוא מרק בשר צלול, או מאכל פרווה שטוגן או בושל עם בשר וקיבל את טעמו, וכל כיוצא בזה.

רוב רובם של הראשונים התירו לאכול גבינה אחרי תבשיל של בשר (ראו ב"י או"ח קעג, א; ערך השולחן טייב יו"ד פט, ח; הוראה ברורה פט, לו-לז, ובשער הציון שם), ובעיקר נחלקו מה נכלל בהגדרת 'תבשיל של בשר', ומה כבר נקרא 'בשר' עצמו (ראו שו"ת הרשב"א א, שז, שברור לו ששומן ניתך בכלל בשר, משום 'לא פלוג'), וכך פסק שולחן ערוך (יו"ד פט, ג), שמותר לאכול גבינה לאחר תבשיל של בשר אם נטל ידיו.

אמנם עם הזמן נהגו להחמיר בזה, כפי שכתב מרדכי (חולין תרפז): "ראיתי מורי שאסר לאכול גבינה אחר ביצים מטוגנין בשומן אווזא, משום גזירה אטו בשר בחלב", וכ"כ באיסור והיתר הארוך (מ, ב): "ונהגו להחמיר אפילו לא אכל בשר עצמו, אלא רק תבשיל מבשר או משומן של בשר, אפילו בקנוח והדחה, מטעם דלעיל — דאע"פ שאין נדבק בין השיניים, מכל מקום טעם של שמנונית הבשר נמשך בפיו זמן ארוך. וגם מטעם שכתב במרדכי פרק כל הבשר משום מהר"ם: ראיתי את מורי שאסר לאכול גבינות אחר בצים מטוגנים בשומן אווז, משום גזירה אטו בשר בחלב". וכ"כ הבית יוסף (או"ח קעג, א): "וכן נהגו העולם שלא לאכול גבינה אחר תבשיל של בשר כלל, ואין לפרוץ גדר". וכ"כ רמ"א (יו"ד פט, ג).25 כלומר עם הזמן התפתח מנהג לא לאכול גבינה מיד אחרי אכילת מאכל פרווה שבושל או טוגן עם בשר וקיבל את טעמו.

ויש לעיין, שכן בדין כזה, בפשטות היינו צריכים למצוא כמה וכמה אחרונים, במיוחד מפוסקי ספרד שהולכים אחר השו"ע, שיקלו בדין תבשיל של בשר, שכך עיקר הדין לפי רוב הראשונים, וכך פסק השו"ע. ולמרות זאת, למרבה הפלא כמעט לא מצאנו פוסק שהיקל במפורש. וכל הפוסקים קיבלו את פסק הרמ"א. הלוא דבר הוא!26

אולם נראה שאין זה אלא מפני שיסוד דין המתנה הוא הרחקה, וכשם שהקילו בדין הרחקה לחולה במקצת, או שהקילו בחג השבועות, כך גם החמירו לגבי תבשיל של בשר. וזאת משום שהמתנה אינה דין דרבנן רגיל עם גדרים ברורים, שהשאלה היא רק כיצד לפסוק לגביו — האם ללכת אחר השולחן ערוך, אחר רוב הפוסקים, אחר עיקר הדין, וכיוצא בזה. אלא זהו דין שיסודו בהרחקה, ובמשך הזמן התברר שאם לא תהיה הרחקה גם מתבשיל של בשר, יבואו להקל גם בבשר עצמו, וכפי שכתבו במפורש — "אטו בשר בחלב". וזה עצמו מסביר את היסוד של הרחקה, שצריך להרחיק כפי הנדרש להסרת המכשול, כל מקרה לפי עניינו.

ריבוי הדעות וחינוך לדין המתנה

בנוסף לכך, עצם העובדה שיש דעות ומנהגים רבים בדין המתנה בין בשר לחלב, מורה שמדובר על זהירות ולא על דין דרבנן רגיל עם גדרים ברורים. בפרט שחלק מהמנהגים התפתחו עם הזמן, ומתוך הקהילות עצמן, כמו המתנת שעה או חלק מהשעה השישית.

עניין זה מתבטא ביתר שאת בדברי הפוסקים העוסקים בשאלה, ממתי וכיצד מחנכים ילדים מתחת לגיל מצוות להמתין בין בשר לחלב — שם מנעד הדעות וההדרכות עצום ומגוון, הרבה יותר מדיני דרבנן אחרים.27

כדי להמחיש זאת, נביא תחילה את דברי האור לציון (ח"ה יט, יד), שפירט דעות רבות: "לאחר שלש שנים אין צריך מעיקר הדין להמתין יותר משעה, עד שיֵעשה בר מצוה. אך מכל מקום, ראוי לחנכו בהדרגה להמתנת שעות, וטוב להרגילו מגיל חמש-שש שנים לשלש שעות, וכשיגדל יותר — יוסיף מידי פעם עוד שעה. ואפשר להשאירו בהמתנת ג' שעות עד גיל תשע, ולאחר מכן להוסיף שעות בהדרגה, עד שבגיל קרוב לשלש עשרה כבר ישמור שש שעות. אך אין בזה שעות קבועות, וגם תלוי בבריאותו ומצבו של הקטן. ויש שנהגו שלאחר שנה ממתינים שעה או חצי שעה, ולאחר שנתיים שעתיים, ומגיל שלוש עד תשע שלוש שעות, ולאחר מכן מוסיפים שעות עד שבגיל שלש עשרה כבר ישמור שש שעות. ופעמים אפשר לחנכו מגיל תשע שימתין שש שעות, ופעמים אף מגיל שש אפשר לחנכו לשש שעות, אם הילד בריא ויכול לעמוד בכך. ואפשר לנהוג שעד גיל תשע ימתין שעה, ומגיל תשע עד שנעשה גדול ימתין שלש שעות. ואם הילד חלש, אפשר להקל לו עד שלש עשרה שנה בכמה שעות אחדות, לפי מצבו. וילד קטן שטעם מאכל בשרי ואינו רוצה לאוכלו, אין צריך להחמיר בזה ולהשאירו רעב, ואפשר ליתן לו מיד מאכלי חלב".

אם אכילה של דבר מותר בתוך זמן האיסור נחשבת אכילת איסור, לכאורה היו צריכים להיות כללים ברורים יותר ממתי מותר להאכיל לקטן איסור דרבנן. ולמרות שהפוסקים דנו בגדרים אלו, בפועל יש מנעד רחב של דעות ומנהגים ביחס לחינוך להמתנה.

וכ"כ תשובות והנהגות (א, תלה): "כשמגיע לבן חמש או שש, שזהו גיל חינוך למצוות, ראוי להתחיל לחנכו יותר עד ג' שעות, ולערך בבן תשע או עשר — ו' שעות… ולא מצאתי הדין מבואר בגדולי הפוסקים, אבל כיון שהשיעור חינוך יש לקבוע באופן שיתרגל כשיגדיל לקיים דין שהייה כהלכתה, נראה שאם נוהג כמו שכתבנו — די בכך". וביאר שלמרות שאסור להאכיל קטן גם איסור דרבנן, דין המתנה שונה, "שגם מדרבנן אינו בגדר אכילת איסור, אלא דין הרחקה. ואף להרמב"ם, שאפשר שמשהו בשר נשאר בין השיניים והתינוק יאכלנו עם חלב, ויש בזה 'חצי שיעור' דאסור, וא"כ לכאורה הוי כעין דאורייתא [ולא איסור דאורייתא, דהוא רק בבשר וחלב שנתבשלו יחדיו], מכל מקום, הלוא המאכיל לא נותן מה שבין השיניים, ולא מתכוון לכך. ואין בזה 'לא תאכילום', דלא דמי לאכילת נבילה".

הרי שיסוד דין המתנה הוא בהרחקה, ולכן לא פירשו הפוסקים גדרים ברורים כיצד מחנכים לדין זה; וזו הסיבה שלא מצאנו דיונים רחבים בדברי האחרונים בעניין, וכמעט שרק ספרי זמננו עסקו בזה.28

טעמי דין המתנה והטעם השורשי

אחר כל זה, עלינו לחזור למה שביארו הפוסקים בטעם דין המתנה. למרבה הפלא, חכמים עצמם לא ביארו מה הטעם שצריך להמתין בין בשר לחלב, וזה עצמו אומר דרשני. אמנם הראשונים ביארו שני טעמים עיקריים:

1. משום טעמו החזק של הבשר, כפי שכתב רש"י (חולין קה, א, 'אסור'): "משום דבשר מוציא שומן, והוא נדבק בפה ומאריך בטעמו". וכ"כ אור זרוע (סי' תס); ר"ן (חולין לז, ב, מדפי הרי"ף) ונימוקי יוסף (חולין קה, א). כלומר, טעמו החזק של הבשר משאיר רושם בפה, וצריך להמתין מלאכול גבינה כל עוד נותר טעם הבשר בפיו. בדומה לכך כתב הטור (יו"ד פט, א): "לפי שהבשר מוציא שומן ומושך טעם עד זמן ארוך", אך לא הזכיר שהטעם מורגש בפיו כדברי רש"י.29
2. חשש לאכילת הבשר שנתקע בין השיניים יחד עם הגבינה, כדברי הרמב"ם (מאכ"א ט, כח): "עד שישהה ביניהן כדי שעור סעודה אחרת, והוא כמו שש שעות, מפני הבשר של בין השיניים, שאינו סר בקינוח". וכ"כ ראשונים נוספים.30

ביאר הטור (פט, א), שלפי ההסבר שצריך להמתין מפני טעמו החזק של הבשר, אם לעס בשר לתינוק — לא צריך להמתין, ואילו לפי טעמו של הרמב"ם, שההרחקה היא משום בשר שבין השיניים — גם הלועס לתינוק צריך להמתין. מאידך, לפי הרמב"ם "לאחר ששהה כשיעור — מותר אפילו נשאר בשר בין השיניים", וסיים: "וטוב לאחוז בחומרי ב' הטעמים". וכן החמיר בשולחן ערוך (פט, א) כשני הטעמים: "ואפילו אם שהה כשיעור, אם יש בשר בין השיניים — צריך להסירו. והלועס לתינוק צריך להמתין". וכן מוסכם באחרונים.

הפוסקים האחרונים עסקו רבות בטעמים אלו ובנפקא-מינות ביניהם, אך לא תמיד מצאו דרך להסביר מדוע מחמירים או מקילים בדין מסוים על פי הטעמים שביארו הראשונים. וכפי שלמדנו לדוגמה בדין תבשיל של בשר, שנהגו להחמיר בו למרות שאין חשש שהבשר נתקע בין שיניו, שהרי לא אכל בשר, וגם טעמו של מאכל פרווה שקיבל טעם בשר ודאי לא נמשך כטעמו של בשר עצמו. ומנהג-חומרה זה התקבל על ידי כל הפוסקים. הרי שאין בטעמים אלו הסבר שלם למנהגים השונים בדין המתנה. וכן עולה מדברי הפרי מגדים (פט, משב"ז א) לגבי הלועס שומן ולא בשר עצמו, שלכאורה לא שייכים בזה שני הטעמים של המתנה בין בשר לחלב, ואעפ"כ אומרים 'לא פלוג' ומחמירים.

יתרה מכך, ברור שהמנהגים השונים להמתנה לא תלויים בשני הטעמים שנזכרו בפוסקים. הרי טעמו של הבשר ועיכולו, וכן החשש שתִתָקע חתיכת בשר בין שיניו — שווים בין האנשים, לא משנה כמה זמן הם נוהגים להמתין. ולא יעלה על הדעת לחשוב שטעמו החזק של הבשר נחלש בפיו ובקיבתו של הנוהג להמתין שעה יותר מהר מאשר באלו של מי שנוהג להמתין שש שעות. היתכן לומר שנחלקו הפוסקים במציאות, עד מתי שאריות הבשר נשארות בין השיניים?

אלא ההסבר השורשי והיסודי לדין המתנה הוא עצם ההרחקה בין בשר לחלב, שהואיל והם שני דברים שמצויים במטבח, חכמים גזרו לגביהם גזרות רבות, כדי להרחיק את האדם מן העבירה. לכן לא מסתפקים בגזירה שלא לאכול בשר וגבינה שלא בושלו יחד, אלא אף ממתינים בין אכילת בשר לגבינה, כדי שלא יבואו לאוכלם יחד. וכך ביאר בגינת ורדים (גן המלך קנד) במפורש: "כיון דאיסור אכילת גבינה אחר בשר הוי מפני הרגל עבירה, שלא יבא לאכול שניהן בבת אחת, והיינו כל עוד שטעם הבשר נמשך בפה לרש"י ז"ל, ואם יאכל גבינה — נמצא טעם בשר וטעם גבינה מעורבין שניהן, ואתי למיכל תרוייהו בבת אחת. ולהרמב"ם ז"ל, מפני בשר שנדבק בין השינים שאינו סר בקינוח, ונמצאו שניהן מעורבין בפה, ומיחזי כאוכלן בבת אחת". הרי שהבסיס הינו הרחקה יתירה שלא יבואו לאוכלם יחד, ועל גביה ביארו הראשונים טעמים נוספים. כיוצא בזה ביאר ר"י אייבשיץ (פלתי פט, ד), שתמה על האוסרים לברך ברכת המזון על סעודה בשרית על מנת לאכול גבינה, "ואני לא הבנתי טעם האוסרים, דכל ענין שאין לאכול בשר וגבינה בחד סעודה הוא משום היכרא דלא יאכלו בשר וחלב כאחד, ומה בכך דמתכוין לברך כדי לאכול גבינה אחר כך? סוף כל סוף איכא היכרא. ואדרבא, אם דעתו באמת לאכול עוד, רק שמברך כדי לאכול גבינה, הרי היכרא ביותר".31

ואפשר לומר שזו הסיבה שלא מצאנו בגמרא טעם מפורש לדין המתנה, משום שעצם ההרחקה הוא הטעם, כהמשך לכל גזירות חז"ל.32

הפוסקים שהורו לא לשנות את המנהג

על אף שלא נימקו שיסוד דין המתנה הוא בהרחקה, מצאנו כמה פוסקים שהורו לא לשנות את המנהג.

הרב מיכאל יומטוביאן מסר בשם הרב אברהם אלקנה שפירא: "כשלמדנו בהלכות בשר וחלב את דברי הש"ך (סימן פט ס"ק ח) בשם המהרש"ל, שמי שיש לו ריח תורה צריך להמתין שש שעות בין אכילת בשר לחלב. חברי, שהמנהג בביתו היה לשמור על הרחקת שלוש שעות בין אכילת בשר לחלב, שאל את הרב האם ראוי שישנה את המנהג וימתין שש שעות? הרב ענה לו שזה דומה לאדם ששומר שש שעות ויחליט לשמור תשע שעות… היִינו חבורת תלמידים מסביב לרב ששמעו את התשובה, הקשינו על הרב מדברי המהרש"ל, שמי שיש בו ריח תורה צריך לשמור שש שעות. הרב שאל אחד אחד מהנוכחים האם הם הריחו ריח תורה…".33

כיוצא בזה כתב מורי ורבי הרב אליעזר מלמד (פניני הלכה כשרות כו, ב): "נראה למעשה, שהואיל ויסוד הלכה זו מדברי חכמים, ונכון לכבד את מנהגי ישראל שנוסדו על ידי גדולי תורה, אין לשכנע את הנוהגים להקל להמתין שעה אחת או שלוש שעות לשנות ממנהגם". ובהערה 3: "כיוון שיסוד דין זה מדברי חכמים, ושיטת המקילים כדעת כמה מגדולי הראשונים, ויש ערך בשמירת מנהגים שיסודם איתן, אין ראוי לעודד את הנוהגים להקל לשנות את מנהגם". והוסיף לבאר: "ונלענ"ד שגם האחרונים שהורו באופן נחרץ לבני אשכנז להמתין שש שעות, התכוונו לבני מקומם במזרח אירופה, ולא לבני מערב אירופה שמנהגם המובהק היה להקל".34

סיכום

במאמר זה עסקנו בתופעה רבנית-חינוכית מוכרת, של עידוד לשינוי המנהג בהמתנה בין בשר לחלב. הדרכה זו נובעת מכך שלפי רוב הפוסקים צריך לשמור שש שעות בין בשר לחלב, ולכן פעמים רבות מעודדים הרבנים את הבחורים הצעירים לעזוב את מנהג משפחתם לשמור שלוש שעות או שעה, ולעבור לשמירת שש שעות, ומחזקים זאת בהסתמכם על דברי חלק מהאחרונים, שכתבו שמי שיש לו 'ריח תורה' צריך לשמור שש שעות.

במאמר זה ביארנו שבימינו אין נכון לשנות את המנהג, וגם אין נכון לעודד לכך. אדרבא, כל אחד צריך לשמור על מנהג משפחתו וקהילתו. וזאת משום שיסוד דין המתנה בין בשר לחלב הוא הרחקה שהנהיגו חכמים, ובמהלך הדורות התגבשו צורות ומנהגים שונים המבטאים הרחקה זו. על כן, אין הידור בשמירת שש שעות על פני המנהגים האחרים, משום שעניינה של שהיית הזמן בין אכילת בשר לאכילת גבינה או חלב הוא עשיית היכר של הרחקה, ומטרה זו מושגת במידה שווה על ידי שמירת שעה, שלוש או שש שעות.

לטיעון זה הבאנו הוכחות שונות לאורך המאמר מדברי הפוסקים ביחס לנושאים שונים הנוגעים לדין ההמתנה, כגון המתנה עבור חולה במקצת, דין מי שהתחיל לאכול גבינה תוך זמן ההמתנה, המתנה בחג השבועות, דין 'תבשיל של בשר', חינוך ילדים לדין המתנה, ועוד.

וכן הגדירו כמה פוסקים בפירוש, שיסוד דין המתנה הוא בהרחקה. כ"כ ר"י אייבשיץ (פלתי פט, ד), ש"כל ענין שאין לאכול בשר וגבינה בחד סעודה הוא משום היכרא, דלא יאכלו בשר וחלב כאחד". וכ"כ דעת קדושים (פט, ב), שהמתנה בין בשר לחלב, "אינו מכשול בסגנון מאכל איסור… רק גדר". וכ"כ רבי יהושע מקוטנא (יבין דעת פט, א), שהמתנה בין בשר לחלב, "אינו אלא זהירות בעלמא; שהחמירו בבשר בחלב יותר משאר איסורין, משום דכל חד מותר באפי נפשיה. אבל אין זה בגדר אכילת בשר בחלב, שלא נתערבו כלל". כיוצא בזה כתב בגינת ורדים (גן המלך קנד), ש"איסור אכילת גבינה אחר בשר הוי מפני הרגל עבירה, שלא יבא לאכול שניהן בבת אחת".

ומה שעודדו חלק מהפוסקים המוקדמים את כולם לשמור שש שעות, הוא כדי להכריע במחלוקת הראשונים, כי לדעתם זו הדעה העיקרית בגמרא ובסוגיה. אבל לא התייחסו למצב שבו כבר גובשו מנהגים שונים במהלך הדורות, וממילא לא התייחסו לשאלה האם מי שאבות אבותיו נהגו לשמור זמן המתנה קצר יותר, צריך לשנות ממנהג משפחתו ולשמור שש שעות.

לכן למעשה אין לעודד כיום את שינוי המנהג, וכשם שמי שנוהג לשמור שש שעות בין בשר לחלב צריך להמשיך במנהגו, כך מי שמנהג משפחתו לשמור שעה, שלוש או חמש ומשהו שעות, או לחלק בין עוף לבשר, לא נכון שישנה את מנהגו. וכך הורה הרב אברהם שפירא זצ"ל, וכן פסק מו"ר הרב מלמד בפניני הלכה.