בארות 2 | תפילה למותו של זקן מופלג שאינו סובל מייסורים והימנעות מהארכת חייו – הרב יצחק אבי רונס

הקדמה

הרב בקשי דורון מספר שכאשר ביקר את אמו לאחר שהגיעה לזקנה מופלגת היא הפצירה בו שיתפלל למותה. הוא מתאר כיצד אמו היתה כבר אחר גיל מאה שנים ומרותקת למיטתה, אך עדיין בדעה צלולה "מכירה את כולם, ומקבלת כל אדם בסבר פנים יפות". בקשתה החוזרת ונשנית כי בנה יתפלל למותה, נבעה לדבריו "מרוב עדינותה ואצילותה", מכיוון שהיא חשה שלא בנוח מהמחשבה שבחולשתה הגופנית היא מהווה מעמסה על בני משפחתה. כפי שמסביר הרב בקשי דורון, למרות המאמצים שנעשו על ידי בני המשפחה להעניק לה הרגשה טובה, היא היתה שבה ואומרת "למה לי חיים"? ו"טוב מותי מחיי!" (שו"ת בנין אב ו, מד).

הרב בקשי מתאר כיצד סבר תחילה שאין להישמע לבקשתה כיון שהבקשה מנוגדת להלכה שמצווה על האדם לחיות, וממילא אין כל חיוב על הבן למלא את רצון ההורה בכגון דא. הוא מוסיף ומדייק שאילו מדובר היה במציאות שונה, שבה האמא סובלת מייסורים קשים כך "שלעוצם ייסוריו ומכאוביו נבחר לו מוות מחיים, ואין בכוחו לשאת עוד את סבלו", היה מקום להתפלל למותה, "אבל כשהיסורים והצער אינם קשים מנשוא, ורצון החולה הוא בעיקר להיפטר מן העולם", "בכגון דא ודאי שאסור להתפלל כפי שביקשה".1

במאמר זה נבקש לבחון שאלה זו ולהציע כי ניתן לראות שהתורה מכירה ברצון האדם לחיות חיים של כבוד, וממילא יש מקום למלא את בקשת האם, ולא עוד אלא שבמקרים מעין אלה יש מקום אף להיענות לרצון האדם המבקש שיימנעו מהארכת חייו.

תפילה למותו של חולה המתייסר

המקור לכך שיש היתר להתפלל למותו של חולה הסובל מייסורים קשים מצוי בדברי הר"ן (נדרים מ, א, 'עליו רחמים'), שכתב ש"פעמים שצריך לבקש רחמים על החולה שימות. כגון שמצטער החולה בחליו הרבה ואי אפשר לו שיחיה", והביא תימוכין לכך מהמסופר על שפחתו של רבי (כתובות קד, א), שלאחר שראתה בצערו של רבי התפללה למותו ו"אמרה יהי רצון שיכופו העליונים את התחתונים — כלומר דלימות רבי".

דברי הר"ן הללו, שקובעים שמותר להתפלל על מותו של חולה ש"מחלתו אנושה שאין לו מנוס ממנה ומתפתל ביסוריו", ואין צורך "לחשוב על רגעי חיי אנוש בעולם הזה היקרים מפז", כניסוחו של הציץ אליעזר (חלק ה, רמת רחל סי' ה), לא הובאו להלכה בטור, והדברים אינם מוזכרים בשולחן ערוך ובנושאי כליו, ומכאן הסיק הציץ אליעזר שדברי הר"ן נדחו מההלכה.2

אולם רבים מהאחרונים ראו את הדברים אחרת. הרב יששכר גולדשטיין חלק בתקיפות על טענתו זו של הציץ אליעזר, וכתב ש"אין חולק" על זה שמותר להתפלל בעד מותו של אדם שסובל ייסורים קשים ו"אומר לנו שהוא אינו רוצה לסבול יסורין כאלה" (אהל יששכר סי' פג).

בדומה לכך, הרב חיים דוד הלוי (מים חיים ג, לו) ציין, שבספרי גדולי הפוסקים הראשונים לא מצינו מפורשות היתר להתפלל על חולה שימות, אך מצד שני גם לא מצינו בדבריהם הוראה האוסרת זאת. ומול שתיקת הפוסקים הראשונים, מצינו מבין "גדולי פוסקי הדורות האחרונים" כאלה שכתבו מפורשות להתיר תפילה כזו. הרב הלוי מציין בהקשר לכך את דברי הערוך השולחן (יו"ד שלה, ג), "דלפעמים יש לבקש רחמים שימות כגון שיש לו יסורין הרבה בחליו ואי אפשר לו שיחיה", כמו גם דברי הרב חיים פלאג'י (חקקי לב יו"ד נ) שחילק בין בני המשפחה הקרובים של החולה, לבין מכריו ומבקשי טובתו הרחוקים יותר. בנוגע לראשונים כתב שאין להם להתפלל על מות החולה, אך התיר למכרים הרחוקים יותר להתפלל על מותו.3 ועל דעתו זו סמך הרח"ד הלוי עצמו.

בדומה לכך כתב להלכה הרב משה פיינשטיין (אגרות משה חו"מ ב, עג), שלמד מסיפור מותו של רבי שכאשר החולה מצוי בצער "ואין מועילין מיני רפואות לרפאותו, והתפלות שיתרפא לא נתקבלו", הרי "שצריך להתפלל עליו שימות".4 (וראו מעשה רב עם הרב עובדיה יוסף בהערה).5

דעה הלכתית ממוצעת מצויה בדבריו של הרב שמואל ווזנר בנושא. לדעת הרב ווזנר עקרונית תיתכן מציאות שבה מותו של האדם טוב מהמשך חייו, ובמקרה שכזה נכון בהחלט להתפלל על מותו של אותו אדם. אלא, שלדעתו קשה להסתמך על כך הלכה למעשה, משום שאיננו מסוגלים להכריע מתי אדם חצה את הרף שבו טוב מותו מחייו: "דמי יודע בכמה וכמה מקרים אם באמת כבר הזמן שלא להתפלל?". לדעתו זהו ההסבר לכך שגדולי הפוסקים לא הביאו את דברי הר"ן להלכה — לא משום שחלקו על דבריו מבחינה עקרונית, אלא משום שלדעתם "אין דבר זה נמסר לכל אדם", "ולהכי לא מביאים זה הפוסקים בפירוש, וכך שמעתי" (שבט הלוי י, רצב).

מקור ההיתר להתפלל על חולה שסובל מייסורים

אם נשוב לטענת הרב בקשי שהאדם מצווה לחיות, ואשר על כן אין להתפלל למותו של זקן שאינו סובל ייסורים, נדמה שיש לבחון את הדברים יותר לעומק, שכן למקרא דבריו מתעוררת שאלה מתבקשת: אם אמנם האדם מצווה לחיות, להיכן נעלמת מצווה זו כאשר הוא סובל ייסורים? מדוע אז מותרת התפילה למותו?

נדמה שהסבר העניין הוא בכך שיש גבול למידת הסבל שאדם מחויב לסבול על מנת לקיים את מצוותיו. על סמך רעיון זה ביאר הרב זילברשטיין את שיטת הפוסקים שכתבו שישנם מצבים שבהם אין לפעול להאריך את חייו של חולה סופני מיוסר (כפסק הרב פינשטיין, אג"מ חו"מ ב, עד; והסטייפלר, קריינא דאיגרתא א, אגרת קצ). הרב זילברשטיין הסביר שפסק זה מבוסס על כך שככלל "יש גבול עד כמה חייב אדם לסבול כדי לקיים מצוה". חז"ל קבעו שהגבול הכלכלי שחובה על האדם להיות מוכן להוציא מכיסו לשם קיום מצוות עשה הוא עד כדי הוצאה של חמישית מממונו. במקרה שבו האדם נדרש להוצאה גבוהה מכך, הרי שפטור הוא מקיום המצווה. בדומה לכך, טען הרב זילברשטיין שמצוות 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם' פוקעת כאשר נדרש ממנו לסבול ייסורים חמורים. ובלשונו: "יסורים חמורים וקשים הם מעבר לגבול החיוב", "ואינו חייב לקיים מצות 'וחי בהם' כאשר המשך חייו כרוכים בסבל כה קשה" (שיעורי תורה לרופאים ג, קעט, עמ' 220).6

ואמנם, אם אכן זהו בסיס ההיתר, הרי שברור שאין מקום להתיר מעין זה במקרה שבו האדם אינו מתייסר, שכן במקרה זה עליו לקיים את המצווה המוטלת עליו — לחיות ולא למות.

תפילה למותו של אדם שאינו מתייסר

אמנם, אם נשוב לדברי הרב בקשי, נגלה שיש מקור שממנו, לכאורה, ניתן היה ללמוד ולהגיע למסקנה שונה. כלומר, מקור שממנו משתמע שיש היתר להתפלל למותו של אדם, גם אם אותו אדם אינו סובל מייסורים, והוא קץ בחייו מסיבה אחרת.

הכוונה לתיאור שמופיע במסכת סוטה (מו, ב) בנוגע לעיר לוז. נמסר שם שמלאך המוות לא היה רשאי להיכנס לתוך אותה העיר, וממילא כל עוד נשארו אנשי העיר בתוך החומה, הם לא היו מתים. הגמרא מספרת שזקני העיר "בזמן שדעתן קצה עליהן, יוצאים חוץ לחומה והן מתים", "ומכאן ראיה לכאורה שאדם שנפשו קצה עליו רשאי לחבל תחבולות לקרב מיתתו" (בנין אב ו, מד). אולם, לדברי הרב בקשי ראיה זו איננה משכנעת, משום ש"אין הנידון דומה, שאותה לוז היתה עיר של גויים, ואין ללמוד היתר ממעשיהם".7

אמנם דחיה זו איננה כה ברורה, שכן בדברי הגמרא אין כל התנגדות למנהגם זה של אנשי העיר לוז, ובכל מקרה ישנם מקורות רבים נוספים שמהם ניתן ללמוד שמותר לאדם שקץ בחייו להתפלל למותו.

ראו למשל את דברי הרב אהרון יהודה ליב שטיינמן (אילת השחר, דברים כא, י), שלמרות שגם הוא סבור שמדובר בבני עיר נוכרים, בכלל לא ברור בעיניו שהדבר אסור לישראל, וזה לשונו: "ויש לעיין אם ליהודים הגרים בעיר זו אסור לצאת מהעיר מאחר שמכניסים את עצמם באפשרות למות", והשאיר הדברים בצ"ע. ובהערות הרב אלישיב (סוטה שם) ברי היה לו שהדבר מותר אף לישראל, וכלשונו: "מבואר מסתימת הגמרא דאין בזה שום חסרון", אלא שהוסיף שצריך ביאור מדוע הדבר מותר ד"הא הוו בזה מאבדים עצמם לדעת, והיאך הותר להם דבר זה?".

ואמנם אחרים ראו במעשה לוז הוכחה ברורה להיתר. כך כתב הרב רחמים פלא'גי בספרו יפה ללב (ח"ג יו"ד שמה, ו) שמוכח מדברי הגמרא (והתנא דבי אליהו) על אנשי העיר לוז: "שאדם שקץ בחייו מותר לבקש אופן למות", ואמנם אנשי לוז לא התפללו, אלא הלכו מחוץ לחומת העיר, אך "מה לו ברגליו ומה לו בפיו? ואין איסור בדבר". וביפה ללב שם, ציין למספר מקורות נוספים שמהם מוכח שמותר לאדם המצטער להתפלל שימות "כדי שתנוח נפשו". ולמשל המסופר על חוני המעגל שלאחר שניעור משינה שנמשכה שבעים שנה "והלך למדרש, ולא עשו לו כבוד בזקנותו כראוי", "שבשביל שהיה מצטער… ביקש רחמים ומת". ומסיים היפה ללב "ואם כן ממנו יש ללמוד". וכן הזכיר שם עוד את המסופר על אליהו הנביא (מלכים א' יט), ועל יונה הנביא (ד, ח) ששאלו נפשם למות. ע"כ. ואמנם הכתוב אינו מאריך בתיאור המניע של כל אחד, אך בנוגע לבקשת אליהו הנביא למות כתב הרלב"ג שבקשתו נבעה מכך שסבל מרעב: "שמחוזק הרעב היה בוחר במות" (מלכים א' יט, ד). וכן כתב מצודת דוד שם שאליהו ביקש למות משום שהיה שרוי בצער רב: "ר"ל הואיל ואני עתה בצער, הנה נחשבים לי ימי למרובים ואין לי חפץ בהם, ולכך קח נפשי… מה לי עתה מה לי לאחר זמן". ובדומה לכך כתב המצודות לבאר אף את בקשתו המקבילה של יונה הנביא. לדבריו הרצון של יונה למות נבע מן ההרגשה ש"טוב מותי מחיי. וזהו על כי נחלה מאד מתוקף חמימות הרוח וניצוצי השמש, וסבל יסורים הרבה" (מצודת דוד יונה ד, ח).8 וכן הביא הרב עובדיה יוסף את מעשה זקני לוז (יביע אומר ח"ב יו"ד כד) כהדגמה לעיקרון שמותר לאדם להתפלל שימות אם "נבחר מות מחיים", כל עוד "אינו עושה מעשה בידים, רק באמירה בפה, שמבקש רחמים למות".

ישנם מקורות נוספים שמוליכים גם הם לאותה המסקנה "שזקנה מופלגת כשלעצמה היא עילה שלא להאריך את החיים", כלשון הרב אברהם שטינברג (הרפואה כהלכה, חלק ו, עמ' 293, ביאורים ובירורים 7).

המקור המפורש ביותר הנוגע לענייננו מופיע בילקוט שמעוני (עקב, רמז תתעא). המדרש מתאר מעשה שאירע עם רבי יוסי בן חלפתא, שלפיו ניגשה אליו אשה זקנה מאד, ובפיה תלונה: "אמרה ליה: רבי, הזקנתי יותר מדאי, ומעכשיו חיים של נוול הם, שאיני טועמת לא מאכל ולא משקה ואני מבקשת להפטר מן העולם". האשה איננה מספרת על סבל וייסורים כלשהם, ומהמשך הסיפור מתברר שיש לה עוד כוחות ויכולת תנועה. ואילו רבי יוסי היה סבור שהאדם מצווה לחיות כל עוד אינו מסובל בייסורים קשים, היה עליו להוכיחה ולהסביר לה זאת. במקום זאת, המדרש מתאר כיצד רבי יוסי מבין לליבה, ומנסה יחד איתה לטכס עצה שתוביל לכך שתקבל את מבוקשה — להיפטר מן העולם.

רבי יוסי שואל אם יש לה זכות ומצווה שהיא מקפידה עליו בכל יום ויום, והיא משיבה שמנהגה הוא להשכים קום כל בוקר ולהגיע לבית הכנסת לתפילה. למשמע הדברים מייעץ לה רבי יוסי שלא תבוא לבית הכנסת בשלושת הימים הבאים. המדרש ממשיך ומספר את סופו של אותו מאורע: "הלכה ועשתה כן, וביום השלישי חלתה ומתה".

כפי שכותב הרב ישראל בארי, בספרו המדרש כהלכה (הלכות אדם למקום, שכר ועונש כז, עמ' פה), אפשר ללמוד מכאן "כמה הלכתא רבתי", שכן רבי יוסי "לא הקפיד עליה על שביקשה להיפטר מן העולם, אף שעדיין היתה יכולה ללכת לבית הכנסת, ולשמוע דברי קדושה, ולא עוד אלא שעזר לה במובן ידוע איך להיגאל מנטל הימים האלו" והוסיף הרב בארי שם ש"נראה דרק גרמא מותר, אבל ח"ו לעשות מעשה ולקצר ימים, וזה פשוט". עוד כותב הרב בארי שמשמעות הדברים היא "דהא דכתיב וְהִגִּיעוּ שָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין לִי בָהֶם חֵפֶץ (קהלת יב, א), היינו שהודה הכתוב בזכותו של אדם לוותר על ימים אלו ואינו נענש אם הוא מתפלל לה' ומוותר על אריכות ימים אלו".9 וכן הביא מקור זה הרב עובדיה (יביע אומר ח"ד או"ח לה), כדוגמה לכך שמותר לאדם להסיר מונע שמעכב את מותו.10 אמנם גם את המקור הזה פירשו רבים בדרכים אחרות.11

החיים כזכות או כעול ומעמסה?

הזכרנו לעיל, שההסבר להיתר התפילה למותו של חולה הסובל מייסורים קשים — בעוד שתפילה למותו של אדם שאינו מתייסר נחשבת לפעולה אסורה — מבוסס על ההנחה שישנה חובה כללית המוטלת על האדם לחיות ולהאריך ימים עד כמה שיוכל. אלא שהאדם נפטר מכך, מכוח האונס הגדול של הייסורים הקשים.

אולם, הסבר זה אינו מתאים לעמדה שראינו כעת, ולפיה יש מקום לכך שאדם יתפלל למותו כאשר קץ בחייו אף מטעמים אחרים, דוגמת זקנה מופלגת.

מהו הבסיס להבנה זו? נדמה שהדברים מוסברים היטב על בסיס ההנחה שמצוות 'לא תעמוד על דם רעך' היא מצווה שבין אדם לחברו שמבוססת ונשענת על הכלל הגדול של מצוות 'ואהבת לרעך כמוך'. ממילא, החובה להציל את חייו של האדם אינה אלא במקום שהמשך החיים הוא ברכה בעבורו, ואין המצווה קיימת במקום שטוב מותו מהמשך חייו.

דברים מפורשים בכיוון זה כתב הרב זלמן נחמיה גולדברג, ולדבריו "דין הצלה קיים רק כשהניצול נהנה ממנה". "במקום שנהנה הניצול בהארכת ימיו, וטוב לו שיאריכו ימיו", "אבל במקום שטוב מותו מחייו מחמת יסורים, או שאין לו שום תועלת בחיים שאין לו דעת כלל, בזה אין דין הצלה". שבמקום שבו "טוב מותו מחייו — בזה אין דין הצלה שאין כאן טובת הניצול" (עמק הלכה א, עמ' 72, 'הפסקת הנשמה מלאכותית בחולה אנוש').

בדומה לכך כתב הרב צבי שכטר להלכה שיש ללמוד מדברי הגמרא בעניין זקני העיר לוז "שאין חובה מוטלת תמיד על האדם להאריך את חייו בכל מאי דאפשר, אלא כל שדעתו קצה עליו, ולפי דעתו אינו כדאי להמשיך בחייו, תו אין בהארכת חייו משום חובת פיקוח נפש" (בעקבי הצאן לו, יד). הרב שכטר הסביר שאמנם אין לאדם בעלות על חייו, במובן זה שאסור לאדם לוותר על החיים עצמם. אולם יש לו בכל זאת בעלות לצורך הקביעה אם המשך החיים מהווים טובה וזכות עבורו או לא, כאשר הנפקא מינא מהחלטתו זו תהיה אם חלה חובת פיקוח נפש להצילו. וראו דבריו במקום נוסף (תחומין מד, עמ' 405) בנוגע להנשמתם והחייאתם של חולים בדמנציה מתקדמת, שאין צורך בהבעת רצון מפורשת, אלא די באומדנה שהחולה קץ בחייו, והסיק מכך הוראה למעשה בנוגע לחולה בדמנציה מתקדמת, שניתן לשער שרוב בני האדם לא היו חפצים בחיים כאלו, שאין לדעתו חובה להאריך את החיים.12

ההיגיון העומד מאחורי תפיסה זו ברור למדי. החיים הם זכות גדולה שהקב״ה העניק לאדם, ולא עול שנכפה עליו אף בניגוד לרצונו בכל מצב ובכל תנאי. אם כן, כאשר אדם מגיע למצב שבו — באופן סביר ומובן13 — הוא מרגיש שטוב מותו מחייו, אין חובה להמשיך ולהאריך את חייו בכל מחיר.14

לפנינו, אם כן, שתי תפישות עקרוניות שונות: מצד אחד תפיסה לפיה החיים הם בעלי ערך אין סופי תמידי. ומנגד, התפיסה שלפיה החיים הם זכות ומתנה — ואיכות החיים של האדם מסורה לקביעתו שלו — שיקבע אם טוב מותו מחייו.15

ויש להעיר שדברינו נסבו על דינו של אדם שקץ בחייו מפאת זקנתו המופלגת, אך מבחינה עקרונית אין הדברים אמורים במצב זה בדווקא, ונכונים הם עקרונית גם ביחס לאדם שקץ בחייו מפאת נסיבות חייו הקשות בגיל צעיר יותר.16

האם ההיתר להתפלל מלמד על דברים נוספים גם כן?

וכאן יש לזכור שכבר הורונו גדולי הפוסקים שאם אנו מוצאים היתר להתפלל על מותו של אדם, הרי שהדבר מוכיח שאין עוד חובה על סובביו לפעול להארכת חייו בקום ועשה.

הרב יעקב אריאל התנסח כך: ההיתר להתפלל למותו של החולה מוכיח שאין מצוה "בהארכת חיים של סבל וייסורים". הוא מסביר בטוב טעם ש"לא יתכן שיהיה מותר להתפלל על חולה שימות, בניגוד לרצון ה' המתבטא בהלכה. אלא על כרחך אין מצוה להאריך חיים של סבל וייסורים קשים" (באהלה של תורה א, נו).

בדומה לכך כתב הרב משה פיינשטיין שסיפור מותו של רבי מלמד שבמקום שבו החולה סובל סבל רב, ואין כבר אפשרות לרפא את מחלתו, אין לנו לנסות ולהאריך את חיי הסבל והייסורים על ידי מתן תרופות. לדבריו, כאשר חולים הגיעו למצב שכזה, אסור לעשות שום פעולה שתקצר את ימיהם, אך מנגד גם "אין ליתן לו מיני רפואות — אלא יניחום כמו שהם" (אגרות משה חו"מ ב, עג). ולדעתו הארכת חיי שעה של ייסורים זהו בבחינת איסור ממש.17

בדומה לכך כתב גם הרב שלמה זלמן אוירבך שיש ללמוד מההיתר להתפלל למותו של החולה שגם כאשר ישנה אפשרות להאריך חיי סבל וייסורים חזקים, "יש רשות להתנגד ולהשאר בשב ואל תעשה…" (שולחן שלמה רפואה א, עמ' עד). ואף הרחיב היתר זה — לנהוג בשב ואל תעשה ולא להאריך חייו של אדם — למצבים נוספים שבהם האדם מחליט שטוב מותו מחיי סבל לאחר טיפול רפואי שיציל את חייו, אך יהפכוהו לאדם אומלל שחייו מאוסים בעיניו.18 ופסיקה דומה מופיעה בדברי הסטייפלר (קריינא דאגרתא א, אגרת קצ), והרב משה הלברשטאם (שו"ת דברי משה סי' צה).19

ושמא יש מקום ללמוד מכך גם לנידוננו אנו, ואכמ"ל.

סיכום

ראינו שמן המקורות עולה כי ההיתר להתפלל על מותו של אדם אינו מוגבל בהכרח למצבי ייסורים קשים בלבד, אלא משקף תפיסה רחבה יותר, שלפיה ערך החיים בהלכה אינו מנותק מטובתו של האדם, וכי אין האדם מחויב לפעול להארכת ימיו בכל מצב שהוא. לאור זאת, ניתן להציע כי במצבים מסוימים — כגון זקנה מופלגת המלווה בתחושת אובדן ערך ומשמעות, ועל אחת כמה וכמה מצבים דוגמת דמנציה מתקדמת וכדומה, שמותר להתפלל למותו של אדם ואף להימנע מטיפולים מאריכי חיים, אך יודגש שאין בדברים אלה משום מתן היתר כלשהו לקצר חייו בקום ועשה.