המושג האידאלי הזה, של עבודת אלוהים שהיא מימוש האידאלים האלוהיים במציאות, פיתוח והעצמה של הטוב שגנוז באדם, הוא תמיד מרחיב את הנפש ומְרוֹמְמָהּ, תחת אשר המושג של עבודת עבד, המתייחשׂ לעבודה לעצם, בקציצת הנטיעות האידאליות, הוא יכול להשתפל למושג אלילי, של אלוהות שהיא אליל שאינו נוגע לאדם, אלא אובייקט חיצוני לו, כשם שמושגי ההגשמה והתארים המוגבלים והמשתנים הם עלולים לזה. הנטיעות האידאליות, "צאצאיו של העץ",[241] נובעות מתוך הכרה שאנו מכירים רק את האידאלים האלוהיים, את הופעותיו, הנהגותיו ומידותיו שקיימות גם בנו בזעיר־אנפין, ולא את העצמוּת האלוהית. בעבודת־אלוהים שמבוססת על הגדרת עצמות האלוהים, העבד אינו כ"נטיעותיו" של האדון; הוא רק אמצעי, כלי למילוי הרצון של האדון. במושג כזה של עבודה אין עניין של הרחבת הנפש ורוממותה, של העצמת האדם מתוך הכרה שהמושג האלוהי שאנו תופסים נובע מכלי ההכרה שלנו, נוגע לחיינו ונועד לרומם אותם. כשאיננו מכירים בכך שכל תפיסת המושג האלוהי שלנו היא רק מתוך עולמנו האנושי, מוגבלת בכלי ההכרה שלנו, אנו עלולים להגשים את האלוהות, לעשותהּ אלילות, דבר מוגדר וזר לנו, לא דבר נעלה ונעלם שהוא מקור כל הטוב שאנו מכירים. מושג כזה של עבודת־אלוהים הוא מקצר את הנפש ומשפילהּ. במקום להרחיב את הכרתה ולרומם אותה. הנפש שרוצה בהעצמתה והתפתחותה מרגישה אנוסה לשרת את רצונו של אלוהים שהוא גדול וחזק ממנה, נפרד ומרוחק ממנה, כך שבגללו היא מושפלת ועלובה.

אמנם, כשם שהמושג העצמי, – מבלעדי המילוי האידאלי באלוהות, – אף־על־פי שהוא המושג היותר שפל מפני שהוא מתיילד מהסקירה הילדותית, בתקופה שאין האדם עדיין מבחין בין עצם לתואר, שעל־כן כל מַשָּׂאוֹ ומַתָּנוֹ מתדמים לו שהם עומדים רק בחוג של דברים עצמיים, מכל־מקום הוא גם־כן המושג היותר עליון. וכיצד נעשה היפוך ערכים זה, שהמושג השפל הוא גם כן העליון: דווקא אחר שהאדם קונה לו הכרתו השלמה, שכל מצוי שבעולם מושג הוא לו רק מצד תאריו ויחושׂם אליו, הוא מוצא בקרבו עוז כזה שהיחשׂ האלוהי אליו הוא יותר עמוק, יותר נישא ויותר חי מכל יחש. כאשר האדם מתבגר ושם לב לגבולות ההכרה שלו, מתעורר בו עוז של שאיפה להתקרב ולגלות כמה שאפשר את העניין הנעלם מן ההכרה. עזות יכולה להיות רק כאשר יש גבול. אז נוצר רגש ההרפתקנות והסקרנות לעבור את הגבול. כאשר אדם אינו מכיר בגבולות הכרתו, אלא חושב בילדותיות שהוא מכיר את העצם האלוהי, אין בו עניין לעוז, לכיבוש יעד שנמצא מעבר לגבול. כי אין גבול. אך בהתבגרותו, בבשלות הכרתו, העצם הנמצא מעבר לגבול הכרתו מרתק אותו, מושך אותו – עד שתבלוט לפניו האמת הגמורה של הענווה העליונה, העומדת גם למעלה מהחכמה, "מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסוליתה" (ע"פ ירושלמי שבת פ"א ה"ג). רק אז יתברר, שמציאותו העצמית של האדם עצמו תחשֵב אצלו בתור יחש תארי, ויחש האלוהות אליו – עצם החיים ואמיתת המציאות. מתוך ענווה מתהפכים היוצרות. על־ידי החכמה אדם מברר את מציאותו ואת חייו, ואז חש שהוא המרכז והעיקר, וישנו מושג אלוהי חיצוני שמעניין אותו והוא רוצה לעבדו; אולם כאשר האדם מגלה את גבולות הכרתו, שאותה אלוהות עליונה אינה נתפסת אצלו בעצמותה, אלא רק האידאלים האלוהיים, הוא נאזר בענווה ומכיר בכך שהעיקר הוא האלוהות, שהיא עצם החיים ואמיתת המציאות, ולעומתה האדם הוא תואר והופעה, מי שמגלה את האידאלים האלוהיים בעולם: "וַיִּבְרָא אֱלוֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ" (בראשית א, כז). וכלשון הרמב"ם: "…שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל הנמצא, וכל הנמצאים מן שמיים וארץ ומה שביניהם, לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו" (הל' יסודי התורה א, א).[242] ועל כך מצטט הרב קוק את דרשת חז"ל על מילות הפסוק (מיכה ז, יח): "מִי אֵ־ל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֺן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ – לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ – למי שמשים עצמו כשיריים" (ראש השנה יז, א), מי שמכיר בכך שעיקר מציאותו הוא מקורו, מה שנמצא מעל ומעבר לו, ובאישיותו וגופו הוא תואר והופעה של אותו עניין נשגב.