זאת היא הטובה שיוצאת לכנסת־ישראל, שמתוך סאת הייסורים שעוברת על ישראל, נוצרת תוצאה מוסרית ורוחנית, אשר "כְּאָדָם עָבְרוּ בְרִית" (הושע ו, ז) ותלך "חֹשֶׁךְ וְלֹא אוֹר" (איכה ג, ב). לאחר שחטאו ישראל, כתוצאה מן הייסורים, הם יוצאים עם רצון עמוק שהעולם יהיה טוב יותר, שערכי האמת, הצדק והחסד ישלטו ויקבעו את דמותו. כאשר חטאו, היה זה בימים שהייתה מוכשרת לפרוח ולשגשג, כמו בתקופת בניין בית־המקדש, כשהיו נביאים וממלכה חזקה, אך למרות זאת: עד שלמרות הכישרון הנישא הגנוז בתוכה, לאור האלוהי, לאור האמת, הצדק והדעת, איבדה בכללותה את ההרגל של שימוש האורה, לא ידעה יותר כיצד לבסס סדרי חברה ומשפט ראויים על־פי התורה והנבואה, והאור הגדול המופיע בקרבה מאור תורת־חיים ודעת־אלוהים אמת, הוקדר וחָשַׁךְ בַּעֲרִיפֶיהָ,[144] "אַלְבִּישׁ שָׁמַיִם קַדְרוּת וְשַׂק אָשִׂים כְּסוּתָם" (ישעיהו נ, ג). כנסת־ישראל זלזלה והפסידה הכול, מפני שלא נתנה את דעתה על ערך החיים מצד עצמם. תוכחות הנביאים לא הועילו לאורך זמן, כיוון שכנסת־ישראל חזרה לסורה, מתוך מחשבה שהכישרון והכוח החיצוניים יבטיחו את קיומה לעד. אך היא לא הייתה נאמנה לייעוד המוסרי, האמוני והרוחני שלה, ואז בא המשבר הגדול. לאחר חורבן בית ראשון, למדו לקחים מסוימים, אך לא את הכול. באופן מעשי הפסיקו לעבוד עבודה־זרה, ופחתו חטאי שפיכות־דמים וגילוי־עריות שהיו בתקופת בית ראשון; אך נשאר פגם פנימי – מידות רעות ושנאת־חינם, כפי שאמרו חז"ל על סיבת חורבן בית שני (יומא ט, ב). העדיפות ניתנה לצד החיצוני של התורה והמצוות, אך התוכן העצמי, מה אלוהים רוצה מאיתנו ומדוע ניתנה התורה, נשכח. גם ברוחניות ישנו צד חיצוני וצד פנימי. אם מסתפקים בחיצוניות, הפנימיות אובדת. ובשלב מסוים ממילא גם החיצוניות קורסת, כפי שקרה בחורבן המקדש.

ההרגל המאפיל מקיר הברזל המפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים, כפי שכינו חז"ל את הקשר לאלוהים בגלות: "אמר רבי אלעזר, מיום שחרב בית־המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים, שנאמר וְאַתָּה קַח לְךָ מַחֲבַת בַּרְזֶל וְנָתַתָּה אוֹתָהּ קִיר בַּרְזֶל בֵּינְךָ וּבֵין הָעִיר" (ברכות לב, ב). ההרגל למציאות חיים זו של ריחוק והסתר פנים, גרם שאם יחדֹר אור דעת, אור שכל טהור ומתנשא נגד עיניה, היא חושבת כאילו עולמה הרוחני מתנודד מתחת רגליה, ולא תוכל למצוא מעמד מוסרי, לאומי, דתי, אלוהי, לצביון חייה. כנסת־ישראל מתקשה לדמיין מציאות חיים בריאה יותר, מוסרית ונעלה יותר מחיי הגלות העלובים. כאשר מגיעות קרני אור חדשות – אפשרויות חשיבה אחרות על המציאות, זכויות רבות יותר, יכולת ללמוד, להבין ולהשפיע – זה נתפס כאיום והרס על צורת החיים הקיימת, העתיקה, שהתגבשה בדיעבד, מכורח אילוצי הגלות וייסוריה. הרדיפות, הצורך להסתתר וטיפוח תקוות דמיוניות לגאולה ניסית, ללא כל השתדלות אנושית, יצרו תפיסת מציאות שכעת עומדת להתמוטט. החיים בגלות הפכו את ישראל לפסיביים, נפעלים על־פי רצונם וכוחם של אחרים, וקבלת האפשרות לפעול באופן עצמאי מאיימת מאוד על העם, שהתרגל לצורת חיים כל־כך שונה מכך.

הגלות, שישראל היו בה כעבדים, כפי שהיו בגלות מצרים שנקראת כור הברזל, כדברי משה לישראל: "וְאֶתְכֶם לָקַח ה' וַיּוֹצִא אֶתְכֶם מִכּוּר הַבַּרְזֶל מִמִּצְרָיִם…" (דברים ד, כ) – כלי שמזקקים בו זהב (רש"י שם): זקק וצרף את האומה, הוציא מן הכוח אל הפועל את דעת עצמותה, את נטיותיה הגנוזות, הטבעיות לה, לצדק, לאורה, לחיי יושר וטהרה, באופן שבכל פינות שתהיה פונה בכל צורה שהחיים יראו לה על־ידה, תכיר את האור ואת הטוב. מצד אחד, האומה הישראלית הפכה רגישה מאוד לעוולות מוסריות, התעמרות, צער וכאב, בשל ניסיון החיים הלאומי כגרים ועבדים; אך מצד שני, כמו עבדים שתלויים לגמרי בבעל־הבית וחסרי יוזמה, יצירתיות ועצמאות – חסרות לה התכונות הנדרשות כדי לפעול. הזיקוק הגלותי מרכך את הנפש הלאומית, אך גם מחסיר ממנה את הכישרון, העוצמה והגבורה. על־כן רק עכשיו תוכל לקבל את הכול, שכן היא מזוככת ומוכנה לכול הטוב, כמו קרקע שחרשו והכינו אותה לקבל את הזרעים ואת המים: את כל שפע הדעת, את כל חכמת החיים, את כל המאור הפנימי שבתורה. אמנם, עדיין חסר לה ההרגל לפעול באופן מעשי, ועל־פי המאור הגדול המזהיר תדע איך לכוון את כל מסילותיה ואת אורחות חייה, תדע להכיר ביתר שאת ומעלה את ההוד, הקדושה והתפארת שיש באוצרה, "אור עולם באוצר חיים" (פתיחה לפיוטי 'יוצרות'). האומה הישראלית הגיעה בעקבות ייסורי הגלות לרמה מוסרית גבוהה, המאפשרת לה לגשת לבניין חייה הלאומיים המתוקנים על־פי הדרכות התורה וסגולותיה העצמיות של האומה. הרב קוק עונה בכך לסבורים כי חיי אומה גוררים בהכרח מלחמות, אכזריות וכפייה – מציאות ממנה מבקשים אנו להתרחק. הרב קוק מבטיח כי עם־ישראל, לאחר כל הייסורים המזקקים שעבר, לא ייפול עוד לתהומות האכזריות והעריצות.[145] רגישותנו העמוקה לערך חיי האדם וחירותו, שהתחדדה בגלות, תמנע מאיתנו הידרדרות ללאומיות גסה, מנצלת ואכזרית.

כיום לעיתים נדמה שיש בנו רגישות יתרה, המעכבת אותנו מלפעול בתקיפות הראויה כלפי מי שמעוניין ברעתנו, מתוך תקווה אופטימית שאולי מדובר באיומי סרק, ושאהבה וטוב יצליחו לרכך את אויבינו. אולם המציאות מלמדת כי תקוות אלו מתנפצות פעם אחר פעם אל מול אכזריותם של מעטים מדי מקרב אויבינו המגלים תכונות אנושיות. מציאות זו הייתה נכונה לאורך כל שנות הגלות הקשה, בה רובן הגדול של אומות־העולם ביקשו לנצל, לרדוף ולבזוז, ורק בודדים מקִרבן זכו לתואר 'חסידי אומות־העולם' בזכות מידת אנושיותם. דפוס זה שב והתגלה באופן טראגי לאורך ההיסטוריה המודרנית של עמנו, בין אם בפרעות תרפ"ט בחברון, כאשר יהודים וערבים חיו בשכנות קרובה, אך בעת הפרעות רובם המכריע של השכנים הערבים היו הראשונים לפרוץ לבתיהם ולבזוז ולרצוח, שכן הכירו מקרוב את חייהם ובתיהם של היהודים, ובין אם בטבח שהיה בשנת ה'תשפ"ד (2023), כאשר "חברים טובים" מקרב תושבי עזה, עליהם סמכו בקיבוצים ובמושבים הסמוכים לרצועה, העסיקו אותם ועשו להם טובות, הפכו לכנופיות רוצחים, שכן הכירו כל פרט ביישובים – היכן הכניסות, המחסנים, הנשקייה וכל מקום אחר. לצערנו, במתקפה אכזרית זו, לא נמצא כמעט איש מקרב האויב שהציל נפשות. איש לא סייע ליהודים הנתקפים, לא בעת המתקפה ולא בתוך רחובות עזה כלפי החטופים שעברו התעללות קשה. זוהי טרגדיה נוראה, הן מבחינת אובדן חיי אדם, והן מבחינת התנפצות האמונה בטוב שבאדם.