הרב קוק פותח בהגדרה חריפה של הפחד הרע, המזוהה מיד במילים הראשונות: הפחד[112] הנפרז – פחד המשתלט על האדם, בניגוד לפחד הקיים כתחושה בריאה המזהירה ומונעת היקלעות למצבים רעים, הוא נוטל את זיו החיים של האדם וגם של כל החי המרגיש. חיים בצילו של פחד נפרז הם חסרי זיו, הארה של התרחבות והתפשטות, חיים ללא חיוניות ותקווה. אלו הם חיים אומללים, ללא קשר למצב החיצוני בפועל. כך לא רק באדם, אלא גם בכל החי המרגיש. ניתן לראות זאת אצל בעלי־חיים שעברו התעללות; הם סובלים לא רק מפגיעות פיזיות אלא גם מזיכרון רגשי טראומטי, הגורם להם לראות כל אדם כמקור לסכנה. על כן אין דבר רע ואכזרי בעולם דומה לו. גם אם קיימים בחיים רגעים קשים, של עלבון או כעס – הם אינם אמורים להגדיר את החיים. החיים בכללותם צריכים להיות נעימים ורצויים, והפחד הנפרז נוטל זאת מהאדם בתהליך הדרגתי, ומכאן אכזריותו. בעוד שאכזריות "רגילה" מוגבלת בזמן, במקום ובאמצעים, ועל אף רעתה, יש לה מסגרת ידועה – לפחד הנפרז אין מסגרת; הוא החיים עצמם. הוא מלווה את האדם בכל רגע ובכל מצב, בשבתו בביתו ובלכתו בדרך, בשוכבו ובקומו, כשהוא לבד וכשהוא בחברה.[113]
בנוסף לכך שהפחד הנפרז גורם לאדם לחזות תרחישים איומים בכל מציאות, הוא מגדיל את כל הרעות יותר באין ערוך ממה שהם. גם רעות שכבר קיימות במציאות מועצמות הרבה מעבר למידתן האמיתית אצל המפחד, ללא כל פרופורציה. ניתן לדמות זאת לאדם המביט בעולם דרך מיקרוסקופ שמגדיל כל דבר: במבט דרך מיקרוסקופ אין מים נקיים, כי בכל טיפה רואים "מפלצות" – מיקרואורגניזמים שנראים כדינוזאורים, וגרגרי אבק נראים כסלעים אימתניים. הפחד הנפרז מגדיל כל אתגר קטן לאיום בממדים עצומים. ולצד זאת: ומאפיל את זוהר כל הטובות, כל הדברים הטובים שבמציאות נתפסים בעיני המפחד כתדמית בלבד, כאשליה או פיתוי שנועד להובילו אל הסכנות המוגדלות: בחתירתו אשר יחתור מתחת לאשיותיהן, יסודותיהן, להגזים ששם צפונה רעה, תחת הטוב הגלוי. תחת כל טוב גלוי, אדם הנתון לפחד נפרז רואה רעות רבות וסכנות איומות: הצעה טובה בלתי צפויה מאדם זר מתקבלת בחשדנות שמתחת להצעה זו נרקמת מזימה איומה או ניצול קשה, "אין מתנות חינם", הוא חושב לעצמו, ומפחד מן הטובה. חשדנות זו, שהיא אולי מוצדקת לעיתים ביחסים בין־אישיים, מועתקת על־ידי האדם המפחד אל החיים בכללותם. זריחת השמש נתפסת כפיתוי שיוביל למחלות עור, אוויר נקי ככזה המלא חיידקים וכן הלאה. אף שסכנות כאלו קיימות ואף מתממשות לעיתים, הן אינן אמורות להפוך את הקערה על פיה ולהגדיר את כל המציאות. כך הפחד הנפרז משתלט על מחוזות טבעיים בנפש, כמו שמחת החיים הפשוטה. עקרונות כמו "מצוות לאו ליהנות ניתנו" (ראש־השנה כח, א), עלולים להתפרש באופן שגוי, כאילו אסור ליהנות מקיום מצווה, והאדם מקיים את המצוות בחששנות ועצבנות. ההוראה הנכונה היא שההנאה הפשוטה אינה מטרת קיום המצוות, על כן היא אינה תנאי לקיומן.[114] אך אם היא קיימת, הרי זה משובח.
מקור כל חולשה וכל רפיון חומרי, מוסרי ושכלי, הוא רק הפחד העובר את גבולו; מתוך הפחד שכָּל פעולה תפתח שרשרת אירועים שסופה מי ישורנו, ורעה עלולה לצמוח ממנה, ההעדפה הקבועה היא שלא לפעול כלל. הימנעות כזו מפעולה מתבטאת גם כרפיון מוסרי. כאשר אדם המפחד רואה אדם אחר זקוק לעזרה, הוא נמנע מלהגיש אותה – מחשש שמא הזקוק לעזרה הוא פושע מסוכן, או שהעזרה תסבך אותו. הוא מעדיף להניח לו לגורלו. הוא יאיים על האדם שלא יעשה כל דבר לישועתו, שלא ינקוף אצבע להצלתו, שמא ינזק, שמא יביא עליו רעה לא יוכל כַּפְּרָהּ. לכאורה, אדם הנתון בפחד מַתמיד מנסה לפעול לישועתו; אך למעשה, אחת המסקנות הנפשיות הפרדוקסליות של המפחד היא שעדיף לא לעשות דבר, כי אז לפחות לא יחטא או יכנס לסכנה חמורה יותר. היגיון זה מופיע במקרים קיצוניים, כמו במציאות הקשה של אסתר המלכה, שחז"ל מגדירים: "אסתר קרקע עולם היתה" (סנהדרין עד, ב). כל עוד לא היה צורך, אסתר העדיפה להיות במצב של אונס, שבו "רחמנא פטריה" (עבודה־זרה נד, א), פטורים מעונש, ולא ליזום פעולה שתיחשב כחטא מלא; ואילו בפחד הנפרז, היגיון קיצוני זה משתלט על החיים בכללם. עד שהוא עושהו לחלש ומלא רפיון, עד שמעצלות ואפס מעשה הוא נופל בכל רע. אנשים הנתונים בפחד נפרז עשויים להציג היגיון ברזל בדבריהם, אלא שהם מחליפים את האפשרי בוודאי. חשיבתם אינה בהכרח בלתי הגיונית, אך היא אינה סבירה או מאוזנת. הם עשויים לגַבות את טענותיהם ב"עובדות" ובמקרים קיצוניים, תוך התעלמות מכך שמדובר במקרים נדירים ביותר. ההיגיון עצמו הוא מושג שנוי במחלוקת. אדם יכול "להוכיח" טענות מופרכות באמצעות היגיון סלקטיבי. מי שנכנס למהלך חשיבה כזה, במיוחד אם הוא אדם רגיש שנכווה קשות בעבר, עלול לכבול את עצמו ולסבול קשות. כך נוצר שיתוק, תוך התעלמות מן האפשרויות האחרות החיוביות יותר. כתוצאה מכך, האדם הופך פסיבי, אינו פועל נכון, אינו מושיע את עצמו ואינו מתקן את הניתן לתיקון, כל זאת מחשש שמא יחמיר את מצבו הגרוע ממילא. האדם מעדיף שלא לעשות דבר, שכן כך, לכל הפחות, לא חוטאים. תפיסות דתיות רבות, במשך אלפי שנים, התבססו על 'יראת־העונש', הפחדה ואמירה שמאלוהים אי־אפשר להימלט, בניגוד לשליט אנושי. לכן בנוסף לתחושת הפחד עצמה, האדם מרגיש שהוא נדרש לפחד כל הזמן, והאמירה "שב ואל תעשה עדיף" (עירובין ק, א) שנאמרה בהקשר למצבים מסוימים בלבד, הופכת לתפיסת יסוד כללית באישיות.
