בפרק זה מתייחס הרב לתכונה מסוימת בנפש שמכונה בלשון בני אדם סכלות. תכונה זו נקראת כך בפסוק ובפי חז"ל, מפני שהיא מאפיינת את האדם לא רק כמסוגל להבין, לדעת ולהשתמש באופן חיובי בידיעותיו, אלא גם כבעל תובנה עמוקה של מוגבלות תבונתו וידיעתו, כלומר תובנה שמעל ומעבר לידיעתו קיימת מציאות שהוא לא יוכל להשיג לעולם. במציאות היומיומית אי-ידיעה ואי-הבנה הן בורות וטיפשות – סכלות. מכיוון שאי-ידיעה מהותית, שהיא ידיעה של מהות הגבול המוחלט, לא זכתה למילה בפני עצמה, אף היא נקראת סכלות. הפסוק ובעקבותיו המדרש מדגישים את המהות הפנימית של הכרת אי-ידיעת העצמות הן של האלוקות, הן של ההויה והן של החיבור והיחס ביניהן. זהו מעין תואר שלילי, כפי שמקובל בתורת התארים השליליים של חכמינו,[1] שאמנם נאמר במילה מקובלת אך בעיקר מכוון לשלול את המושג ההפוך.[2]
יחד עם זאת, אל לה לסכלות זו לשתק את האדם במאמציו להבין ולבנות תרבות. אולי בשל כך, הפסוק מצרף את המילה 'מעט' ל'סכלות', שהרי בלא מיעוט זה, עלול להיווצר מצב של ייאוש מכל פעולה. הכח הממעט את הסכלות הגבוהה והמשתקת, מצוי דווקא בסכלות הרגילה, באותה בורות פראית שאינה מכירה בשום גבול ואינה מבינה שום חשבון. לכן, גם הסכלות הנמוכה יקרה היא, מכיוון שבה מתבטא דחף החיים הבלתי-מרוסן, חפץ מתמיד להתממש, לכבוש, ליהנות ולהתפשט.[3] בין שני הקטבים האלה משתרעת 'ארץ החיים'. בין הקוטב של הסכלות הגבוהה השוללת כל ערך וישות עצמית אל מול העצמות האין-סופית העליונה, לבין הקוטב של הסכלות הנמוכה החווה אך ורק את עונג הישות של עצמה והמייחסת מציאות חיובית וערך בלתי-מוגבל לכל מה שמוחש ונחפץ להיות חוויה ממשית. התורה מדריכה אותנו שאין אלו קטבים מנוגדים אלא נקודות קצה של קו הרצון העליון והופעתו, ולכן לא מלחמת השמדה יש ביניהם, אלא תהליך דיאלקטי של השלמה שיש בה גם צד של מאבק וגם הפריה ויצירה.
מלוא כל ההויה היא ה"ארץ נתן לבני אדם" – הארה הנמשכת מתוך אותה נקודת התעלומה שבעצמות – ה"שמים לה'" (תהילים קטו, טז), שביחס אליה, לעצמות זו, תבונת האדם היא סכלות יקרה. לכן, חובתו של האדם בעולמו להתענג על ה' (מסילת ישרים א), כלומר, לבטא את כח החיים המצוי בו ולפעול עם אל ביישובו של עולם ותיקונו, ולהתבונן בלא הרף בכל אותם ההארות והגילויים הנובעים מנקודת העצמות. בלעדי ההכרה בסכלות מעט על שני קטביה ובחשיבותה, לא יוכל האדם להבין באמת את טבעו העצמי ואף לא את טבע שאיפתו להבין, לבנות ולשכלל. היא עומדת לא רק ביסוד התהליכים האינטלקטואליים – המדע והפילוסופיה, אלא גם ביסוד הפעולות בתחום הרגש, הדמיון והמעשה – המוסר והאמנות. ההכרה הנכונה במציאותה של הסכלות הזאת ויוקרתה, מורה לאדם את האמת על ערך פעולותיו וידיעתו וכן על ערך אמונתו ושאיפתו.
בתוך כל הדברים שנקראו יקרים נחשבת גם כן הסכלות. כמה יקרה היא נקודתה הפנימית, ערכה ותועלתה של הסכלות בנקודתה הפנימית, בהיותה הכח הדוחף להישגים והמחיה אותם על ידי ההנאה מהם והפיכתם לחוויה. מה שאין כן כאשר הסכלות היא החזות החיצונית של החיים, שהרי אז הם נהפכים לפלצות ונהנתנות מופקרת בלא צדק ויושר. שהיא מחזקת את אור כל החכמה – היא, הנקודה הפנימית, הכלי הגשמי, החומר הזקוק לעיצוב. עולם חשוך זה מוכרח להארה של משמעות, של זהות וקשר למקורו ולמטרתו. אור כל החכמה נצרך להאיר ולמלא תהום זו של חפץ בלתי-נגמר, של זרם חיים בלתי-פוסק. לא בכדי בתיאור של מעשה בראשית קודם לכל מופיעה ארץ שהיא "תהו ובהו וחושך על פני תהום" (בראשית א, ב), ורק לאחר שמתואר הכלי, הצורך, מגיע האור המעצב והממלא משמעות, המסדר והמתקן. את רצון הבריאה הראשוני משלימה החכמה והארתה – "ורוח אלוהים מרחפת על פני המים", כשם שבבנין הקודש בחיים על ידי המשכן במחנה ישראל נבחר בצלאל לעצב את חומרי הגלם: "וימלא אותו רוח אלוהים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה. לחשוב מחשבת לעשות בזהב ובכסף ובנחשת" (שמות לה, לא-לב).
אותו הציור – בלשון הרב, המילה ציור פירושה אידיאל, כשם שהמילה 'צורה' בלשון רבותינו הראשונים, פירושה אידיאה.[4] משמעות המושג הזה כאן – שאיפה לראות את המציאות כשלמות הכלי והאור, הרצון והחכמה, הצורה-האידיאה והחומר. כאילו התהום כולה מוארת על ידי המשמעות ומלאה בה. שאיפה זו היא היסוד לכל תנועת רוח האדם – להשיג, להבין ולצייר את נשמת הדברים כולם, במהותה העצמית. אולם שאיפה זו לעולם לא תיפסק, ותנועה זו לעולם לא תגיע למנוחתה, שהרי אם מנוחה היתה אפשרית, אז עצם מהות השאיפה והתנועה היתה מתבטלת ממציאות. החיים הם תנועה מתעלה של השתלמות בלתי-פוסקת, ובכך כל שמחתם ונעם קיומם. ולכן, לעד לא יוכל להזקק בלבו של אדם אותו הציור, וממילא הכרחי שלעולם ימצֵא המדע, שצריך לציירו יותר מבורר, יותר מעודן – בכך רואה הרב את עיקר הדחף של פעולת כל כישרונות ההכרה והידיעה של האדם. כל הישגי המדע והתרבות הם לאמיתו של דבר ניסיונות בלתי-פוסקים להתקרב אל האידיאל הנשגב הזה. הוא הנושא של כל הזיקוקים, והרדיפות השכליות המוסריות, וכל התנועות הטובות של החיים הכלליים והפרטיים.
אותם אשר לא יתחשבו עם היקרות של נקודת הסכלות, אלה שינסו לצייר ולהבין עד תום גם את הרוממות העליונה של האלוקות וגם את התהומיות של החומר, הם הרציונליסטים הקיצוניים והמשכילים התמימים שמבחינתם "כל הקיים תבוני". במקום מציאותה ההכרחית, דווקא כאשר מגיעים אל הקצה האמיתי של הרוממות או התהום, הכרחית ויקרה הסכלות. אבל בשום פנים ואופן אל לה להחליף את התבונה, את המוסר ואת התפישה הבהירה של החיים במקום שאין היא הכרחית. לעתים זהו מקום תורפה של המחשבה הדתית והמיסטית, שמרוב כניעה והזדהות עם יקרותה של הסכלות, מוותרת כליל על כל מה שניתן וראוי להשיג על ידי המאמץ האנושי, ובכך מוותרת על תרבות, נימוס, מדע, צדק וגדולת מעמד האדם שבהארת החכמה. כשל זה נוצר אך ורק כאשר האדם הדתי עובר על האיסור של בל תוסיף ובל תגרע גם יחד – הוא מוסיף מתחום הרשות אשר ניתן לו לעובדה ולשומרה, אל תחום ההכרח של שליטת הקודש בעצמותו. עצם הפעולה הזאת היא גריעה מן האחריות המוטלת על האדם וביטול של כישרונותיו וכוחותיו לפעול ולממש את הרצון העליון. על ידי הטשטוש בין ההכרח לרשות "כל המוסיף גורע", ולכן לא יכול להיות בור ירא חטא ועם הארץ חסיד (אבות ב). נוטלים הם את חייהם ואת חיי אחרים מן העולם, בהתנכרם אל התנועה המתמדת והמתעלה של ההויה הסופית אל מקורה האין-סופי, הם מכריזים שגבול וקץ יש לכל, שאפשר למצות ולהגדיר משמעות וערך של כל דבר, וממילא גם לחיים יש קץ וסוף. הם נוטלים את הנצח מן החיים ואת התעלומה הנשגבה מן העולם. ובעמלם לא ישאו מאומה, ממילא יוצא, שעמלם לבאר, לצייר ולהגדיר רק מקרב אותם אל הקץ, רק גורע מחדוות החיים ורצון הקיום, ופרי עבודתם המדעית המאומצת אינו אלא ריק ותהו. עד אשר ישובו ויוכחו, הם וכל המושפעים מהם, הרב מנבא כאן את ההתפכחות משיכרון הרציונאליזם הקיצוני, את התשובה אל מושג הסוד המהותי שהוא המקור והתכלית של כל החי והקיים. התפכחות זו תבוא לאחר מיצוי היכולת האינטלקטואלית שמופנית כלפי ההויה האובייקטיבית וההבנה שגם התבונה עצמה היא אובייקט לביקורת ולסימון גבולות תחולתה. מבחינה מסוימת ראינו את יישום העיקרון הזה כאשר העידן הרציונאליסטי בתרבות האירופית התחלף בעידן הרומנטי. ולעתיד לבוא, עם האכזבה מן האידאולוגיות שנולדו מן החילון, תהיה שיבה אל יסודות המחשבה והחוויה הדתית, וחכמת האדם בעצמה תצמיח כמיהה אל המצב הנפשי החדש, שמרכיב מרכזי בו יהיה הכמיהה אל הנבואה ואל ראיית ההיסטוריה האנושית והנפש האנושית דווקא לאור מושגים כמו: הנבואה, החזון והגאולה. כי יקרה מכל חכמה וכבוד היא אותה הסכלות מעט, ובמיעוטה, ובביסוסה בערכה והגבלתה, תבסס כל מכון של חכמה, המתברכת ממקורות הנבואה, של דעת קדושים בינה (משלי ט, י), וכל מדע ומחקר תבוני יתבסס על תופעת הקדושה כפי שהיא באה לידי ביטוי בבני אדם מיוחדים ובמאורעות מיוחדים. של חיי נועם, שלוה ושלום רב, חיים על כל סדריהם וחוקיהם יתבססו על ההשלמה שבין הסודי והגלוי, הפנימי והחיצוני, האלוקי והאנושי, במקום סדרי חיים שהקרע, המאבק והתחרות שולטים בהם.
ונקודה זו המושג נקודה בגיאומטריה הוא יסודי ביותר כדי להבין את מושגי הקו השטח וההיקף, ומצד שני אין לו אחיזה ממשית ולמעשה הוא דמיוני. בדקדוק העברי הנקודות, הניקוד, אינן אותיות ממשיות אלא תנועות, כוחות שמניעים את העיצורים. בחכמת הקבלה המושג נקודה מסמל את החלל הפנוי, התהום, הכלי, נוקבא. לעומת זאת אור החכמה זהו קו הנמשך אל החלל הפנוי ומעצב אותו על ידי הארה, הפריה ובניין. של סכלות המעט היקרה, שהיא הקוטב הנגדי לחכמה העליונה, השלמה בהארתה, היא הנושאת עליה ברוחו של אדם וכח חייו את הדחיפה הטבעית לכל המפעלים והתנועות בעז ואמץ, מעלה אחת יקרה ביותר אופיינית לסכלות מהותית זו – השאיפה להיות ישות, הרעב והצמא הבלתי-פוסקים להתקרב אל המקור הנעלם והנישא שעל ידו וממנו היא נבראה. זהו כח ההשתלמות וההתעלות הדורש ותובע עוד ועוד. שעל תכונת החומר הגס והחזק שלה, מושג זה של חלל ותהום מתפרש גם כחומר היולי שבפילוסופיה יוונית עתיקה. חומר זה, הבלתי-מעוצב, הבלתי-מעובד והבלתי-מוגדר אינו אלא כח צרוף, 'רצון עיוור' שאינו שבע לעולם. באים ההשכלה, רבת החשבון, ואור הקדושה העדינה, היסוד המעצב, קו האור שמגדיר את הצורה שחלה על החומר ההיולי ויוצרת עולם בנוי. ומפתחים ומשכללים את הערך הנשמתי, את החיים הרוחניים, ואת כל סדרי המפעל, הארת הצורה לא רק גודרת את החומר ומוציאה את כוחו אל הפועל, אלא מגלה בחומר עצמו את המורכבות הרבה ואת קווי האופי השונים והמגוונים שבו. כך נחשף לשכלול מודע הקשר של החומר הגס עם נשמתו-שאיפתו העצמית העליונה, החיוניות והמגמה של תנועת הרוח, העונג והיופי האסתטי של סדרי המפעל המתואמים וההרמוניים של הכח המעוצב. זאת היא האחדות הכוללת של כל חלקי האישיות הפרטית והעולמית: הנשמה, הרוח, הנפש והגוף.
נקודה זו בעולם, לא רק באדם, רוחו ופעולותיו, אלא גם בהוויה בכללותה. איתני הטבע המתפרצים ללא שיעור במלוא הקוסמוס, מסמלים את הכח האדיר והבלתי-מרוסן הזה, היא נושאת את האומץ העולמי, את הדחיפה החבויה, לבנות ולהרוס, לעקור ולנטוע, לנוע ולמזג. והופעת הדעה העולמית, חוקי הטבע המעצבים והמגדירים את כל ההתפרצויות כולן לכלל מערכת אחת, מעין מושג השכל הפועל של הפילוסופיה היוונית העתיקה. השכל והבינה, החשבון והשירה, חוקי יסוד ופעולתם המתמדת, דיוק ואיזון של המערכת כולה עד חלקיקיה הזעירים ביותר והשתקפותה במודלים מתמטיים מורכבים, הופעתה של המערכת הזאת לעיני המתבונן כמין שירה רבת יופי, עצמה ומקצב פנימי, שופעים הם מהזיו העליון ומעדנים וממתקים על ידי הארת המגמה והתוכן, שמכוונים את כח הדחף והשאיפה, את כל זרמי מי הפרצים הפורצים ממנה, מן הנקודה הזאת של נוקבא בעלייתה לבינה.
זורם הוא הכח החי, הגס והמגושם, החזק והמרוץ, מתיז את נחיליו בכל כח סואן, בדחיפה נוראה, הרת רעמים. הרב, בעקבות חכמי הקבלה, מדמה את הכח למים. המים מסמלים את הכח ההיולי, חסר הצורה מצד עצמו שזורם ושואף במלוא אונו, כאילו מחפש את האפיק-המגמה, את החוק שיגדיר את מקומו וערכו. מים ללא גבול וגדר הם מי תהום, מים זדונים שבכוחם הרב מביאים להרס וחורבן, ולעומת זאת מים הניתנים במידה ובמסורה הם מי ברכה שמצמיחים ומרווים. ועליו שופע רוח חיים, מעוטר בשפרירי הוד, עדינות, כבוד, מוסר וחן, רוח אלוקים המרחפת על פני המים ומבשרת את יעודם, ערכם ותועלתם.
ועז והדר נפגשים, העז של כח החומר ההיולי והדר החוק, היופי והמטרה. וחיים אדירים ואמיצים מתיצרים, על ידי הפגישה והזיווג שבין החומר והצורה, הכלי והאור. ועולמים מלאי און, מלאי יפעה, מלאי חיים ולשד, מלאי קדושה ברכה תהלה ותפארת מתחוללים, לא רק פרי אחד נולד מן המפגש המופלא, כי אם ריבוי בלתי-פוסק דור אחר דור והתרחבות עד אין קץ, מפני שכל פרי הוא גם גרעין ויסוד לפירות רבים העתידים לבוא. והכל מתאחד ביקר עליון, ביקר כל היקרים, היקר של סכלות מעט עם היקר של חכמה עליונה, הם יחדיו עיקר כל העיקרים, המקיף את כל המצוי והאפשרי באין-סוף.
ומתוך החשך אור גדול זורח, מסכלות מעט אוצרות חיים של תבונה, של השכלה בהירה, מלאה שפעת עדנים. והאדם מקבל את מדתו הממוזגה. אדם שבנוי משני יסודות, עפר מן האדמה ונשמת חיים – זקוק בהכרח למידה מדויקת של מיזוגם. כח היצר השואף והדוחף צריך את התבונה המרסנת, המעמיקה אל נפש האדם פנימה. יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט, אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר, למה תשומם (קהלת ז, טז), אמנם גם התבונה והנטייה לאינטרוספקציה של צדקות וחשבון נפש מתמיד עם עצמו, צריכים את כח היצר, ההרפתקנות והשאיפה כדי שאדם לא יהפך לשממה, כלומר לא יעשה פרי, מרוב חיבוטי נפש שמביאים להתנזרות ולבחילה מן החיים השופעים והזורמים. בטח בד' ועשה טוב, הגבול של ההגבלה העצמית מתוך צדקות, הוא הביטחון בה', במקור העליון, הטוב של הכל – גם של היצר וגם של התבונה – "בכל לבבך, בשני יצריך, ביצר טוב וביצר רע" (משנה ברכות ט, ה). שכן ארץ ורעה אמונה (תהילים לז, ג), ייעודו של האדם בעל הנשמה הגבוהה דווקא לשכון ארץ, כדוגמת הבורא המשרה שכינתו בעולם ובקרב בני ישראל. רק באופן זה הוא יוכל לכוון את החיים הארציים ואת מהלכי העולם אל מצב של אמונה וביטחון בה', הארת נוכחותו ושכינתו. רק כך יעשה האדם את מלאכתו באמונה, כלומר בנאמנות ליעוד האלוקי, וידמה ל'רעיא מהימנא' – משה רבנו, הרועה הנאמן והרֵעַ הנאמן בכל בית ה'. דווקא משה שניצל וחי על ידי מי היאור, שאמורים היו להטביע את התינוקות החיים, שנמשה מן המים על ידי בת פרעה, שידעה גם את המידה הטובה של המים – לרחוץ בהם, הוא זה שמילא את יעודו האלוקי למשות ולהציל את בני ישראל מן המים הזידונים, של הגלות והעבדות, להעביר אותם בחרבה בתוך מי הים הסוערים, להמתיק להם מי מרה, ולהשקות את צימאונם במים רבים. ענוותנותו הייחודית של משה הדומה למידת הסכלות היקרה אל מול הצו האלוקי, הביאה אותו אל פסגת הארת החכמה העליונה בקבלת התורה ואף האירה את הופעתו הגופנית בקרינת אור פניו.
