סדר ד. אִחוד הכללות והפרטות, ס – עכול רוחני

בפרק הזה מדגיש הרב את הסינתזה האורגנית בין האובייקט והסובייקט. הסובייקט הפסיכולוגי איש, והסובייקט ההיסטורי עם, מייצגים כאן את מהות המציאות שבה מתרחש תהליך מתמיד של התאחדות והשלמה עם האובייקט – ידיעות ורגשות הבאות מן הסביבה הטבעית ומן ההתגלות, תוך כדי ניגודים וסיבוכים.

מחד, אנו רגילים לחשוב שהסובייקט הוא מכשול והפרעה בדרכה של המציאות האובייקטיבית, בכל מלוא אמיתותה, לחול ולהתקיים בשלווה ומנוחה. מאידך, הסובייקט נוטה להאשים את המציאות האובייקטיבית בהכשלת רצונו העצמי ושליטתו המלאה. כמובן, אין האחד יכול בלעדי האחר, אלא שנוכחותו של האחר נתפשת כהכרח מצער, אף אם לא יגונה. מכאן הנטייה להגביל ולהמעיט בכל סוג של אינטראקציה ולבקש את הדרכים הקצרות והפשוטות להשגת המטרה של כל אחד מהצדדים.

מחשבת שיגרה זו – כאילו יש מטרה פשטנית שרק צריך לבחור את האמצעים המעטים ככל האפשר למען הגשמתה – היא עצמה מכשול מהותי בהבנת המציאות ואמיתתה. דווקא המושג 'סינתזה' או עיכול מייצגים לא את 'מצב הביניים', כי אם את האמת של אחדות המציאות כולה. כל רגע חדש או מקום חדש וצירופיהם לאין-ספור, הם האחדות. כל הגוונים, הרבדים והקצוות, כל התחושות, המחשבות והרשמים, כל הנטיות, השאיפות וההרגשות הם חלקי האחדות השלמה, החיה. המציאות האובייקטיבית עוברת תהליך מתמיד של יציאה מן הכח אל הפועל על ידי היקלטותה ועיכולה בסובייקט. הסובייקט עובר תהליך מתמיד של יציאה מן הכח אל הפועל על ידי עיכולה של המציאות האובייקטיבית על פי תנאיו הייחודיים והיחידאיים. כך הדבר ברובד החומרי של המציאות וכך ברובד הרוחני.

הרוחניות הבאה מתמצית של ידיעות ורגשות שבאו בצורה מיוחדה, אנושיותו ואישיותו של האדם הם הרוחניות שבו. רוחניות זו נרכשת במשך החיים על ידי היחשפות חושי האדם לידיעות ורגשות הנקרות בדרכו, החל מלידתו בזמן ומקום מיוחדים, להורים מסוימים וכו', ונתעכלו עיכול רוחני – הנתונים החושיים מעובדים על ידי התבונה עד להפרדה בין התנאים המיוחדים, שהם מעין לבושים, לבין התמצית שהיא התוכן העצמי של הידיעות והרגשות. והן פושטות צורתן ולובשות צורה חדשה, בשלב העליון של העיכול הרוחני, אותה תמצית שהופרדה מתנאי הופעתה הקודמים, מופיעה באישיות המסוימת הזאת באופן חדש, וכך היא מתאחדת הרבה יותר באיחוד גמור עם היסוד הנשמתי, שהוא התוכן העצמי של האדם. ומעלה את האדם לצורתו העליונה, הופעתו כצלם אלוקים שרצון הבורא והנברא אחד הם בתהליך השלמתם והשתלמותם. מאילו היו הדברים באים לכתחלה בצורתם הגמורה, בכפיה והכרח וללא הבחירה החופשית שכוללת בתוכה גם אפשרות של טעות וחטא, כלומר ללא התהליך המורכב והמסובך של ההשלמה וההשתלמות. בבחינת "מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין" (ברכות לד, ב וסנהדרין צט, א).

ומתוך כך השבילים הרוחניים הנם כל כך מסובכים, העולם הרוחני על כל היבטיו, הוא מארג מסובך ועדין של חוויות, פרשנויות וחילוקי דעות. עצמות של כשרון ותבונה מעורבות בחולשות, תאוות והזיות – זהו זרם חיים שבו כישלונות מפוארים וניצחונות מזהירים, כאשר לעולם אלה ואלה הם גם יסודות זה לזה וגם מסקנות זה מזה. כל מצב רוחני הוא לא רק תוצאה של המאורעות הקודמים, אלא הוא גם מוצא לשבילים רוחניים, תשתית לשינוי וחידוש. מורכבות וסיבוכים מאפיינים את מושג התשובה בהגותו של הרב, ועל כן הוא מדגים את הרוחניות ודרכי הופעתה על ידי מובאה מתוכחת הנביא לישראל: הלוא הוא אביך קנך הוא עשך ויכננך (דברים לב, ו) – הקרבה העצמית בין הבורא לנברא על ידי תואר השייכות אביך – היסוד הנשמתי שבאדם, אך גם הימצאותו של האדם בעולם של עצמים שונים ממנו וזיקתו אליהם באופן של קניין – קנך, שהוא המקנה אותם לאדם לא מתוכו פנימה אלא באמצעות הסביבה שמחוצה לו. היותו מסוגל ומוכן לתפקד ולפעול בשתי ההוויות הללו, הפנימית והחיצונית, גם יחד עם כל הקשיים והסיבוכים שבכך, אף זה ממנו – הוא עשך ויכננך, מלמד שעשה הקב"ה כונניות באדם, שנדרש על הסיבוך האורגני, של כלי העיכול הגופניים, הרב מביא דרשת חז"ל על פסוק זה, שמבארת את מורכבותו של האורגניזם הגופני בתפקודו, מכיוון שעל פי רוב הסיבות שמכשילות את האדם ומרחיקות אותו מבוראו נעוצות בסיבוכי חייו החומריים – קשיי פרנסתו, חולאי גופו ונטיותיו לפתור את שאיפת האושר על ידי עושר, את רצון הנחת על ידי מנוחת הגוף ואת רצון העונג בהנאת החיך או הנאת הבשר. שהם מכוונים גם כן להעיכול הנפשי, במזון הרוחני, המחיה איש ועם, אולם הרב מוסיף כאן שגם אם סיבות ההתרחקות הן לא חומריות אלא רוחניות שנעוצות בשאיפת הגדלות של האדם, ברצון הנצחיות ותאוות הידיעה והחוויה ללא גבול, אפילו אם הכישלון בא על ידי הפיתוי של "והייתם כאלוהים" (בראשית ג, ה) – גם אז אין בכל אלה כישלון מוחלט שאין ממנו מוצא. אדרבה, הוא עשך ויכננך – כל אלו הם בבחינת כונניות, הכנה מטבע הבריאה לתהליך מורכב, מסובך ומופלא של עיכול רוחני, שבו יהפכו הזדונות לזכויות, וכל המרחקים שנדמו כמדבר ציה יתגלו כגן עדן פורח ומלבלב, "וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה'" (ישעיהו נא, ג).

המחיה איש ועם, במילים האחרונות של הפרק הרב מעביר אותנו מן העיון בפרט לעיון בצמיחת התרבות הלאומית על ידי תפישת עולם של אומה שלמה במשך דורות על ידי פגישה עם מציאויות שונות של מלחמה ושלום, פיזור ואחדות, עצמה וחולשה, התנגשות עם תרבויות והשלמה איתן. התהליך המסובך של בניית התרבות הלאומית, בניית הרוחניות הכוללת למשך דורות רבים, מוציא לפועל את הצורה השלמה ואת היסודות הנשמתיים שיש באותו עם. במקומות אחרים הרב מזהה את התהליך הזה עם החלק המופלא והמיוחד ליהדות – התורה שבעל-פה. תורה שבכתב היא הצו ההטרונומי שבא מבחוץ – הנשמע באוזניים והנראה בעיניים, תחילת התהליך של "נשמע".[1] הצו מעורר בעם את התהליך הנשמתי הרוחני של התרבות הלאומית ונדמה שהיה מוטב, לו יכולנו להשתיל את חיי התורה והמצוות בבת-אחת לחיי העם, כי כך היו נמנעות המחלוקות, הספקות והצורך לדון באין-ספור בעיות. אך גם בעם, כמו באדם הפרטי, אין תכלית התורה והמצוות בקיומן בלבד, אלא בהזדהות הנשמתית איתן. היצירה המסובכת של תורה שבעל-פה – תורה שלא נכתבת, ששוקלת מדור לדור את הדברים, מתקנת, גוזרת ומשנה את הגזירות, יוצרת בתי המדרש, סוגי לימוד, שיטות וגישות של שבעים פנים לתורה, מתמודדת עם ספיקות וחילוקי דעות – היא שמביאה לחשיפה וגילוי של אוצרות דעת, מוסר, חזון ומעשה בתורה. התורה שבעל-פה היא העיכול הרוחני של התורה שבכתב. התורה שבעל-פה היא ההתמודדות של העם, על ידי הכישרון הלאומי הכולל שבא לידי ביטוי ביחידי הסגולה, עם התורה שבכתב והיא שמביאה להזדהות איתה. כפיית ה"הר כגיגית" (שבת פח, א) של התורה שבכתב לא הביאה להזדהות מרצון ולא החזיקה מעמד לאורך דורות, שכן נותר המרחק בין המקבל לבין הדבר שצריך לקבל. לא די בהסכמה רשמית, צריכה להיעשות עבודה מעמיקה ויסודית של התמודדות עם התורה. רק כאלף שנה אחרי נתינת התורה, בימי אחשוורוש, הגיע העיכול לשלב של קבלה מרצון של התורה. המאורעות, החורבן והגלות, הכשירו את העם להזדהות וקבלה מרצון. באחד השלבים הבאים של העיכול, בזמן גלות בבל, התורה שבעל-פה הופכת לכח דומיננטי, כאשר אנשי כנסת הגדולה מגיעים לאחר תקופת הנבואה. הנבואה היא עצמה שמסוגלת להלהיב, למשוך ולעטוף ברוחניות נפלאה, אבל היא לא מגיעה לעיכול הפרטני, האיטי רצוף הלבטים והספקות, חילוקי הדעות והבירורים שהוא התהליך שמוביל להזדהות. ההלכה נפסקת דווקא מתוך התורה שבעל-פה ולא מתוך הנבואה כי אין בה בשלות פנימית, שקט פנימי והזדהות גמורה ומוחלטת כמו שיש בתהליך של חכמה, של עיכול רוחני. באופן מפתיע ופרדוקסלי, זהו שבח הסיבוך.