בפרק זה עוסק הרב בדינמיקה של הקשר בין הבריאה לבורא. כלומר, כיצד הבריאה שביסודה ובמהותה הגבוליות, מתקשרת אל המקור הבלתי-גבולי, האין-סופי. הבעייתיות היא בכך, שמצד אחד אי-אפשר לה לבריאה שלא להתקשר בתמידות אל מקורה מפני שאין היא מצד עצמה יכולה להתקיים ולו רגע אחד, אולם מצד שני, אין היא יכולה להכיל בבת-אחת את השפע הבלתי-גבולי מבלי להיטמע ולהעלם בו מיד. כיצד, אם כן, מתקיימת הבריאה בין האינות הגמורה של אפס, לבין הכוליות המוחלטת של אין-סוף. בהסתמך על דברי חז"ל הרב אומר שהבורא בעצמו מנהיג את הבריאה ב'שביל הזהב' שבין הקטבים האלה. ברמת ההויה שביל זה מתבאר על ידי הצירוף של ששת ימי המעשה, שכל אחד מהם מוסיף הופעת שפע זה על גבי זה, עם יום השבת שכל כולו נועד לעיכול השפע הזה והעלאתו, העמקתו והרחבתו באופן כזה שיוכל להיות מסד לקליטת גלי שפע נוספים. ברמת האדם, שביל זה הוא דרך הלימוד, כלומר הפעלה נכונה של האינטלקט בקישורו אל כל סגולות הנפש ותכונותיה. זהו תפקידה של ההפסקה בשטף הלימוד, השבתת זרם המידע כדי להבינו לעומקו, לעמוד על משמעותו ולהפכו חלק אינטגרלי מן האישות כולה ולמסד וכלי ללימודים הבאים.
לפעמים על ידי שטף המדע, הן מצד ריבוי פרטי המידע שבו, והן מצד עומק וגדולת התוכן שבו. מרגישים ליאות, במקום להרגיש תוספת עצמה, רעננות וחיוניות שמביא איתו השטף, מרגישים קושי, אדישות ועייפות. הבאה מצד שאין מניחים ריוח של התבוננות בין כל גילוי רוחני, ואז גילוי אחד מכסה ומחשיך את הגילוי הקודם ואף הוא עצמו אינו ברור ומובן. לעכל יפה את ההופעה, כשם שלחם שהופיע מן השמים, תכונתו היתה שניתן לכל אחד לפי אוכלו ולא יותר, עד כדי כך שכולו נבלע באיברים והיה לבשר אחד עם האוכל (עי' יומא עה, ב). בתבונה שכלית מנתחת, הנמשל של עיכול גופני הוא הבנה על ידי ניתוח, מיון וסינון של תכנים, משמעויות, ערכים, הקשרים, היקשים, השלכות ומסקנות. ובהתקבלות רצונית, מדותית, כלומר, השפעה מיטיבה ומעשירה על הרצון ועל ההתנהגות המוסרית ורגשי הלב. ומטשטשים בזה את גבולי האורים, כאשר נפגעת מהות הבריאה – הגבוליות, והמציאות המוגדרת כאילו נמסה ונעלמת, היא מנסה להתגונן ולהסתגר מפני האור ששופע בעצמה רבה מידי, כשם שהמסתכל אל השמש מוכרח לטשטש את אורה על ידי מחיצה של זכוכית קהה או להפנות מבט לגמרי ולעצום עיניים.
כי הפסקות נתנו גם בתורה, לתן ריוח להתבונן בין פרשה לפרשה, אפילו בדרגה העליונה, כאשר דבר ה' נמסר לגדול הנביאים, משה רבינו, וקו"ח להדיוט הלמד מן ההדיוט. זו דרגה שניה בלימוד תורה, כאשר אדם רגיל מוסר דברי תורה לאדם רגיל . והוא הדין לכל לימוד תבוני, הבא מהתגלות הנשמה בהופעותיה, כאשר אדם רגיל מספר ומלמד את שהגתה נשמתו האנושית לחברו שאף הוא אדם רגיל (עי' במלבי"ם על תו"כ, ט).
ההפסקה, בין שהיא מצד הטבע עצמו, כשאנו חשים את ההבדל שבין תופעה לתופעה, ובין מצב למצב, ובין כשתבונתנו מבחינה ומבדילה בין עניין לעניין, ערך לערך, משמעות למשמעות. מכשירה, מוציאה אל הפועל את הכישורים של היצור הנברא להתקיים ולהתממש מבלי להיבלע או להתאפס. את החיים, דרגת התממשות של הישות המסוימת מצד עצמה, את המזג, התממשות תכונותיה כדרגה נוספת, המדות, התממשות התנהגותה על פי תכונותיה, החפץ, גיבוש השאיפות להתממשות נוספת, והיחש הסביבתי, העצמת הממשות על ידי מערכת יחסים וקשרים אל הסביבה הרחבה, הן בהכרה והן במעשה. להסתגל, לקלוט את הסגולה, החשוב, הטוב והנאה שבכל ידע או רושם שבא מן החוץ, ולהופכו לסגולת נפשו הוא. לאותו הטוב, המתאים לסובייקט הקולט על פי מידתו, ולאותה האמת הרוממה, הכללית, האובייקטיבית, שבהופעה העליונה של האור הבא מן המקור האין-סופי.
