בפרק זה מבאר הרב את המושגים אור ישר ואור חוזר על ידי השוואת מידת החופש המצויה בשניהם: באור ישר יש יותר חופש מאשר באור חוזר. האור הישר בא מתוך מרחב עצום ובלתי-מוגבל. גם תחושת האדם בקבלת האור הישר, קבלת ההשראה ורוח הקודש, היא של מרחבים אדירים, גבוהים ועמוקים. ההזדהות עם הנבואה וההתרגשות של הנביא היא גדולה מאוד ומשמחת כי יש בה פחות עמל, פחות טורח ופחות כבדות. לעומת זאת אור חוזר הוא דרך קשה יותר, דרך המעלה בהר, הצריכה לטפס ולעלות, מהתחת אל הרום, שמצריכה ציוד רב וחיפוש מתמיד אחר הדרך המתאימה מעלה. זוהי דרך של לימוד, יגיעה וצירוף של דבר בדבר, הולכת היא בכבדות, כמה וכמה דרכים לפניה, נתינת הדעת באיזה שביל ילך, באיזו פינה של הכישרון שלו עצמו ושל המציאות הוא יוכל לעמוד כדי להיות יציב, איזה נתיב יבחר לו במעלה, מאיזו פרספקטיבה יסתכל על המציאות, איך ילמד אותה באופן הטוב יותר. והיא בטורח קולעת אל הדרך המכוונת, כל הדברים האלה הם כרוכים בטרחה רבה, של עיון ולימוד, זיכרון וצירוף, הגיון והגות.
וכשהיא עולה, עולה במשקל מצומצם, שוקלת את המעלות העליונות על פי המשקל הקצוב של התחתונות, ובעמל היא מגדילה את ההגדלה הראויה לאותן ההזרחות שממעל לה, כלומר יש כאן קנה-מידה שמעריך את המעלות העליונות לפי הטורח וההישג עד כה, ולפי מידת הצורך שבדבר. ובעמל היא מגדילה את ההגדלה הראויה לאותן ההזרחות שממעל לה – "יגדיל תורה ויאדיר",[1] את ההזרחות שממעל לה, היא צריכה להגדיל כדי לתת להן ממשות בחיים. היא צריכה להעריך את גודלה של כל הזרחה, ולתת לה את המקום הראוי לה בממשות. הדרך של האור החוזר היא יותר מדוקדקת, מצומצמת ומכבידה. כמובן שאדם שואף תמיד לקבל את האור הישר, לחיות בהשראה מתמדת, בהזדהות ושמחה נפשית נפלאה של התייחדות עם האור הישר. אבל אי-אפשר לסמוך על ההשראה, כי היא איננה תלויה באדם. לכן יש לנו צורך בדרך היגיעה והעמל – דרך האור החוזר.
יש להוסיף כאן עוד הדגשה. הרב אומר: איזהו אור הישר, במערכת השכל, כלומר במערכת ההבנה וההשכלה. הרב מבחין במושגים 'אור ישר' ו'אור חוזר' בתחום התבונה ופעולתה. האור הישר הוא היסק הגיוני מן הכלל אל הפרטים – מהיסוד הראשי, מהעיקרון הבסיסי, אפשר להסיק ולגזור הרבה מאוד פרטים. אור ישר זו הצמיחה הטבעית מן הקודם אל המאוחר. אור חוזר הוא התוכן המסתעף מן המאוחר אל הקודם, היסק הגיוני מן הפרט אל הכלל, תוכן שאדם משיג בדרך מלאכותית ומקצועית – זו העבודה של המדע הניסיוני. אנו אוספים מידע, עובדה אחר עובדה, ומנסים מתוך השקלול שלהן להוציא את הקווים הכלליים המשותפים ועל ידי כך לנסח חוק כללי. לכן ברור לגמרי שכאשר הדברים הולכים בדרך של אור ישר, מן הכלל אל הפרט, מן השורש אל הענפים, וודאי שיש הרבה יותר רחבות, ברירות וחופש, מפני שהכל נובע ממקום אחד וניתן לדעת בדיוק ובקלות איך לפתח את המושגים. אבל כאשר הכיוון הוא הפוך – מהפרט אל הכלל, הסקת הסיבה מן התוצאות, הרי שהדבר נתון לפרשנות, תמיד יש כמה וכמה סברות, ולכל סברה ישנן ספקות, לכן על אף שההתעלות אפשרית ומתקיימת, היא מתנהלת בטורח גדול, בכבדות, ביגיעה ובצמצום. גם כאשר עושים את העבודה של צירוף דבר לדבר, מציאת המשותף ביניהם והגדרת העיקרון העומד מאחורי הכל, הדבר נעשה בצמצום רב לא באותה הרחבות שיכולה להיות באצילות. אצילות, במובן של האצלה, היא תנועה הדרגתית הנמשכת מן הדבר האחד לשני. הדרך של אור חוזר היא איסוף הניצוצות השונים כדי לעמוד טוב יותר על גודלו ומהותו של מקור כל הניצוצות. מבחינה שכלית משמעותו היא צירוף מידע למידע כדי לדעת את הדבר העיקרי החבוי. כך הדבר במערכת השכל. על ידי התבנית של יחסי גומלין אלה בעולם התבונה, הרב מדגים ומבהיר את המתרחש בעולם האמונה. להשוואה בין השכל והאמונה יש צדדים ובחינות שונות. לעתים מודגש הניגוד בין השנים, לעתים זרות גמורה ולעתים קירבה ודמיון. בפרק שלנו הרב בוחר להראות את הדמיון שנובע ממערכת הקשר שבין המקור האין-סופי לבין העולם הסופי. קשר זה חל על כלל המציאות, וממילא גם על הצדדים השונים שבה.
באמונה, אור הישר הולך ישר, כחץ למטרה המכוונת בציור האמונה, האמת הגדולה, התוכן העזיז, מלא הקודש, משך החיים האמתיים, וכל שיגוב ואידור במילואו. ואור החוזר הוא מתחזק ועולה, מרחיב לאט את צעדיו, על כל הציור הנדרש לו, להגיע על ידם, בעומק ובבירור יותר מרובה, אל המגמה התכליתית.
גם מבחינת האמונה ישנם שני תהליכים: התהליך של אור ישר, זו הברירות האמונית המיידית הבלתי-אמצעית, ללא תהליכים, ללא לבטים וללא ספקות. מיד עומד לפני המאמין התוכן הגדול, האמת הגדולה. התוכן העזיז, מלא הקודש, משך החיים האמתיים, כלומר משמעות החיים ומשכם: מאין החיים נמשכים, מהו המקור וההסתעפות. כל שיגוב ואידור במילואו – מיד הכל עומד בפני האדם. הרב לא אומר כיצד משיגים את הוודאות הזו, אבל אנו יכולים לומר, שהדרך לכך היא בנבואה או ברוח הקודש, שלאחר הופעתן אין צורך בשום הוכחות כי אין לבטים וספקות. הדבר מתברר בכוליותו, במילואו ובעוצמתו וזו האמונה של אור ישר. זו הופעה ממרום שלא מגיעה על ידי מאמציו של האדם. לעומת זאת אור חוזר באמונה, הוא מתחזק ועולה, מרחיב לאט את צעדיו, על כל הציור הנדרש לו, להגיע על ידם, בעומק ובבירור יותר מרובה, אל המגמה התכליתית. כאן המשקל העיקרי הוא של המאמץ האנושי ההדרגתי להתבונן, להבחין, לחשוב, לזכך את עצמו, נפשו ושכלו. מרחיב לאט את צעדיו, על כל הציור הנדרש לו כלומר לאדם יש דרישה בעניין האמונה – תכלית. התכלית היא להבין מהו הדבר הראוי להאמין בו, איזו דרך ראויה להאמין על ידה. התכלית מושגת על ידי מאמץ ובירור יותר מרובה מאשר בדרך הראשונה.[2]
אור חוזר זהו המאמץ והבירור הפילוסופי והתיאולוגי, המוסרי והמדעי במה ראוי להאמין, איך ראוי להאמין במהלך ההיסטוריה. מבחינה זאת "חכם עדיף מנביא" (ב"ב יב, א, ועי' אורות, זרעונים, 'חכם עדיף מנביא'). מבחינות רבות נביא עדיף מחכם, אך החכמה עדיפה מהבחינה של בירור הפרטים והמושגים, מהבחינה של בנית מערכת חיים שמקיפה ועוטפת את האדם בכל הזמנים ובכל המקומות שבחברה ובאומה, ומראה לו את נקודת האחיזה של הקודש והאמונה באותו המקום והזמן. על ידי בניין מערכת החיים של האמונה היא מתבררת ומתחזקת. כדאי לציין שבעולמנו זה, עבודתו העיקרית של האדם, הן בשכל והן באמונה, היא דווקא על ידי אור חוזר מן הפרטים אל הכלל. עבודה זו מבטאת את בחירתו והכרעתו הרצונית והחופשית של האדם, דווקא מפני שהיא מתממשת בתוך גבולות צרים ומתוך ספקות מרובים (עי' פרק נד לעיל). לעומת זאת, אור ישר המגיע ממרומים מחבר את האדם אל המרחבים החופשיים ללא גבול, ואל הוודאות הנעימה ללא ספקות. אין במציאות הזאת חובה לבחור, להכריע ולהתאמץ להעמיק חקר.
היסוד העליון מושוה הוא תמיד עם כל כחות החיים, עם כל המרחבים הרוחניים, ההולכים ועולים מעצמם, מהתגבורת הנשמתית. והענפים המתפשטים, שומרי הפירות, הנם מתאגדים גם כן, על פי התעמקות ולימוד, עם הנטיות היותר נלבבות וטובות, עם עומק הטוהר שבנשמה, אבל לא בעוצם החופש הראשון, כ"א על ידי הוראה מדוקדקת, על ידי ראיות ורמזים, על ידי נשיאת דעה למרחוק ולרום.
היסוד העליון מושוה הוא תמיד עם כל כחות החיים. מושוה – כלומר צריך לחול עליהם. גם כאשר יש לנו הופעה מן השמים של נבואה ורוח הקודש, היא צריכה להיות מושווית עם החיים, מקבילה ותואמת להם, אחרת היא נשארת בלא שום אחיזה בחיים ואין תכלית לנתינתה. את עוצמת הנבואה שהאדם זכה לה, עליו להוליך אל כל מערכות החיים שלו, להחיל אותה בהם: עם כל המרחבים הרוחניים, ההולכים ועולים מעצמם, מהתגבורת הנשמתית. והענפים המתפשטים, שומרי הפירות, הנם מתאגדים גם כן, הענפים הולכים ונפרדים ומסתעפים, אבל גם אותם צריך לאגד. אור חוזר הוא העבודה של איחוד כל מה שמעצמו הולך ומסתעף. העבודה של אחדות ואיגוד מחזירה את הענפים לגזע העץ ושורשיו. הנם מתאגדים גם כן, לא בכפיה אלימה, על ידי שבירת הענפים והפיכתם לקרש אחד, אלא על פי התעמקות ולימוד, על ידי מעקב מהפרי אל הענף ומן הענף אל הענף הגדול יותר שממנו הוא יוצא, וכך אל הגזע והשורשים על ידי לימוד. ההתעמקות היא ההבחנה בקו שמוליך מן התופעה המוחשית שזהו הפרי, אל יסודה ושורשה החבויים במרחבי החופש העליון הבלתי-מוגבל, על ידי כל סוגי הענפים שבדרך. עם הנטיות היותר נלבבות וטובות, מבחינת המידות המוסר והרגש, עם עומק הטוהר שבנשמה, צריך לדאוג שגם הנשמה תהיה מטוהרת כדי להבחין בשרשי המציאות. הטוהר שבנשמה, אלו האידיאלים הגדולים שיש לאדם. התעמקות ולימוד – עוצמה אינטלקטואלית חוקרת, הנטיות היותר נלבבות וטובות – מידות ורגשות, ועומק הטוהר שבנשמה – אלו האידיאלים הגדולים שיש בנשמה. יכול להיות אדם נבון ומוכשר, בעל מידות טובות ורגשות יפים, אבל כל אלו נשארים בקטנותם ללא אידיאלים גדולים המצויים בנשמה. רק עומק הטוהר שבנשמה – המטרות הגדולות והתכליות הנשגבות – רק אלו מוליכים את האדם לשורשי הדברים אם הוא מוכשר ונבון, רגיש וטוב לב. ללא תבונה ונטיות לב טובות, אף אם יש אידיאלים גדולים, האדם יגיע לדברים לא טובים ולא נכונים, כשם שנוכח העולם לדעת בימי המהפכות הגדולות.
אבל לא בעוצם החופש הראשון – כאן אנו רואים את ההבדל בין האור הישר לאור החוזר. החויה של הנבואה בוקעת את גבולות העבר, העתיד וההווה. הנביא רואה את העתיד, ומתבונן מיידית במעמקי המציאות, מסוף העולם ועד סופו. הנביא הוא איש חופשי, בן חורין במובן העמוק ביותר של המילה. לא רק בן חורין מכלא או עבדות, אלא בן חורין מכל המגבלות הרגילות של זמן ומקום, של כישרון, כל אלו אינם משמעותיים בזמן הנבואה. ההזדהות של הנביא עם מצבו זה של קבלת נבואה היא הזדהות עצומה, כיוון שהוא הוא בן חורין, היא אינה נכפית עליו. על ידי הנבואה מבטא הנביא באופן מלא ביותר את צלם האלוקים שבו, את מה שלא צריך להיות במסגרת של גבולות. אך כאשר אדם הולך בדרך של אור חוזר, עם כל התכונות הטובות, האידיאלים הגדולים שבנשמתו, המידות המתוקנות והרגשות היפים, התבונה, הכישרון וכושר הלימוד, הוא אמנם מגיע להישגים אבל לא בעוצם החופש הראשון, כי הוא מקבל על עצמו גבולות שונים. חלים עליו גבולות החשיבה ההגיונית העקבית מצד הכישרון והלימוד. הוא מקבל על עצמו את המוגבלות של הרגשות הטובים, וגם את המגבלות של אידיאלים מסוימים. הוא מגדיר לעצמו אידיאלים ותכליות מסוימים בלית-ברירה. הוא נמצא במסגרת, ולא חווה את בקיעת כל הגבולות, את התעופה שאין לפניה לא זמן ולא מקום. לא בעוצם החופש הראשון, כ"א על ידי הוראה מדוקדקת, על ידי ראיות ורמזים, על ידי נשיאת דעה למרחוק ולרום, הוא נושא את הדעה למרחק ולרום, אבל לא על ידי החופש בפועל, אלא דווקא על ידי קניית הרגלי לימוד ומידות. מידה היא דבר מדוד עם גבולות ברורים וחזון מבורר.
אנו רואים, אם כן, שההבדל בין אור ישר לאור חוזר איננו רק בכיוון ההליכה מן הפרט אל הכלל ומהכלל אל הפרט – מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, אלא ישנו הבדל גם בדרך ההגעה להישגים – על ידי חירות שמעל הגבולות או על ידי שימת לב לגבולות והתגברות עליהם. החכם עדיף מנביא בכך שהוא לוקח את הגבולות ועושה את עצמו בן חורין, ש"אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" (אבות ו, ב) – הוא חותר אל גדלות החופש דווקא על ידי דקדוק הגבולות, הוא נעשה חופשי על ידי המסגרת. הדבר דומה לאדם שמתקשה בתנועותיו בגלל חוסר באימון. אם רצונו להיות בריא ובעל עצמה עליו להקפיד על משטר אימונים ותזונה. דווקא על ידי המגבלות האלה שנכפות עליו, הוא יוכל להוציא מן הכח אל הפועל את הכוחות החבויים שלו ולהיות יותר חופשי. זהו חזון של חירות, שההגעה אליו היא דווקא על ידי הלימוד והדקדוק בגדרים ובמסגרות, על ידי רגישות במידות ועל ידי בירור המטרות והאידיאלים. אנו רואים את הפרדוקס של הצבת גבולות כדי להגיע לחירות כמעט בכל דבר ועניין בחיינו. כדי להשיג משהו גדול יותר, אנו מכניסים את עצמנו למשטר מסוים של הגבלות שמבטיח לנו למקד את הכוחות שלנו במטרה, כדי שאחר כך נגיע לדרגה עליונה יותר של קיום וחיים.
וסוף כל סוף הכל מצטרף לאגודה אחת, והמים העליונים והמים התחתונים מתחברים, ותהום אל תהום קורא. וזיו הנפש ואצילות החיים מפכים על ידם, ושירת עולמים, אשר בחוסן האמונה, מתגברת, מתאמצת והולכת מדור לדור.
הרב ממשיל כאן את האור הישר והחוזר אל המים העליונים והתחתונים שגם הם מושגים קבליים. במעשה בראשית נעשתה הבדלה בין מים למים, בין מים תחתונים למים עליונים שנקראים שמים, שם-מים.[3] השמים שלנו אוגרים הרבה מאוד מים שאחר כך שבים אלינו. המים התחתונים הם מעיינות, נהרות וימים. אך למרות ההבדלה, העליונים והתחתונים שניהם מים, כשם שאור ישר ואור חוזר שניהם אור. יש הבדל בדרך, במבט, אבל שניהם אור. עיקרו של דבר זהו המפגש של שתי הדרכים: אין ספק שהאור הישר, שפע הנבואה הבא מלמעלה, ייקלט באופן יותר מלא ככל שהמאמץ מלמטה יהיה יותר גדול, ככל שיהיו יותר כלים ויותר כוונה ורצון. המוטיבציה להתאמץ מלמטה, מאתערותא דלתתא, היא כשיש גם אתערותא דלעילא. המניע הפנימי, האמונה שזה כדאי, אפשרי ונכון, היא כאשר יש הענות מלמעלה. לכן ודאי שצריך להיות מפגש בין המים התחתונים והמים העליונים. מבחינתנו המפגש הזה מתקיים תמיד כאשר אנו מסתכלים אל האופק – שם הרום והתחתית נפגשים ונראים כדבר אחד. מבחינתנו החזון הוא המפגש המלא, השלם והפורה עד כדי כך שהוא מפרה גם את המציאות שלנו, את המאמץ שלנו, את התפישה שלנו. ותהום אל תהום קורא (תהילים מב, ח) – יש תהום של מטה, של מים תחתונים, שאם הם לא מחוברים למים עליונים הם יכולים להפך למים זדונים. ויש תהום של מעלה, עומק שאין לו סוף, של האין-סופיות האלוקית הנעלה. התהום של החלל הפנוי קורא בצימאונו אל תהום האין-סופיות העליונה להרוותה ולהושיט לה קו מחבר. תהום המלאות האין-סופית קורא אל תהום החלל הפנוי להתקין עצמו, להיות כלי מחזיק ברכה הראוי לשפע הולך וגובר שיניק את הבריאה ויוסיף לה כח וחיים.
ושני תהומות אלו –זיו הנפש ואצילות החיים מפכים על ידם, ושירת עולמים, אשר בחוסן האמונה, מתגברת, מתאמצת והולכת מדור לדור, החיים בפועל, חיי האמונה, חוסן – עצמת האמונה וביצורה וגם שירת עולמים: כל החיים בפועל הם תוצאה של המפגש בין אור ישר לאור חוזר, בין המים העליונים למים התחתונים, בין הנבואה הגדולה לבין החכמה הגדולה, בין תורה שבכתב לתורה שבעל-פה.
דור לדור ישבח מעשיך וגבורתיך יגידו, המעשים והגבורות הם אור ישר, והשבח, כמו שבח האומן בכליו, הוא התוספת שכל דור מוסיף על הקיים, אור חוזר. הדר כבוד הודך ודברי נפלאתיך אשיחה, הנפלאות באות מלמעלה, כמו זרע שנשתל באדמה, והאדם הוא שמצמיח אותן לכדי שיח רב ענפים. ועזוז נוראותיך יאמרו וגדולתך אספרנה זכר רב טובך יביעו וצדקתך ירננו (תהילים קמה, ד-ז), האמירה וסיפור הנוראות, הבעת הטוב ורינון הצדקה הם העיבוד של האדם למעשי האלוקים, האיחוד של האור הישר והאור החוזר. ורננה בליואי, עבודת הלוים, לעומת עבודת הכהנים במקדש שהיא ציווי מלמעלה, שירת הלוויים היא ביטוי לפאר ושבח של כנסת ישראל לעבודת הקודש, אור חוזר. המטהרים בטהרת דין וגבורה, דווקא על ידי תיחום הקודש לעזרות והגדרת תפקיד מדויק, נוצרת השירה, הרינה והניגון שבכולם יש מקצב, עצמה ותיאום, תחילה וסוף ובו בזמן הם ביטוי לעומק היצירתיות ושאיפת הקודש. רני פלט רינה היא תוצאה – פליטה של הידיעה, של אור חוזר, תסובבני סלה (תהילים לב, ז), ה' מסובב הסיבות וה' הגורם לאדם על ידי שרשרת הסיבות, שבה מצטרפים הדין והגבורה, לומר רינה, שירת עולמים, שבח מדור לדור, מפרק לפרק, עם כל ההבחנות בין מצב אחד לאחר.
