כריכת הספר אורות הקודש

דרכי ההשגות שונים[א] הם בכללותם. יש שמתחלת ההכרה מדרך הרצאה רגילה, מאורח עולם ודרכם של בני אדם, בתכונת גופם, חושיותם ורגש נפשותם, או בדרך הגיון שכלם, והיא בוקעת ועולה, מקשרת סבה בסבה, מעין במעין, עד שהיא באה לידי התגלות עליונה, אשר ממנה ינהרו פלגי חכמה ודעת קדושים. ויש להפך, השגה הבאה בדרך התגלות עליונה, ממעמקי אצילות, ותוכני טהרה וקדושה עליונה שוטפים ועוברים, גלי הנשמה מתגברים ומעינותיה הולכים וזורמים ממקור הטוהר העליון, והשכל ההגיוני ורגשי הנפש, כח המדמה, והחושים, וכל ארחות ההכרה, באים וממשיכים להם פלגים מנחל עדנים זה, עד שבאים הדברים לגבולם ותחומם הם. ונמצא ששני הדרכים הללו מתחלקים הם, בין דרך ההכרה שמלמעלה למטה ובין דרך ההכרה שמלמטה למעלה, בין אור ישר בין אור חוזר.

אבל יש גם כן, ששני הזרמים, זה ההולך מעילית לתחתית, וזה ההולך מתחתית אל עילית,[ב] שניהם בבת אחת פועלים את עז גבורתם, שני המעינות בבת אחת נפתחים, וזרמי קדושה וטהרה, יפעה ותפארת, הולכים בבת אחת, ממעל לתחת, להחיות שוכני עפר, ומתחת למעל, להוסיף נהרה בכל יפעת קודש, ולהעלות שפלים למרום. אז רוח הקודש מתגברת היא, ואומרת שירה, בגילת ורנן. ברכי נפשי את ד', אשרי אדם עוז לו בך מסלות בלבבם.

סדר ד. אִחוד הכללות והפרטות, נד – מעילית לתחתית ומתחתית לעילית

דרכי ההשגות שונים[א] הם בכללותם. יש שמתחלת ההכרה מדרך הרצאה רגילה, מאורח עולם ודרכם של בני אדם, בתכונת גופם, חושיותם ורגש נפשותם, או בדרך הגיון שכלם, והיא בוקעת ועולה, מקשרת סבה בסבה, מעין במעין, עד שהיא באה לידי התגלות עליונה, אשר ממנה ינהרו פלגי חכמה ודעת קדושים. ויש להפך, השגה הבאה בדרך התגלות עליונה, ממעמקי אצילות, ותוכני טהרה וקדושה עליונה שוטפים ועוברים, גלי הנשמה מתגברים ומעינותיה הולכים וזורמים ממקור הטוהר העליון, והשכל ההגיוני ורגשי הנפש, כח המדמה, והחושים, וכל ארחות ההכרה, באים וממשיכים להם פלגים מנחל עדנים זה, עד שבאים הדברים לגבולם ותחומם הם. ונמצא ששני הדרכים הללו מתחלקים הם, בין דרך ההכרה שמלמעלה למטה ובין דרך ההכרה שמלמטה למעלה, בין אור ישר בין אור חוזר.

אבל יש גם כן, ששני הזרמים, זה ההולך מעילית לתחתית, וזה ההולך מתחתית אל עילית,[ב] שניהם בבת אחת פועלים את עז גבורתם, שני המעינות בבת אחת נפתחים, וזרמי קדושה וטהרה, יפעה ותפארת, הולכים בבת אחת, ממעל לתחת, להחיות שוכני עפר, ומתחת למעל, להוסיף נהרה בכל יפעת קודש, ולהעלות שפלים למרום. אז רוח הקודש מתגברת היא, ואומרת שירה, בגילת ורנן. ברכי נפשי את ד', אשרי אדם עוז לו בך מסלות בלבבם.

בפרק הזה עוסק הרב בשתי דרכי ההכרה, בשני סוגים של התוודעות למציאות. האחת, היותר רגילה, היא מלמטה למעלה: אדם מתוודע קודם כל למציאות הגופנית החומרית שלו, אחר כך אל הרגשות שהם סביב המציאות הגופנית, בהמשך גם אל ההבנות והמושגים. כך מדרגה לדרגה ומסיבה לסיבה, עד שמן ההשגה התחתית הגשמית ביותר, אדם יכול להגיע אל ההשגות העליונות הרוחניות הנשמתיות. כלומר, דרך העיסוק בצד החומרי של המציאות הוא יכול להגיע בשכלו גם לעיסוק בצד האלוקי של המציאות, במהות הרוחנית המתמדת הנצחית שהיא חודרת כל ומקיימת כל, ואולי גם לרצון האלוקי, להשגחה ולחזון העתיד. לכל אלו יוכל האדם להגיע במחשבתו – הוא יוכל לבקש להבינם, להגדירם ולרצות לדעת אותם. אמנם אין שום ביטחון שהוא אכן ידע אותם לאמתם, אבל לפחות הוא יתן דעתו על המושגים האלה.

ההשגה השניה שונה לגמרי: היא לא מתחילה מן הניסיון האנושי, מן התחושות, ההרגשות וההבנות אלא דווקא ממקום עליון. מקור ההשגה היא מציאות שאי-אפשר להסביר אותה בפשטות ובקלות, אך ברור לגמרי שהיא קיימת. בלשון האנושית קוראים למקור זה בשמות שונים, כמו השראה או רוח הקודש. המיוחד בדרך זו הוא, שמה שהאדם משיג ויודע לא בא לו כתוצאה מתהליך של היקשים, הסקת מסקנות וחשיבה עקבית, אלא כמין חיזיון הבא בבת אחת, בשטף רוחני, שמתגלה לפניו והאדם נעשה מודע לו. אכן, גם את החיזיון הזה עצמו משתדל אחר כך האדם לעבד לתבניות של הבנה, הסקה ותחושה, לקשר את החיזיון השמימי עם החיים הרגילים. בצורה כזו הוא משלים את ההופעה הבאה מלמעלה על ידי המאמץ להכניס אותה אל מערכת ההקשרים של החיים הרגילים, הפרטיים והחברתיים.

הרב מכנה את שתי הדרכים הללו בשמות הלקוחים מתורת הקבלה: אור ישר ואור חוזר. אור ישר הוא הארה שבאה מלמעלה, והיא הולכת וחודרת עד התחתיות של הקיום האנושי. אור חוזר הוא האיסוף של ניצוצות האור הראשון שהתפזרו במציאות. האדם מתאמץ לאסוף את האור הזה ולהחזירו אל מקורו. המושגים הללו נועדו לבאר לנו את מעמד הידע הזה: ראשית, שנדע שההכרה וההשגה הן אור, כיוון שיש בהן כדי להסביר, לקשר ולגלות את הצדדים השונים של המציאות והקיום האנושי, כלומר כמו להאיר על דברים חבויים ונסתרים. שנית, שנדע שגם הידיעה הבאה בדרך של דיעבד, לאחר מעשה בראשית ומעשה בריאת האדם, גם ידיעה זו היא אור, אלא שהוא אור חוזר. אור חוזר הוא חזרה אל המקור, חזרה אל היסודות הראשונים של המציאות כפי שהיו ברגע בריאתם והופעתם, בטהרתם ובזיכוכם.

 

התורה היא אור ישר, זהו הדיבור האלוקי הניתן מן המקור ונשמע באזניים הכרויות למרגלות הר סיני. התשובה היא אור חוזר, התשובה היא לימוד המציאות מתוך הניסיון ומתוך הכישלונות, מן התחתית לעילית. התשובה העליונה לא באה מתוך פחד אלא מתוך אהבה, ועל כן על ידה הזדונות הופכים לזכויות – אדם לומד מהכישלונות ומן התהומות שהוא נפל בהם. דווקא מהם ומתוכם הוא לומד את הגודל ואת הרוממות, מתוכם הוא מבין את מעמדו ויודע לדלות מתוך ניסיונו הקשה, מתוך המעשים שכבר נעשו, תובנות משמעותיות מאוד. נפשו כולה מרוכזת בהשתוקקות לגאולה, והעצמה של ההשתוקקות נובעת דווקא מגודל הכישלון שקדם לו. על ידי כך, כל האור שהתפזר, כל הניצוצות שלכאורה כבר נבלעו בשברי הכלים, מצטרפים לאבוקה גדולה. יש עצמה גדולה בשני הסוגים של האור, עצמה של תורה ועצמה של תשובה, ואי-אפשר לוותר אף על אחד מהם.[1]

אבל יש גם כן, ששני הזרמים, זה ההולך מעילית לתחתית, וזה ההולך מתחתית אל עילית, שניהם בבת אחת פועלים את עז גבורתם, שני המעינות בבת אחת נפתחים, וזרמי קדושה וטהרה, יפעה ותפארת, הולכים בבת אחת, ממעל לתחת, להחיות שוכני עפר, ומתחת למעל, להוסיף נהרה בכל יפעת קודש, ולהעלות שפלים למרום. אז רוח הקודש מתגברת היא, ואומרת שירה, בגילת ורנן (ישעיהו לה, ב). ברכי נפשי את ד', אשרי אדם עוז לו בך מסלות בלבבם (תהילים פד, ו).

בקטע זה מוסיף הרב על ההגדרות הבסיסיות של שני סוגי האור שהם שני סוגי ההשגה ואף שני סוגי המשיגים, הפילוסוף והנביא, את חזון ההשלמה ביניהם שהוא גם חזון הגאולה. אפשר לומר שהרב עובר מן הניתוח האנליטי, המבחין והממיין, אל התפישה הסינתטית, השלמה והיוצרת. אור ישר בא להחיות שוכני עפר, זוהי מציאות שהיא מעבר לגבול, מעבר לאבדון. באופן פשוט נראה לנו שמנגד לחיים מצוי המוות, ונדמה שאת המוות אי-אפשר לרפא, זהו מצב בלתי-הפיך. עם כל עצמתו, האור החוזר פועל רק במסגרת שעדיין יש בה חיים, עדיין יש קיום, מבחינת האור החוזר רק "כל עוד הנר דולק אפשר לתקן".[2] "נר ה' נשמת אדם" (משלי כ, כז) – ואחרי שהנר כבה, אחרי שנפלה האפלה הגמורה ובא המוות לכאורה כבר אי-אפשר לתקן. אז מגיע האור ממקורו הראשון, ממקור שהוא לפני החיים והמוות. האור הישר בא ומתפרץ לתוך המציאות בשטף. הוא מחדש ומזכך אותה והוא מחיה שוכני עפר, זהו אור של תחיית המתים. אין בתוך העולם עצמו אור שיכול להחיות שוכני עפר, יש רק אור של תיקון. אך עצמתו המיוחדת של אור ישר היא החידוש הגמור, לחדש בכל יום מעשה בראשית, לא רק באותה מערכת סגורה, אלא אור קדום, שיסודו מעל ומעבר למערכת, שאינו בגבול החיים והמוות ולכן יש בכוחו להחיות מתים.

אמנם, אחרי שהמתים כבר חיים שוב נשאלת השאלה – איך נבטיח שהם לא ימותו שוב, איך נבטיח שהכישלון לא יחזור על עצמו? כאן בא האור החוזר, האור של התיקון והרפואה, זה שבתוך החיים. הוא בא להוסיף נהרה בכל יפעת קודש, ולהעלות שפלים למרום. לא מספיק רק להעלות מת מקברו, יש להבטיח שהוא לא ישוב לקברו – יש להעלות את החי למרום. האור החוזר עושה שימוש באור הראשוני שכבר נכנס לתוך המציאות, עם כל עצמת המודעות וההבנה של הקיום וכישלונותיו, מקומות התורפה של הקיום, ועל ידי כך מעלה אותו למרום. יש עצמה של חידוש של לידה, ולעומתה יש עצמה של המשך הקיום וההתעלות. שני אורות, ושניהם נצרכים. כששניהם פועלים, רק אז מובטחת הגאולה. האדם לא יכול לצפות באופן פסיבי לאור החידוש הבורא, לא יכול להיות אדיש למוות בגלל ידיעתו שישוב לחיים, האדם הוא האחראי לתיקון ולבניין, הוא האחראי שהאור הישר יצליח ולא יכשל. שני האורות יחד, המחיה והמרומם את החיים, צריכים להשלים זה את זה וזוהי הגאולה במלואה. ברכי נפשי את ד', ברכה היוצאת מן הלב על ידי התבוננות בבריאה – אור חוזר, אשרי
אדם עוז לו בך,
עוז החיים המתחדשים אפילו אחר המוות, זהו אושרו העליון של האדם – אור ישר. מסלות בלבבם (תהילים פד, ו), שתי מסילות ישנן – אור ישר ואור חוזר, ממעל לתחתית ומתחתית לעילית.

[א] בכת"י (ח', קסא, הניקוד אינו במקור אלא התווסף לשם ההבהרה) במקום המילה 'שׁוֹנִים', נכתב 'שְׁנַיִם'.

[ב] הערת רד"ך: פרדס, שער ט"ו מלמטה למעלה[א: "הענין כי הספירות כמו שהם ממעלה למטה כסדרן כתר חכמה בינה גדולה גבורה תפארת
נצח הוד יסוד ומלכות כך הם ממטה למעלה… וכדי שלא יקשה ענין זה בעיני המשכיל נמשיל לו משל נאה והוא כדמיון נצוץ השמש המתפשט ממקורו ומכה במראה הלטושה אז אורו
מתהפך וחוזר אל מקורו וזהו הנקרא בין החוקרים אור המתהפך. וכן אנחנו… קראנוהו בשם אור המתהפך או אור החוזר שהכל ענין אחד…", ב: "אין האור הישר ואור
החוזר ענין א'. והטעם כי האור הישר הוא סוד האור העיקר יסוד מוסד באצילות אמנם סוד אור המתהפך אינו מאיר בסוד אור הישר. כדמיון נצוץ השמש שלא ידמה החוזר מכחו אל
עצמותו, כי החוזר תולדה אחת מתולדותיו בסבת אחד מהמקבלים, וניצוץ הישר הוא עצם הנצוץ בעצמו, ועד"ז נקיש באצילות. וכמו שלא ידמה האור בחזרתו מתוך העששיות
והמראה שאינה מאירה אל חזרתו מתוך מראה בהירה ספיר גזרתה, כן הענין בסוד חזרת האור מהמלכות או מהיסוד וכיוצא בו. וכן שנוי האור לפי שנוי הגוונים במראה המקבלת הניצוץ
וחוזרת אורה אל מקורה הקדמון…", ד: "ספר הבהיר ז"ל: אמרו לו תלמידיו רבינו מלמעלה למטה ידעינן מלמטה למעלה לא ידעינן והשיב ולאו חד הוי ממטה
למעלה ומלמעלה למטה. רבינו אינו דומה העולה ליורד. שהיורד יורד במרוצה והעולה אינו כן. ולא עוד אלא העולה אפשר לו לעלות דרך אחרת שלא ירד. אמר להם צאו וראו. ישב
ודרש להם שכינה למטה כשם ששכינה למעלה ומאי שכינה זה האור הנאצל מן האור הראשון שהוא חכמה גם כן הוא מסבב את הכל שנא' מלא כל הארץ כבודו מאי עבידתיה הכא.
מלה"ד למלך שהיו לו ז' בנים ושם לכל אחד מקומו ואמר להם שבו זה על גב זה. ואמר התחתון אני למטה לא אתרחק ממך. אמר להם הריני מסבב ורואה אתכם היינו מלא כל הארץ
כבודו. ולמה הוא ביניהם כדי להעמידם ולקיימם. ומה הם הבנים כבר אמרתי לכם ז' צורות קדושות יש לו להקב"ה וכו' עכ"ל… אינו דומה העולה להיורד שהיורד יורד
במרוצה והעולה אינו כן. פי' ממעלה למטה שהוא המשפיע הוא משפיע בתוקף הרחמים ואין השפע מתעכב אלא בא במרוצה. אבל העולה אינו כן, שהוא דין שהוא צד הנקבה ואינו רחמים
כדרך הזכר כמו שפי'. ואמרו עוד חלוק אחר. כי העולה אפשר לו לעלות על דרך שלא ירד כי הירידה הוא דרך הימין כי יגבר הימין על השמאל מפני שיקדים הימין לבא ואח"כ
יבא אל השמאל כי קודם יורד השפע אל החסד ואח"כ בא אל הגבורה וכן על זה הדרך, אבל העולה עולה מהשמאל אל הימין כי תחלה מקדים השמאל ומן השמאל יעלה אל הימין.
והנה העלייה על דרך אחרת שאין כן הירידה. ואמרו אפשריות, כי כבר אפשר שיהיה העליה דרך ימין כלו כי אפשר שיעלה דרך היסוד אל הנצח אל החסד אל החכמה, והנה על דרך זה
יהיה כל העלייה דרך ימין כלו. אמנם [אפשר] שיהיה העלייה דרך המדרגות מן היסוד אל ההוד ומן ההוד אל הנצח ומן הנצח אל התפארת ומן הת"ת אל הגבורה ומן הגבורה אל
החסד ומן החסד אל הבינה ומן הבינה אל החכמה, והנה לעולם יקדים השמאל אל הימין כי מגביר הדין על הרחמים… מלא כל הארץ כבודו כל האצילות בשוה כי הכתר במלכות ומלכות
בכתר… והחכמה למטה ביסוד והיסוד בחכמה וכל המדרגות אחוזות זו בזו…", ע"ש], עץ חיים שער ט"ל דרוש ט"ו, ושער ו', פ"ה ז' ["בעולם העקודים בעת ירידת האורות של
הי"ס שבו למטה היה אור נמשך להם מן המאציל בבחי' אור ישר ואח"כ בחזרתן לעלות למעלה הנה נמשך להם האור בבחי' אור חוזר… בענין חזרת האורות אל המאציל כי
זולת מה שביארנו במ"א כי אע"פ שהם עולין ומסתלקין הנה הם ממשיכין מלמעל' למטה מן המאציל בחי' אור הנקרא אור חוזר. עוד יש בחי' אחרת גדולה ורב התועלת והוא
כי לעולם אפילו כשמסתלקין אינם מסתלקין לגמרי בכל בחינותיהן עצמן ועולין אמנם מניחין מכחן ומבחי' עצמן קצת הארה למטה במקום אשר עמדו שם בראשונה וזה הארה אינה
נעקרת משם לעולם ועד אף גם בעת עלותן למעלה הארה הזאת נקרא רשימו בסוד (שיה"ש ח, ו):
שמני כחותם על לבך… כדי שמשם יומשך הארה לתחתונים… בהעלות האורות למעלה ניתוסף בהם איזה בחי'… ", ע"ש לביאור דרך כל ספירה, להארותיה ולרשמיה],
ס' ארבע מאות שקל כסף לר"ח ויטאל, הקדמה, עה"כ והמשכלים יזהירו
["…וענין נהורין ונצוצין, הוא סוד אור ישר מאיר בלמעלה למטה להם, וזהו ונהרין. וסוד אור
חוזר, בסוד המראה המלוטשה, שכאשר יכה בה האור השמש, יצאו ממנה ניצוצות, מצד לטושתו מלמעלה למטה, וזהו וניצוצין, ולכן אמר הכתוב (דניאל יב, ג): יזהירו, יזהירו לאחרים…", ע"ש].

[1]. אמנם גם לימוד התורה נעשה בדרך של תשובה, "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן" (גיטין מג, א), אך מקור האור הוא עדיין מלמעלה.

[2]. האדמו"ר ר' הירש מרימנוב סיפר, שכשהיה נער יתום היה שוליה של חייט והחייט לא היה מעולה. הוא לא תפר דברים חדשים, הוא היה חייט מהדרגה השניה, שרק תיקן בגדים קרועים. הוא היה עובד קשה בשביל פרוטות והיה גם יושב בלילה לאור הנר ומתקן. אמר לו פעם הילד השוליה: הנה כבר לילה ואולי כדאי להפסיק את העבודה הקשה, ענה לו החייט: אמנם נשאר רק מעט מן הנר, אבל כל עוד הנר דולק עוד אפשר לתקן. הנער הזה שהיה אחר כך אדמו"ר גדול אמר שזהו הכלל הכי גדול ששמע בחייו. כי הרי "נר ה' נשמת אדם", וכל עוד הנר הזה דולק אפשר לתקן ולשוב בתשובה.

אולי יעניין אותך

חיפוש בטורי רביבים

דילוג לתוכן