הרב מציין שתי עבודות שכליות. עבודות שכליות דורשות מאמץ תבוני וסדר של קשר והרחבה. העבודה הראשונה היא קליטת רוח הקדש על ידי הכלים ההגיוניים. רוח הקודש מתחלקת גם היא לשני חלקים: רוח הקודש הכתובה והמסורה לנו בכל מערכת התורה שבכתב ושבעל-פה מצד אחד, ומצד שני רוח הקודש הבאה לו לאדם מתוך יצירתו, מתוך נפשו ונשמתו. אלו שני סוגים של התגלות שלשניהם קורא הרב רוח הקודש.
את רוח הקודש על שני חלקיה צריך לקלוט בכלים הגיוניים, שאם לא כן, יהיו התגלויות אלה נפלאות ככל שיהיו, הן לא תישארנה נכס מתמיד שיוכל להנחות את האדם. לכן צריך לקלוט אותן בכלים הגיוניים. לבושי ההגיון הם הגדרות ומתודיקה של לימוד, התמדה, יישום והשלכות שונות. הלבושים הם העבודה שנעשית לאחר שיש כבר תוכן של רוח הקודש, לאחר שיש הארה שאותה רוצים להפוך לכח החיים. הדבר דומה לאנרגיה שכדי להביא אותה לידי ביטוי בפועל צריך לבנות מכונות. המים הזורמים במפל מפיקים כח גדול, אך כדי להפיק תועלת מכח זה יש להשכיל ולבנות גלגל מים ועל ידי כך להביא לידי פעולה טחנת קמח או טורבינות של מים שייצרו חשמל. כלי ההיגיון נחוצים כדי שהארה זו תהיה לדרך חיים, כדי שהיא תִתרגם ותעובד למעשים, סדרים ומושגים. להכניס ולהלביש את שפעת רוח הקודש לדעת, שאף על פי שהתוכן עצמו לא בא מתוך השכל האנושי, אפשר להלביש אותו בכלים הגיוניים. כמו שהנטייה והכישרון לאמנות אינם תוצאה של עבודה שכלית, אבל כדי לתת להם ביטוי צריך ללמוד ולהכניס אותם לכלים. המוזיקאי למשל, צריך לעבוד על טכניקה של נגינה ותזמור, עד שיגיע לדרגה כזאת שהכישרון יהפוך מלחן מופלא המתנגן בראשו לתווים ולנגינה על כלים שיכולה להישמע לרבים. וכן, רק אם הצייר ילמד את הטכניקה של השימוש בצבעים, מברשות, גדלים ופרופורציות, אז כאשר תהיה לו ההארה, הוא יוכל להביא אותה לידי ביטוי, להפוך אותה למעשה אמנות.
הרב אומר שהדבר נכון גם לגבי ההארה הגדולה של קדושת התורה בכללותה, של התגלות אלוקית בהר סיני. כדי לתרגם את ההארה הגדולה לדרך חיים צריך לחזור על המילים, לשנן וללמוד, לייצר בית מדרש שיש בו אופני לימוד ופסיקה, תקנות וסדרים. כך הקדושה תהיה דרך חיים ולא רק מאורע מופלא וחד-פעמי. צריכים להיבנות כלים כדי שהנבואה, התוכחה והנחמה לא יהיו רק נאום חוצב להבות שמשפיע על האנשים הנוכחים, אלא יהיו תורה של מידות, מוסר וזיכוך לדורות ודורי דורות. צריך לייצר את הכלים העיוניים וההגיוניים, לזכור, ללמוד, להבין וליישם.
הוא הדין גם לגבי רוח הקודש הנוצרת בתוך נשמת האדם, המשורר או הסופר, האמן או הוגה הדעות. אז הרוח הזאת תוכל למלא מפרשים ולהניע מערכות שלמות, לתת כיוון. זה יהיה האור, התוכן, האנרגיה שתוכל למלא כלים רבים, לבסס ולממש אותם בחיים.
הרב מעיר הערה חשובה באשר לעבודה השכלית של העמדת כלים ולבושים לרוח הקודש: אע"פ שלא כל העומק ולא כל הגובה, לא כל החיים וכל המקוריות שבשפעת רוח הקודש יוכל להכנס במסגרת העיבוד ההגיוני, מ"מ כמה שיוכל להכנס בתוך אותם הכלים, כמה משפע הנשמה העליונה שתוכל להחיות אלה הגופים, הוא טוב עליון, ועבודה מועלת מאד להרמת הערך של כל התוכן האנושי. הכלים לעולם אינם מקבילים לחלוטין לכל עוצמת ההארה, תמיד נותר משהו בבחינת תעלומה, מעל ומעבר לתוכן המבורר, הגלוי והמעובד. אנשים רבים התחקו אחר דרך עבודתם של סופרים, ציירים, מלחינים ומדענים גדולים, וחשבו שכך הם יוכלו להבין את סוד היצירה. אך כמובן שהם נכשלו. אפשר לחקות את הכלים, אך ללא הנקודה המרכזית המקורית, הדמיון יהיה חיצוני בלבד. הכלים לעולם לא יוכלו למצות את העומק, העצמה והחיוניות של מקור היצירה. אפילו האדם עצמו לא מבין את ההארה שמתרחשת בתוכו. אך למרות מוגבלות הכלים, אומר הרב: הוא טוב עליון, ועבודה מועלת מאד להרמת הערך של כל התוכן האנושי, להבין ולהקרין הלאה, להסיק את המסקנות, גם זוהי עבודה חשובה מאוד, כי עצם העיסוק בכלים האלה מעצים את הרצון ואת ההכנה הנפשית והתבונית, שכאשר היא תתמלא היא תועיל מאוד. בניית הכלים מבהירה לאדם את מצבו, מעשירה את הויתו, ומה שכבר קיים הופך להיות נכס, הופך להיות חלק מן החיים האנושיים, החברתיים והתרבותיים. אמנם, אם לא תבוא הרוח לנגן במיתרי הכינור, הוא לא ינגן, אבל אם לא יהיה כינור שהוכן מראש, גם כאשר תבוא הרוח, לא ישמע הניגון.
והעבודה השניה, היא להכניס את מערכי הלב ההגיוניים, העושים את דרכם על פי סדרם וטבעם, אל האצילות העליונה של רוח הקודש, להוציאם מתוך החיים הצרים והמצומצמים, שהם נתונים בהם, למרחביה, לעולם החרות העליון. בקטע זה אנו מגלים מהו מקומם של הכלים. לאדם יש צרכים הנובעים מיצרים בסיסיים, כמו יצרי הקיום, האכילה והמין, וכמובן שיש היגיון פנימי בסיפוק הצרכים הללו. בשם 'אדם' אנו מוצאים אחדות של שני הפכים: מחד רוח הקודש השוכנת בנשמתו וממנה נובע מעיין של מחשבות, חזון וכישרון, ומאידך צרכים ביולוגיים-גופניים. נשאלת השאלה, האם יש ערך לקיומו הביולוגי של האדם, לסדרי חייו הטבעיים, להגיונו הפשוט? ואם כן, איזה ערך? ערך של אמצעי, של קיום מינימאלי בסיסי, או אולי יותר מכך? מה היחס בין הכלים הללו לבין רוח הקודש?
גישה אחת טוענת שיש להפריד בין הגופניות לרוח הקודש, ועל ידי הפרדה לומר שיש באדם שני יצורים: יצור עליון ויצור נחות. לכן יש להשאיר את הנחות בנחיתותו ואת העליון בעליונותו. גישה שניה טוענת שיש להשליט את העליון על הנחות ולמעט את נחות ככל האפשר. יש להרגיל את האדם ככל האפשר לא להיות נשלט על ידי הצרכים הבסיסיים, ולמעט ככל האפשר בכל סוג של הנאה גופנית, כי עיקרו צריך להיות הישות העליונה שבו. גישה שלישית טוענת שמה שאנו מחשיבים לעליון אצל האדם, אינו אלא תרגום של כל היצרים הנחותים. מה שנחשב לעליון הוא רק התחכמות שנועדה לספק את הצרכים הבסיסיים. בניגוד לתפישות הקודמות, זוהי תפישה אחדותית, שטוענת שגם מה שנדמה שהוא עליון הוא לא יותר מעניין ביולוגי, לא יותר מאשר הפרשת חומרים ביוכימיים במוח.
הרב מציג כאן גישה רביעית: עלינו לעשות מאמץ, מאמץ שכלי של הבנה, של הרחבת הדעת, כדי להבין את הערך של הצרכים הבסיסיים הטבעיים ביותר בפרספקטיבה של הקודש. דווקא על ידי העליונות ניתן להבין את מה שנראה לנו כנחות, להבין את הנחות כשייך וקשור לעליון. לא רק כקיים בפני עצמו, כמפריע או מתחרה, אלא דווקא כקשור אל הקודש. לראות את היצור האנושי חדור כולו קדושה, בבחינת מה שקבע הרמב"ם שנפש האדם אחת היא (הקדמת הרמב"ם לאבות, א). אריסטו אומר שישנן כמה וכמה נפשות באדם, רוב הנפשות שלו דומות לאלו של בעלי חיים וצמחים, אך יש אחת שהיא אנושית ושכלית והיא העליונה. בשאר הנפשות הרי הוא כמו חמור או עץ. אך הרמב"ם חולק, נפש האדם אחת היא: גם באותן הפעולות שנראה לנו בפשטות שאדם הוא כמו חמור או כמו עץ גם שם הוא אדם. אמנם יש דמיון בפעולה אבל לא דמיון בנפש. אנו בשום אופן לא מפקירים את הצרכים של האדם ואפילו לא משעבדים אותם אל הקודש, אנו רואים באכילה ושתיה, בחברותיות ובכושר ההיגיון ביטוי של רוח הקודש. אמנם אל העולם הביולוגי אנו מורגלים, ולא רואים באופן תדיר את הפלא שבו, אך גם זה רצון אלוקי המוטבע בבריאה, בטבע עצמו.
מכאן שדווקא רוח הקדש המופלאה צריכה להאיר ולהקרין ולהביא אותנו לראות את דרכי הטבע של האדם, את הגיון לבבו הרגיל והפשוט, את כישרונו השכלי. את הגופניות צריך לראות בפרספקטיבה של קדושה, ולשם כך צריכה להיעשות עבודה שכלית בפני עצמה שבה האדם משתמש בהגיונו כדי להבין את הגיונו. האדם צריך להבין גם את מגבלות תבונתו וגם את עצמתה. התבונה צריכה להכיר את עצמה, ולראות את עצמה בתוך מערך שלם של האדם כיצור, של אדם בתוך עולם ובריאה ובתוך קשר עם אלוקים. האדם צריך להבין גם את הנטייה בנפשו לחשוב, לדעת ולהבין, ומה מטרתה של נטייה זו. להכניס את מערכי הלב ההגיוניים, העושים את דרכם על פי סדרם וטבעם, אל האצילות העליונה של רוח הקודש, עד הדרגה העליונה ביותר של רוח הקודש. כאן מתקשרת התבונה האנושית אל החכמה והבינה החודרות את המציאות, את הטבע ואת הבריאה בכללותה. אם מקשרים ומכניסים את זה אל האצילות העליונה, אז מוציאים את הדברים הרגילים והקטנים מצד הופעתם, להוציאם מתוך החיים הצרים והמצומצמים, שהם נתונים בהם, כלומר, מתוך הגדרתם התפקודית הפשוטה, אל הבנת ערכם העצמי, למרחביה, לעולם החרות העליון, עולם הבינה הוא עולם החירות העליון, בינת האדם הרגילה הנתונה בהגיון לבבו ושכלו מתחברת אל הבינה החודרת את כל המציאות כולה ומרחביה. זוהי חירות מפני שהבינה האנושית נגאלת מתוך צמצומה התפקודי ומוצאת את נקודת מקורה דווקא בבינה העליונה, שהיא הכח של הרצון האלוקי בבריאת העולם.
ספירת הבינה הנקראת עולם החירות[1] נקראת גם התשובה. התהליך שהרב מתאר לפנינו – העלאת עולמו הנפשי והרוחני של האדם, הגיונו והגותו באשר לחייו ולהויתו – זהו תהליך התשובה האישי והעולמי, "העלאת מלכות לבינה".[2]
אם נתרגם את דברי הרב כאן להבנת החברה, נוכל לסכם ולומר: אנשי הדת שבכל המקומות גייסו את המשאבים הנפשיים כדי להלביש את רוח הקודש על ידי שיעבוד הכלים האנושיים והחברתיים, כדי לממש וליישם התגלות כזו או אחרת בחיים, לבנות דרכי פולחן ומוסדות אמונה. לעומת זאת, אנשי המדע והפילוסופיה נתנו את דעתם על עצמת החיים האנושיים הרגילים, גדולת ההבנה האנושית ביחס לטבע. ובעוד לאנשי המדע היה חסר הקישור העליון, לאנשי הדת חסרה דווקא הכרת מרחבי החיים כדי לייצר את הכלים הגדולים, כדי להגיע ל"בכל דרכיך דעהו" (משלי ג, ו) ולא רק בפולחן מסוים ומיוחד. השילוב של שתי המערכות הללו, מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, צריך לתת לנו את האמת הגדולה על היחס שבין אדם לאלוקים, תרומת הקודש לחול ותרומת החול לקודש.
