כשם שהגופניות בהשפעתה סותרת את ההרחבה הרוחנית, ומתוך כך ניחא להו לצדיקיא למתבר גרמייהו בגין יקרא דקוב"ה. משני מקורות נבנית חווית האדם ותודעתו: הגוף, עפר מן האדמה, והנפש, חלק אלוה ממעל. משנולד האדם הרי הוא כעין זירת מאבק ותחרות בין שני הכוחות האדירים הללו: החיצוני והפנימי, הנגלה והנסתר. חושי הבשר מובילים את האדם להתמצאות בסביבתו ששכרה הוא קיום נוח, שבע ומענג. מצפונו, מחשבותיו והגותו מובילים אותו להכיר את עצמיותו הפנימית, לשאוף אל הכרת העצמיות הפנימית של ההויה, ולגבש עולם של ערכים, מושגים וחזון. לא פעם מוכרח האדם לעמוד לפני בחירה: על איזה משני העולמות יוותר כדי להעצים את משנהו. ככל שמתעצמת בו הנטייה הרוחנית בייחוד לאחר התגלות דבר ה' ונוכחותו בעולם, כך נוטה בן העלייה להעדיף את העולם הרוחני על פני זה הגשמי. וויתור זה אינו פשוט וקל. הוא יכול לגרום למשבר ולמוטט את כל דימויו העצמי של האדם, למתבר גרמייהו, תוצר חווייתו הגופנית שנתפשת כמכשול וחיץ בינו לבין הרוחניות ממקור עליון. במצבים מסוימים יכולה ההרחבה הרוחנית להתממש רק על חשבון שבירת המסגרת הגופנית.
כך ברמה יותר עדינה וגבוהה ישנם צדיקים, שמעלימים עין מכל השכלה נגלית כדי שתהיה דעתם פנויה וצלולה להשכלות הרוחניות העליונות, הגנוזות, שהן נחשבות לגבי הנגלות, כרוחניות לגבי גשמיות.
צרכי הקיום של האדם והתפעלותו מן הרבגוניות והתחכום שבהוויה גורמים לו לרתום את תבונתו ולארגן את כל רשמי חושיו והניסיון המצטבר לכלל מערכת של מדעים הנקראת – השכלה נגלית. אמנם, תחושות בלתי-אמצעיות והתפעלויות מרגשות הזדככו למושגים שכליים בדרך זו, אך העיקר שבהם נותר החוש ולא השכל. באופן זה הגשמיות אמנם מתעדנת, אך גם מתעצמת ועל כן עלולה להוות סכנה ומכשול לרוחניות, עוד יותר מאשר בשלב הראשוני. על כן לא ייפלא שישנם צדיקים, שמעלימים עין מכל השכלה נגלית בהכירם את השורש הגשמי של השכלה זו, וממילא את כוחה להסתיר ולהעכיר את דעתם כך שלא תהיה פנויה וצלולה להשכלות הרוחניות העליונות.
מושגי המדע וההשכלה הנגלית, שהם תוצר חווייתו הגשמית של האדם ועיבודה התבוני, עלולים להזיק לצדיקים דורשי הרוחניות העליונה, באשר מושגים אלו עלולים להיקבע בשכל כמוחלטים. במצב כזה עלולים הצדיקים לטעות ולנסות להשליט אותם על הקודש. במצב כזה לימוד ההשכלה הנגלית מפריע ומעכב את קליטת דבר ה', כי במקום שהלומד יכין עצמו לקבלת מדע הקודש, הרי הוא משליט את דעתו על הקודש.
וכשם שהמעלה העליונה ביותר היא לבוא למדת השלום, מעלה גבוהה היא להעדיף את העולם הרוחני אף במחיר משבר וסבל, אך מעלה עליונה ממנה היא לא להותיר את ההויה חצויה וגזורה כאילו שתי רשויות הן, אלא להביא אותה בכוליותה אל מידת השלום, אל המקור האחד והיחיד – "שם גופיה איקרי שלום" (עי' פרק ח לעיל הערת רד"ך א).
המצב המתוקן הוא בכל אשר יוסיף הגוף אומץ, יאדיר הכח הרוחני, כאשר יהיה הגוף כלי מתאים לרוח, שהוא יכול לאפשר את התגברות הכח הרוחני והנפשי. ועל כן יש גם מעלה עליונה כל מה שיגדל כח ההשכלה הנגלית יגדל כח הידיעה הנסתרת, וחריפות סקירתה, בעומק רעיונה.
הרב רומז כאן מהי תרומתה של ההשכלה הנגלית: כח הידיעה הנסתרת, וחריפות סקירתה, בעומק רעיונה. דרך הלימוד האנושית היא כזו, שככל שאדם מרבה ללמוד, לחפש, לתור ולדון כך הבחנותיו יותר מדויקות, כך הוא מפתח את החריפות – סקירתו את הנלמד תהיה מערכה מקיפה, ובתוכה ידיעות מובחנות ומוגדרות היטב, ואליה יתלווה עומק הרעיון – איכות הידיעה בטיב הארתה את כל ההקשרים וההסתעפויות שבמערכת הכללית. כך יכול האדם להבחין בין פשטני ושטחי לבין מורכב ועמוק, כך יכול הוא לעמוד על ידי רמז דק, על דבר גדול ועמוק. היכולת הזו מגיעה מהתנסות קודמת במושגים והישגים של החשיבה. בצורה כזו, ההישגים של התרבות האנושית, מלבד תרומתם בהבנת העולם הנגלה, יכולים להפוך למעמד שעל גביו ניתן יהיה להתייחד עם הידיעה הנסתרת. על ידי כך יוכל האדם להבין טוב יותר את הקודש ברום גובהו. משיגיע האדם וישיג את גדולת הקודש, יוארו לפניו כל עמקי החול, כל תהומות הגשמיות. רק באופן זה יוכל להבין את השלמות המוחלטת ככוללת גם את הרז של ההשתלמות המתעלה (ראה סדר 'התעלות העולם', אורות הקודש, כרך ב).
וכשם שעצם ההפרעה שהגופניות מפריעה את הנפשיות איננה באה מצד חיזוק הגוף בעצם, כי, להפך, הגוף צריך ומוכרח להיות בריא ושלם, לצורך ההזרחה הנפשית, אלא עיקר הדבר תלוי בהקישור הרעיוני אשר עם הגופניות, כן לא יזיק לרוחניות עצם הידיעות המעשיות של העולם והחיים, וכל ארחות השימוש שבהם, גם בראשית המדרגה.
לא פיתוח הגופניות כשלעצמה היא הסותרת את הרוחניות, אלא הרעיון שהגוף הוא העיקר, הוא שיוצר את המלחמה. כאשר מעמידים את הגוף כערך העליון, אז נוצר מאבק של הרוחניות על ערכה. מאבק בו היא דורשת לבטל את הגופניות מכל וכל. באותה מידה, לא הידע של עולם החול הוא שמפריע לקודש, כי אם הערך שמקנים למדע החול. כאשר חושבים שמדע החול ומושגיו הם כלילי השלמות ולא צריך מלבדם דבר, אז מכפיפים את הקודש לחול ונוצרת סתירה ביניהם. הרב מדגיש בקטע זה כמה פעמים את המונח 'עצם'. הכוונה היא כנראה, ששום דבר אין בו רע בעצם, כפי שהוא מצד הבורא, אלא רק בהקישור – ביחס כלפי כל עצם אחר – בהופעה וההשפעה האפשרית על האחר. גם בראשית המדרגה, הרב רומז כאן שישנם צדיקים שאומרים שבראשית המדרגה, תחילת חינוכו של האדם, צריך הוא להיות פרוש לחלוטין מכל סוג של חול. לדעתם, רק אחרי שאדם נהיה חכם וצדיק, כלומר ביסס את עולמו הרוחני באופן צלול וברור בקודש, אז יוכל להוסיף מעט ידיעות של חול מבלי להיפגע. אך הרב קובע שגם בראשית המדרגה אין זה מוכרח להפריע, ואדרבה אף יכול להועיל מלכתחילה ובלבד שהמצב הטבעי שבו שרוי האדם יהיה מתוקן כגון בארץ ישראל שהיא ארץ הקודש, והלימודים יוסדרו באופן הרמוני ומשלים עם כל חריפות סקירתם ועומק רעיונם.
ועיקר הזהירות היא דרושה בהשפעתה הנגלית של המטפיסיקה. שהיא גם כן השפעה רוחנית, ומין במינו מחריב, עד אשר יבנה ויכונן כח הקודש במלא המובן.
המטפיסיקה היא חקר הרוחני מצד עצמו – מוסר, נפש האדם, אלוקות וכל מה שהוא למעלה מהפשוט והמוחשי. לכאורה, בעיסוק זה ישנה קירבה אל הקודש, אך הבעיה נעוצה בעיצוב הדרך שבה המטאפיסיקה מנסה להשיג את יעדיה. הדרך היא, ניסיון התבונה האנושית להשיג את ההשכלות הרוחניות העליונות על פי המוכר והידוע. עצם הכוונה היא נפלאה וראויה להערצה, אבל תוצאתה היא תמיד כישלון כי הדבר בלתי אפשרי. את המהות לא ניתן להבין כלל, וגם לרצון העליון שנוגע לאדם אי-אפשר להגיע עד אשר העליון יגלה את רצונו. המטאפיזיקה ניסתה לתאר ולהכיר ככל יכולתה את הבלתי-נתפש על ידי המוחשי הנתפש, ולשם כך, היא שיכללה את כלי ההיגיון. אך ככל שהמאמץ ראוי להערכה והערצה, כי מאחוריו עומדת השאיפה להתקרב אל הנשגב והאמיתי, כך הכישלון יותר גדול. בדרך זו הגיעה המטאפיזיקה לדמיונות שווא ודעות כזב. על כך הזהירו חז"ל (חגיגה יג, א בשם בן סירא ג, יט במהדו' כהנא): "במופלא ממך אל תחקור" – כלומר, כדי להתקרב אל הקודש, אדם צריך שהקודש עצמו יגלה את נוכחותו ורצונו. לכן אחד המסרים החזקים ביותר שקיבל האדם מן השמים עומד על הנקודה של חוסר יכולת להבין את העצמות – "לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ" (שמות כ, ג ודברים ה, ז). אחרי האמירה של "אנוכי ה' אלוהיך" (שמות כ, ב ודברים ה, ו), במקום תיאור של אותו 'אנוכי' ישנה שלילה של ההכרה אותו. באמירה הזו ישנה שלילה של המטאפיזיקה כמדע, כי כל ניסיון לקבוע מידות בעצמות הרוחנית הבלתי-מוגבלת, להשליך עליה את הגבולות של תבונת אנוש וחוויתו, נועד לכישלון. לכן, על אף שהמטאפיזיקה מרתקת, כי היא מעמידה את האדם לא על התופעות כי אם על המהות, הרי דווקא בניסיונה זה היא מרחיקה אותו מאותה המהות, כיוון שהיא לא יודעת כיצד לגשת אליה.
ועיקר הזהירות היא דרושה בהשפעתה הנגלית של המטפיסיקה, כלומר, אין להיזהר דווקא מחשיפת הרצון והכוונה של איש המעלה להתקרב אל הקודש, אלא מהתרשמות מדרכה ההגיונית וכליה המדעיים עד כדי החלתם על תכנים שבחכמת הקודש המסורה מסיני.
שהיא גם כן השפעה רוחנית, ומין במינו מחריב, עד אשר יבנה ויכונן כח הקודש במלא המובן. אל נטעה לחשוב ששיטות היגיון וכלי ניתוח הם אמצעים בלבד ואין להם משקל רוחני. ההגדרות, ההבחנות ושיטות המיון והדירוג – כל אלה מביעות עמדה רוחנית ועלולות לקבוע את התוצאות והמסקנות ביחס לשאלות בכל תחומי הרוח, לעצב אידאולוגיות וערכים ואף להשליך על החיים המעשיים של היחיד והחברה. ומין במינו מחריב, למשל, תפישות יסוד מטאפיזיות ביחס לטבעו העצמי של העולם, משקפות את העיקרון הזה. עמדת היסוד של בריאת יש מאין מאפשרת להוגה בה לקבל את תמונת המציאות הנוכחית רק כשלב ביניים בדרך אל עבר היעוד הנשגב והמופלא כפי שהוא מתבטא בחזון הנביאים על אחרית הימים. לעומת זאת, עמדת יסוד של עולם קדמון, מטה את ההוגה לראות במציאות הנוכחית השתקפות מלאה ושלמה של מכלול חוקי התבונה וערכי ההנהגה, ועל כן היא לא תשתנה לעולם. סכנה כזו אורבת אף למי שמאמין ומקבל את העיקרון של בריאת העולם, אם לפי הבנתו החכמה המשתקפת במציאות הקיימת, על ידי המדע, מייצגת את שלמות הבורא. הגדרה מעין זו של חכמת המדע שוללת ממנה כל אפשרות של התפתחות ושינוי אמיתי, כלומר מבינה אותה כבלתי-מותנית, כעין שלמות הכרחית מצד עצמה. היא שוללת התניה ומרכזיות של מעשי האדם למשל, או התניה במושג הזמן כמאפיין יסודי של ההויה הטומן בחובו את הבלתי-נודע העצמי שלא ניתן לחישוב או חיזוי מלא על ידי המדע המצוי בידינו.
עד אשר יבנה ויכונן כח הקודש במלא המובן, לעומת המטאפיזיקה עומדת חכמת הסוד העברית. גם היא עוסקת במה שמעבר לנגלה, אבל הבשורה הגדולה של חכמת זו היא שהסוד לעולם נשאר סוד, כך למשל בכינוי הרווח בקבלה ל'עצמות העליונה' – 'אין-סוף', הכוונה החיובית העיקרית מצביעה על השלילה המוחלטת של כל אפשרות למצות באופן סופי את העצמות העליונה באיזשהו כלי הגיוני או תכונה נפשית. אי-התפישה, 'לית מחשבה תפיסא בך כלל' (תקוני זהר יז, א), אינה תוצאה של חולשת דעת, אל של עצמת ההשגה ש'לית אתר פנוי מיניה'. נוכחותו של הסוד היא בעלת עצמה אדירה וחיובית, דווקא מפני שעצמותו לעולם תישאר סוד אין-סופי. העיסוק בנסתר לא הופך את הגנוז לגלוי אלא מעצים את נוכחותו והשראתו על כל השטח הגלוי. זהו הרעיון הגדול, שהמטאפיזיקה מעולם לא השכילה להבין. אף על פי כן, כמובן שאין לבטל את התועלת שבמאמץ ובהישגים של דרכי המחשבה של המטאפיזיקה, ואכן חכמת הסוד השתמשה בתבניות חשיבה שהתפתחו במטאפיזיקה. חכמת הסוד עוסקת בקשר בין הגלוי לגמרי למכוסה לגמרי – במסגרת, במבנה, בכוחות ובחוקים שמחברים בין זה לזה, כיצד האלוהות מתגלה לאדם. החיבור הנכון והמועיל ביותר בין המטאפיזיקה וחכמת הקודש יהיה כאשר יבנה ויכונן האדם היחיד עד כדי מוכנותו להיות נביא, כאשר יבנה ויכונן עם ישראל ויהיה ל"ממלכת כוהנים וגוי קדוש" (שמות יט, ו), כאשר יבנה ויכונן בית המקדש ותשרה השכינה בארץ וינהרו כל הגויים אל הר ה' בירושלים – כח הקודש במלא המובן – "מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (ישעיהו יא, ט).
אז, באותו עתיד של עת הגאולה, יוכל להסתכל בכל הצדדים הרוחניים, להפעיל את כלי הגיונו הספקולטיביים-מטאפיזיים. בנגלות ובנסתרות, בקודש ובחול, בכל המונח והנתון לנגד עיני בינתו, ללא חשש שמא יקלקל ויחריב. וככל אשר יוסיף רכוש עיוני, בהכרה ובהבנה שהן גם שייכוּת לכל סוגי המידע וגם שליטה בהם, יוסיף עצמה רוחנית לנשמתו, יעצים אהבה ויראת רוממות שבנשמתו ביחס לעצמות העליונה. והגלוי יבחין לו את הנסתר, והחול את הקודש, ללא צורך בזהירות יתירה ומלאכותית (עי' עקבי הצאן, מאמר 'הפחד').
מקולות מים רבים אדירים משברי ים אדיר במרום ד' (תהילים צג, ד). את הפסוק ניתן לפרש כהשוואה פשוטה וחיצונית: ד' אדיר במרום יותר מקולות מים רבים, או כהבנה של הופעת הנשגב מן הגלוי: מתוך הקולות מתברר שאדיר במרום ד'. החכמה האנושית היא כמו קולות מים רבים, והמטאפיזיקה היא כמו משברי ים – הגלים בגאותם עד שיא ההתרוממות האפשרי לחומר נופלים, מתנפצים ונשברים – המשבר של הרוחניות בחיפושיה ומאמציה המקסימליים וכישלונותיהם ההכרחיים בים החכמה. אדיר במרום ד' – גם האדירות של ה' רבה יותר מהחכמה ומשברה, וגם האדירות ניכרת ומתבררת על ידי הגודל של המדע והמשבר של המטאפיזיקה. עדתיך נאמנו מאד דווקא התורה שנקראת עדות, האומר האלוקי, המה נאמנו, כמו העדות שעל בסיסה מתבררת המציאות הצודקת והיציבה, וכל השאר, אם הוא בלעדיה, הרי זה קצף מים, גלים. לביתך נאוה קודש, כדי לבנות בית יציב ונצחי יש לבססו על עדות שמקורה בקודש. רק אז יהיה הוא נויו של עולם, אבן השתיה – מים מרווים את השותים הם הם תשתיתו של עולם. הקודש בהופעותיו הוא האבן היציבה, הנוי המלבלב וגם העונג המרווה. ד' לאורך ימים (שם, ה) – ובאורך ימים כלולים הם כל הימים וכל ההשפעות, כל ההופעות וכל ההזרחות, כל המדעים וכל ההרגשות, כל צדדי ההסתכלות, וכל ארחות הדעה. ימים הם רבים גם של יום וגם של ים, ה דומה כאילו הזמן הוא כעין שטף גלי ים – שלבי ההתפתחות שהם כעין גלים בים הזמן. ולאורך הימים, השלבים, התפתחויות התרבות והישגיה, שם ה' המתגלה הוא שמתמיד. אין דבר שלא כלול – הגלים, המשברים והקולות כולם כלולים בד' המתגלה לאורך ימים.
