מב – חכמה ובינה[*]
הרב נותן בפרק זה פירוש מאוד מיוחד לשני מושגים ידועים ומוכרים בקבלה, חכמה ובינה. שני המושגים קרובים זה לזה, ורבים מן המקובלים דרשו את ההבדלים ביניהם, הבדלי מדרגות, תפקידים והשפעות. הרב מגדיר כאן את מהותו של כל מושג. מצד ההבנה הפשוטה חכמה ובינה נראות כמילים נרדפות, ואכן מפרספקטיבה מסוימת הם נקראים 'תרין רעין דלא מתפרשין', ג שני רעים שלא פורשים זה מזה. אך כאשר מתבוננים בהבדל שביניהם רואים שהוא מאוד גדול:
לעומתה, בינה היא בינת דבר מתוך דבר, צריך איזה דבר תמיד לבא, להזרע, להכנס אל החוג, עד שיאירו החיים, חיי הבינה. החכמה היא הזרע הנשתל בבינה, והבינה היא התהליך של עיבוד אותו הזרע, התוכן. לכן הבינה צריכה להיות סמוכה לחכמה. צריך איזה דבר, מהות כלשהי, שיחול עליה התהליך של צמיחה והתפתחות, שייראו איכויותיה. החכמה היא דבר, 'מה', והבינה היא כח הפיתוח והתוספת שלו, ה'איך'. הבינה היא הוצאת הפוטנציאל מן הכח אל הפועל. החיים – התנועה המתמדת, הדינמיקה והזרימה הבלתי פוסקת. חיי הבינה – הם חיים מאירים, מלאים שתוכנם המהותי הולך ומתברר, הלוך ואור.
בקטע הבא מתאר הרב את מערכת היחסים בין שני המושגים:
אמנם האידיאל התדירי של החכמה הוא שהופעותיה תתברכנה ותתרבינה כל אחת בפרטיותה מתוכה, החכמה מצד עצמה היא אידיאה שאינה ניתנת להכרה עצמותית, 'דבר כשהוא לעצמו'.[1] האידיאל הוא היחס של האידיאה אל מה שמחוץ לה, תאריה ומידותיה (עי' עקבי הצאן, דעת אלוהים). ביחס הזה מונחת גם המטרה – שהופעותיה תתברכנה ותתרבינה, "פרו ורבו ומִלאו את הארץ", שהרי "לא טוב היות האדם לבדו" (בראשית ב, יח). החכמה לא נאצלה כדי להישאר מסוגרת בשלמותה, אלא כדי להמשיך את הרצון המאציל אל הגשמתו – אל הארץ. וזה התוכן מתהוה בבינה בתדירות בלתי פוסקת. מה גורם להיוולדות הזאת? הבינה. הבינה היא הופעת החכמה באין-ספור אופני קיום וממשות, הם העולמים ועולמי העולמים, ובזה כל העולמים מתקיימים. הקיום של העולם הוא הקיום של שתי הדרגות היסודיות, החכמה והבינה. הרב אומר שכל העולמים, כל הספירות הבאות אינן אלא מין שכפול של שתי המהויות הראשוניות. לכן אחד הכינויים לחכמה ובינה בקבלה הוא 'אבא ואמא' ג. הכל נולד מתוך שני ההורים הגדולים האלה, ולכל מה שנולד מתוכם יש כח להוליד בצלמם ודמותם של היסודות הראשונים. החכמה היא הזורעת, היוצרת את המהות הראשונה, והבינה היא המפתחת את המהות לכלל ממשות. זהו הקיום של כל סוג של עולם – מן העולמות הרוחניים האציליים ביותר, ועד לעולמות הממשיים והחומריים ביותר, בכל אחד מהם שני היסודות חייבים להיות קיימים.
עד כאן הרב דיבר על מושגים כלליים. בקטע הבא קושר הרב את שני היסודות הללו למאפיינים של שני סוגים של אנשים. מחד ישנם יוצרים גדולים, ומאידך ישנם בונים גדולים. בכל תחום ניתן לראות את שני סוגי האנשים – אמונות ותפישות עולם, אידאולוגיות ותיאוריות מדעיות. ובעולם המוגבל אשר לאדם עומד בזה כל אופיו המהותי. אופיו המהותי של האדם הוא לחשוף את החכמה והבינה אשר בנשמתו, ולהוציאם מן הכח אל הפועל. הרב נותן דוגמא:
מי שנשמתו מיוסדת על יסוד החכמה, אדם שנטייתו העיקרית להגות במהות היסודות של היש, של הקיום ושל הנפש מתוך התבוננות אל עצמו, בבחינת "מבשרי אחזה אלוה" (איוב יט, כו). אם לא יכיר את מדתו, וירד עד למדת הבינה, יפנה את כישוריו לעיסוק בבעיות בניין היש והתאמת חלקיו. ומן החכמה יסיח דעתו, ופעולת הבניין לא תהיה המשך ישיר של הבנת היסודות מתוך מהותו. מחסרון הכרה עצמותית, שבדרך כלל בא על ידי תאווה להשגת מטרה, שמאפילה על ערך ידיעת עצמו. כשם שהמטרה הנעלה של אכילת פרי עץ הדעת הקדימה את הבשלות של ההכרה העצמותית, והביאה להרס מעמדו הרם של האדם, ואומללות ועצב בעבודתו בתוך המציאות. ימצא את עצמו הרוס מצד עצמיותו אותה הוא מחניק, ואומלל מצד כישלונו בהשגת המטרה, שעדיין אינו ראוי לה.
עד אשר ישוב וישאב, אמנם מתוך מעיני הבינה, את אוצרות החיים, שהחכמה מזלת תדיר בנשמת חכמי לב, כל מהלך שיבתו של האדם ממצבו ההרוס והאומלל אל 'עדן החכמה',[2] נעשה על ידי מעיני הבינה – המאמץ הבלתי פוסק להכיר את המהות מתוך ריבוי האיכויות והגוונים, לשקם את העצמות הנשמתית מתוך זרם הרגשות, הנטיות והתכונות, לפרק את הבניין לחלקיו ולבנותו מחדש מתוך ידיעת התוכן המקורי שבבריאתו. חכמי לב, לבנות את משכן ה' מן החומרים הקיימים כבר בעולם הירוד, על ידי החכמה הגנוזה בלב, במרכז הנשמה. ב
והבינה עצמה אינה משתכללת במהות חייה כי אם בהיותה תמיד מתאחדת עם החכמה, עצמותה של הבינה זו התנועה, ההשתלמות והשכלול. תהליך זה לא יכול להתקיים ללא התוכן המהותי שנועד להשתלם ולהתפתח. כשם שאין נהר בלא מים,[3] כך אין בינה בלא חכמה.
וזהו יסוד התשובה העליונה, שהיא סמוכה לבינה. אותה בינה, שצריכה להיות מתאחדת עם החכמה, התשובה סמוכה לה. כלומר, הבינה יכולה לבנות גם את מי ששייך לחכמה, להחזיר אותו ליסוד החכמה, לדרך משלו. תהליך התשובה שבנפש הוא מעין פעולת הבינה, שיש בה שני הצדדים: ההתרחקות והשיבה. את התהליך של הבינה – בינוי, שכלול וטיפוח, אפשר לראות כהתרחקות מהיסוד הראשון מפני שמתווספים עליו דברים אחרים, ולכאורה הם הופכים לעיקר כי בהם מושקע המאמץ. אבל באמת אין זה כך – ככל שהבניין בנוי יותר ויותר, כך אנו שבים ומבינים את עוצמת היסוד הראשון, ולעולם הוא זה שיהיה קנה המידה לתקינותו ותועלתו של הבניין. לכן, ההערכה המודעת למקור הבניין מגבירה את האהבה וההשתדלות להוציאו אל הפועל ולבנותו באופן הנאמן וההרמוני ביותר. התשובה העליונה היא תשובה מאהבה שכוללת בתוכה את כל המרחקים.
