סדר ג. אִחוד הכללות והפרטות, מא – בהירות הנשמה והידיעות

מתוך בהירות הנשמה רואים את כל העולם כולו. בפרק זה נידונה בעיית האדם ביחס לעצמו וביחס לעולם. נשמת האדם מעוררת אותו לתהות על משמעות קיומו, על ערך הרגשותיו ומעשיו, על מידת האמת שבהשגותיו ועל צדקת שאיפותיו. היכולת לפתור תהיות אלה תלויה בבהירות הנשמה – בהסרת מחשכי הספקות הנולדים מפרטי הפרטים שבמציאות המוחשית החולפת, וכן בהסרת מחשכי תהומותיה הפנימיים. מחשכי הספקות הללו הם הכבלים שבהם נאסרה הנשמה כאשר גורש האדם מגן עדן, בעקבות פעולת רצונו-תאוותו להשיג למעשה ובפועל את הגדולה האפשרית והמובטחת בעתיד (עי' בראשית ג, ה). חטא האדם הראה, שעל אף ראייתו בכל מימדי המציאות, עדיין לא נשלמה הכרת עצמו ושליטתו ברצונו ומעשיו. הגירוש מגן עדן פירושו, גניזת אור הדעת והתאמת מצב שכלו העיוני אל מצב רצונו המעשי.

אמנם אוצר הידיעות, הבאות מבחוץ, משחרר את הנשמה מכבליה. מעתה, הבהירות תושג בהדרגה, מתוך עמל ההבנה, ותרגומה אל המעשים הרצוניים. ובזה היא מושלת על עצמה, ויכולה לחדור לעומק תהומותיה. על ידי העמידה בקשיי הקיום, הניצחונות והכישלונות שבמלחמת החיים, מצליח האדם לחדור אל עומק תהומותיה של נשמתו הוא, להאיר את כוחותיה ותכונותיה, כאשר הוא מתרגם את חוויותיו והתנסויותיו להבנה עיונית, למושגים ולמסקנות כלליות.

וכל מה שידיעתה את עצמה מתגדלת על ידי העזר של הופעת כל הידיעות כולן, מתברכת היא בקרבה הידיעה הכללית, והרי היא מתקרבת להאור העליון, אור שברא הקב"ה ביום ראשון, שהאדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו. הרב מבאר כאן בקצרה את משמעותו של התהליך ההיסטורי האנושי, ואת התפתחות התרבות. תיאור זה מזכיר את ההגדרה הפילוסופית של הגל שהתפתחות התרבות האנושית כולה אינה אלא הכרת רוח העולם הכללית את עצמה.[1] אולם לדעת הרב, אין הכרה זו תכלית לעצמה, אלא סולם לעלות ולהתקרב לאור העליון, של הרצון האלוקי, ולדעת על ידי הכרה עליונה זו את המעשה הרצוי, שבו יהיה הזיווג השלם של הרצון האנושי והרצון האלוקי.

והכל תלוי לפי אותו הגודל של איחוד הרצון המעשי עם השכל העיוני, שבצורה אחדותית מוחלטת הם מתאחדים רק במרומי הקודש, באור התורה בשורש שרשה. דרגות רבות יש בתיקון העולם – מן הסיפוק הבסיסי של צורכי הקיום, על ידי איחוד טכני של הרצון המעשי לשרוד, והידע העיוני המינימלי של הכרת הסביבה הטבעית, ועד גאולת העולם המלאה כאשר האדם הופך את כל העולם כולו לגן עדן, מחזיר לעצמו את האור הגנוז, וממשיך את פעולתו הרצונית החופשית שכולה רצויה לפני ה'. הידיעה שחזון הגאולה הזה הוא לא הזיה ותעתוע דמיון, מתגלה לאדם כאשר בנשמתו מתבהר אור התורה בשורש שרשה – ביחידה, כאשר הוא נכנס אל קודש הקודשים ונוגע במרומי הקודש.

[א] הערת רד"ך: חגיגה י"ב, ושם, עמד וגנז לצדיקים "אמר רבי אלעזר: אור שברא הקדוש ברוך הוא ביום ראשון – אדם צופה בו מסוף
העולם ועד סופו, כיון שנסתכל הקדוש ברוך הוא בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם
מקולקלים – עמד וגנזו מהן, שנאמר וימנע מרשעים אורם. ולמי גנזו – לצדיקים לעתיד
לבא, שנאמר (בראשית א, ד): וירא אלוהים את האור כי טוב, ואין טוב אלא צדיק, שנאמר (ישעיהו ג, י): אמרו צדיק
כי טוב. כיון שראה אור שגנזו לצדיקים שמח, שנאמר (משלי יג, ט): אור צדיקים ישמח"].

[ב]. הערת רצי"ה: הקדמת ת"ז פקודא ד [יא, ב-יב, א].

[1] 'הקדמה לפנומנולוגיה של הרוח' (תרגום פרופ' ירמיהו יובל, עמ' 104105): "הכרת-עצמו
הטהורה בתוך האחרוּת המוחלטת, אֶתֶר זה בתור כזה, זהו היסוד והקרקע של המדע, או
הדעת בכלל. התחלת הפילוסופיה מניחה או דורשת, שהתודעה תימצא מראש בתוך יסוד זה.
אולם יסוד זה מגיע לידי שלמות ושקיפות רק-על-ידי התנועה של התהוותו. יסוד הוא
הרוחניות הטהורה בתור כללי הנתון באופן של חוסר-אמצעיות פשוט; ופשוט זה, בהיותו
בתור כזה בעל קיום, הוא הקרקע שהנו חשיבה, קרקע ההווה רק ברוח. כיוון שיסוד זה, או
חוסר-אמצעיות זה של הרוח הוא הצד העצמותי שיש ברוח בכלל, הרי הוא המהותיות הקורנת
בשינוי צורתה: הוא הרפלקסיה שהנה פשוטה בעצמה; חוסר-האמצעיות ההווה בתור כזה
בשביל-עצמו; ההוויה שהנה רפלקסיה בתוך עצמה…"
.

אולי יעניין אותך

חיפוש בטורי רביבים

דילוג לתוכן