בפרק זה נחשפים לפנינו שני צדדיו של האדם: צד הצורך וההכרח שבו, ולעומתו החופש שברוחו; צד הופעתו הפרטית, ולעומתו מהותו הכללית; צד קיומו כיצור המואר באור השמש, ולעומתו היותו בעל נשמה המואר מאורה הגנוז. שני צדדים אלה, המנוגדים כשלעצמם, מתאחדים בעולמו של הקב"ה, בתנועה הדיאלקטית של חיי האדם המלאים.
צריך האדם להתעשר בפרטים תחלה, כשם שמיד אחרי הלידה, קיומו של התינוק תלוי אך ורק בסיפוק צרכי התפתחות גופו, עד שיגדל ויתחזק דיו כדי לעמוד על דעתו, וכשם שקיומו הכלכלי-חברתי של האדם תלוי ברכוש מינימלי, כדי שיהיה בן-חורין ושווה לשאר האנשים בחברה. כך מבחינה רוחנית, הכרח הוא לאדם לרכוש ידע מפורט ומסודר, כדי שיוכל לגבש דעה סבירה ועצמאית, ועמדה רוחנית ערכית. כדי שיוכל לתן לרוחו חופש והרוחה לסקירות כלליות, הרב מגלה לנו את המטרה הגדולה, האידיאלית של בריאת האדם. מבחינת הקיום הגופני הסופי, כל חייו אפופי הכרח – בעל כורחו הוא נוצר, נולד, חי ומת. אולם אין זה "כל האדם" (קהלת יב, יג), שהרי הוא בעל נשמה, צלם אלוקים, שמלכתחילה גזירת הסופיות הארורה, המוות, לא חלה עליו. גם שמירת העולם ועבודתו היו לו מטרה אידיאלית של פעולה עם אל (עי' בראשית ב, טו), ולא הכרח משפיל של סיפוק צרכים. תכלית חופשו הרוחני של האדם מבחינת ההכרה והתבונה – סקירות כלליות, עד כדי הקפת כל מלוא ההויה.[1] שזהו כל עונג רוח האדם, העונג, בשונה מן הצורך וההכרח שמשותפים לאדם ולבהמה, הוא מוֹתַר האדם מן הבהמה (עי' קהלת ג, יט), והוא דווקא ברוחו החופשית, שהרי אם הצד המוחשי – החומריות הבהמית ורוחה היא ה'יש', אז רוח האדם היא 'אָיִן'. מה אם כן ה'יש' שברוח? השואף להרחבת הנהר של הבינה העליונה, ה'יש' שברוח זו עצם השאיפה להרחיב ולהעצים את תנועת הארתה על מלוא העולם, שהחומריות היא רק אחת מהופעותיו. הנהר היוצא מעדן נקרא בינה עליונה,2] שתכונתה לחדש ולהוליד לבלי קץ – "נבון, המבין דבר מתוך דבר". הסקירה הכללית מביאה לכדי הבנה שכל ההופעות של היש העליון הן כלים ולבושים של אורו.
הרב מתאר לפנינו את תנועת רוח האדם – אחר שבא למדרגה הוגנת של רכישת פרטים, השלב הראשון הוא המפגש הבלתי אמצעי עם העולם וצבירת רשמי מידע, אז הולך הרוח ויוצר לו ערכים כלליים, שהם הולכים ומתנשאים מעל כל הפרטים, השלב השני הוא גיבוש דעות כלליות אודות העולם. וכשהם משתלמים בצביונם, מרחפים הערכים של הבינה העליונה על הפרטים הרבים, כיונה זו שמרחפת על קנה, להוציא מן הכח אל הפועל את החיים והאור הגנוז בכל פרט ופרט, ע"י תבונה חודרת, השואבת מהבינה העליונה, השלב השלישי הוא יצירת מדע, על ידי הניסיון לארגן את כל המידע המצטבר והולך, הן באופן אקראי והן באופן יזום, לידע שימושי שמסוגל להועיל לאדם ולהויה בכללותה. ומענקת עושר לפרטים הרבים, בהמון שינויי גווניהם. בקטע הקודם מוזכרת התעשרות הכלל על ידי פרטים, וכאן אנו רואים שכל פרט מתעשר על ידי קישורו אל הכלל. העושר הראשון הוא כמותי והשני הוא איכותי. הפרט מועשר על ידי הקישור שלו לפרטים רבים נוספים. הקישור הזה נעשה על ידי הערך הכולל. בתוך המערכת הזאת לכל פרט יש גוון משלו. כשהפרטים קשורים, כל פרט שואב גם מגווני הגוונים של כל הפרטים האחרים, ומוסיף להם משלו.
אז מגיע תור הגדלות לאדם, שתובע ממנו שלא תהיינה פעולותיו מצות אנשים מלומדה (ישעיהו כט, יג), אלא שכל פעולה וכל הרגל, כל עבודה וכל מצוה, כל רגש וכל רעיון, כל תורה וכל תפלה, תהיה מוארה באור הגנוז, באור הכללי, הגנוז בנשמה העליונה, לפני הופעת פעולתם.
הוגי ההשכלה סברו שהשלב השלישי של התפתחות המדע הוא השלב העליון בהתפתחות רוח האדם, והוא פסגת מאווייו. לעומת זאת, הרב רואה בשלב הזה רק הכנה אל תור הגדלות לאדם, כפי חזון הנביאים. השאיפה אל הבינה העליונה, אל הכללות הנשגבה, היא לא אמצעי לארגון המידע, אלא תמצית ושורש לתרבות האנושית. לכן, לעולם צריך להתרחש תהליך ההתעלות – על ידי כך שגם תוצאות המדע על מקצועותיו יחזרו ויהיו שוב לרשמים גולמיים, שמפרים את שאיפת ההכללה. כל הכללה חדשה היא הופעת האור הגנוז מששת ימי בראשית והארת כל הפעולות, המעשים והביטויים של האדם החי. גדלות האדם היא חירותו, לעומת העבדות המקטינה והממזערת. יותר ויותר נחשף ה'אריך אנפין' הקדום והגנוז, וה'זעיר אנפין' מואר והולך על ידו. לא זו בלבד שאין הפרטים משעבדים את האדם, אלא שהם עצמם הופכים לחומר גלם לרוחו החופשית והיוצרת, ועל כן אין סכנה בריבוי הפרטים, כי אם ברכה – באשר הריבוי הכמותי הופך לגדלות איכותית ומעצים אותה בתהליך בלתי פוסק.
