הרב משתמש כאן בתבנית חשיבה קבלית, בה כל מדרגה, אם נקרא לה עולם או ספירה, מוארת ומושפעת על ידי המדרגה שלמעלה ממנה. המדרגה העליונה כוללת את התחתונות ממנה ומאירה אותן. המושג הראשון בו משתמש הרב בפרק זה הוא חכמה. על פי שיטות רבות בקבלה, הספירה הראשונה היא חכמה,1[1] לכן היא הראשית של כל הספירות כולן. בהתאם לגישה זו, אנו יכולים להתבונן על כלל המציאות כולה בכל רבדיה, על פי החכמה שבכל אחד מהם. הבנתנו את המציאות מתחלקת לשני היבטים: המשמעות והמבנה. המשמעות פירושה הבנת הפרטים בהקשרם הרחב, כמו סיבתם או תכליתם. המבנה פירושו הבנת הפרטים מצד עצמם, כפי שהם מאורגנים ביניהם. במונחים פילוסופיים, המשמעות היא הבנה טראנסצנדנטית, ואילו המבנה הוא הבנה אימננטית, ובחכמת הסוד העברית הראשונה היא אור מקיף, והשניה היא כלי, או אור פנימי.2[1] המושג השני שהרב משתמש בו הוא הופעה או הארה. מושג זה מציין את הקשר שבין חכמה עליונה לתחתונה ממנה, שעניינו לרומם ולהעניק יתר ערך, עוצמה וחיים לפרטי החכמה התחתונה. המושג השלישי הוא השכל. שכל הוא הכושר להבין את הארגון הפנימי שבכל מערכת ולפעול על פיו.3[3]
יש שחכמה עליונה הכללית, בהופעתה, היא מאירה את כל הפרטים של חכמה אחרת נמוכה ממנה, המעשית לעומת העליונה. הרב פותח בהסתייגות: יש, לפעמים. כלומר, לא בכל מצב ועידן מוכנה החכמה העליונה להאיר, ובשלה החכמה שמתחתיה לקבל הופעתה. יש מצבים שחכמה עליונה לא נוגעת בחכמות שמתחתיה, כשם שיש עניינים רוחניים ועניינים מעשיים שלא שייכים זה לזה בפשטות. אבל לפעמים החכמה העליונה מאירה ומנחה, ויוצרת איזה מסלול שבו החכמה המעשית יכולה להתפתח. בהופעתה, ההארה היא של הופעת החכמה ולא של החכמה מצד עצמה, כיוון שמצד עצמה היא אינה צריכה לאותם פרטים, אבל בהופעתה היא מאירה אותם. לדוגמא, עצם נתינת התורה, כדבר ה' לאדם, מצד עצמה מספיקה, בה כלול הכל, אך ההתגלות העליונה במציאות האנושית מופיעה דרך הפרטים הנוגעים לחיי היומיום שלנו. אחרי מעמד הר סיני העם חוזר לחייו, לאכול ולשתות. דווקא שם באה החכמה הגדולה, מופיעה בחיים ומשפיעה עליהם: כאשר הולכים לאכול ישנם פרטים רבים הקשורים לאכילה. חוקים אלו הם דבר ה', יש בהם ניצוץ של מעמד הר סיני. ההופעה הזאת מאירה על כל פרטי הפרטים של חכמת החיים הנמוכה ממנה. דוגמא נוספת, היא ביחס בין חכמת המוסר למדעים המדויקים, מדעי הטבע. כיוון שהאנושות מקבלת שחכמת המוסר נעלה יותר מחכמת הטבע, היא מאפשרת לה ליצור דרכים שונות של מחקר, מאלו שהמדעים עצמם היו נוטים אליהם. חכמת המוסר מכוונת ומגבילה את חכמת הטבע. דוגמא מפלצתית למחקר מדעי ללא הכוונה של חכמת המוסר, קיבלה האנושות בניסוייהם של המדענים הנאצים בבני אדם.
ואותה ההארה, שהחכמה העליונה מאירה בשבילים הזעירים של החכמה התחתונה, מגלה לגמרי דרכים אחרים, שאינם דומים כלל לאותו המהלך, שהארת השכל באה על ידו מתוך אותו השורש, הספירה או העולם שאנו מתייחסים לבחינת החכמה שבו: כמו חכמה שבמלכות, חכמה שביסוד, וכדומה. של זאת החכמה עצמה, התחתונה, שהפרטים מסתעפים ממנה.
ההופעה הראשונה של הרצון האלוקי היא בתחום של חכמה, בינה ודעת, שלש הספירות העליונות. הן נקראות 'אריך אנפין', הפנים הגדולות. אחריהן באות שבע הספירות האחרות שנקראות 'זעיר אנפין', הפנים הזעירות, בהן ישנם שבילים זעירים. זוהי הופעה אבל יותר מוקטנת, וככל שהיא יותר מוקטנת, כך מבחינתנו היא יותר ממשית, כי אנו לא יכולים להתמודד עם הגדולה העצומה. ככל שהדבר יותר קטן, כך הוא יותר נקלט בהכרה האנושית. אמנם לכל אחת מהספירות יש עניינים, פרטים ודרכים משלה, אבל היא מושפעת ממדרגה שהיא למעלה ממנה. לכן אנו מוצאים מציאות מורכבת שלעולם יש בה שתי הנהגות: הנהגה של החכמה מצד עצמה, והנהגה של אותה החכמה מצד ההשפעה וההקרנה של החכמה שלמעלה ממנה. לפעמים המורכבות הזו יוצרת קושי ואי-הבנה. הרב מתאר כאן את המבנה הכללי של ההויה, מפני שזו הכוונה של חכמת הקודש – הבנת המבנה הכללי, התהליכים ומערכות היחסים שבין הדרגות השונות.
ויש בנידון זה מעלות על גבי מעלות, חכמות מסודרות בסדורים דרגאים אלו על גבי אלו. העיקרון הזה נכון לגבי היחסים שבין כל המדעים וכל החכמות.
וההופעות הולכות ממרחקים, ההארה לא מתרחשת דווקא בין חכמות קרובות זו לזו. כזריחת שמש על פני כל האופק של החכמה המונחת למטה מאותה המשפעת, השמש מאוד רחוקה מאיתנו ואף על פי כן היא מאירה ומחממת. היא מקרינה על מציאות לגמרי שונה מזו שיש בה עצמה. ומתוך השביעה של האור שמקבל השורש, קרקע השדה אשר ברכו ה', מהמעלה העליונה, השמש, האור המקיף שבחכמה העליונה, הפרטים מסתעפים בזוהר גדול ומלא, היבול צומח, האור מתפרט לפרטי גוונים הממלאים את ההויה בתהליך של גדילה וריבוי.
