בפרק זה מדבר הרב על העיקרון הבסיסי של התמקצעות – העמקה והעשרת הידע בתחום מסוים אחד. ככל שהתחום מוגבל יותר כך מתאפשר לאדם להכיר אותו באופן מלא, וכך יש יותר הישגים לחריצות החוקר. אך ההתמקצעות גורמת להצרת וצמצום מבטו של החוקר אל מקצועו בלבד וזניחת כל שאר המקצועות. בעיית ההתמקצעות נמשכת בדורות האחרונים, מאז שהמדע המודרני התבסס, והתקבל מארג המקצועות השונים המדעיים – הן מדעי הטבע והן מדעי החברה והרוח. ככל שהמחקר מתרחב, כך החוקרים יודעים כמעט הכל על נושא אחד מצומצם, וכמעט כלום על כל שאר התחומים. כמעט ואי-אפשר למצוא חוקרים בעלי ידיעות רחבות והבנות מעמיקות בתחומים שונים, ואפילו יהיו אלו תחומים סמוכים זה לזה.
בכל סוג של התעמקות יש שני רגשות גם יחד: קוצר רוח יחד עם עונג. העונג יבא לו מהרחבת ידיעותיו, מהתפשטות אור החיים הרוחניים בנשמתו, וקוצר הרוח יבא לו מהצמצום, שכל חכמה מצמצמת עצמה באופקיה המיוחדים לה. קוצר הרוח בא לאדם כיוון שהמניע שלו להתעמק הוא הרצון להבין על ידי אותו העומק את הכל. אך דווקא ככל שהוא מתעמק באותו דבר כך הוא לומד את כל עוצמת ההבחנה וההבדלה בין תחומו לבין התחומים האחרים. הוא מבין עד כמה תחומו ייחודי, ושאי-אפשר להשליך בפשטות ובקלות ממה שחקר על מה שעוד לא חקר. הוא לומד את הייחודיות של הסוגיה אך לא משיג את מטרתו, להיפך – נדמה שהוא רק התרחק מהבנת כל שאר הדברים.
הצמצום עליו הרב מדבר, נובע ממושג הצמצום שהאר"י הקדוש דיבר עליו. לפי האר"י העולם נברא על ידי צמצום, ותכונה זו מלווה כל דבר ועניין בעולם, כי זו תכונת יסוד. הבריאה נבראה בשני כלים: האחד המשכה והשני צמצום, במושגים של קבלת האר"י הם נקראים: הקו והצמצום. הקו נמשך והולך מן הרצון האלוקי , הוא יסוד החיים, יסוד העונג וחיות הנשמה. ומאידך ישנו הצמצום שמפריד – העולם איננו אלוקים. בכל סוג של התחברות עם הבריאה מצויות לעולם שתי התכונות האלה: ההתחברות, ההתעשרות וההתפשטות, אבל גם ההגבלה. "הוא מקומו של עולם, ואין העולם מקומו",[1] האל מקיים את העולם, אך העולם קיים גם על ידי זה שהוא נפרד ממנו.
אך המתח מורגש רק אם ההתחברות היא עמוקה. יכולה להיות התחברות שטחית, של אנשים שלא טעמו כלל את טעם המכאוב של תוספות הדעת. הדעת לא מוסיפה מכאוב כאשר אדם אדיש כלפיה, כשנשמתו לא מתרחבת על ידה, כשעיקר העונג הוא ביום קבלת המשכורת או הכבוד, ולא בהשגת הדעת.
ביחוד יסבול בעל הנשמה העשירה, רבת השירה והתפארת, מהצמצום של החכמות, העסוקות בנושאים חיצוניים ומקריים. תכונתו של בעל הנשמה העשירה ונטייתו היא דווקא האחדה מתוך ההתבוננות אל העצמי והמהותי. רבת השירה – ההבנה השגרתית של המציאות מתחלקת לפי מקצועות, כל מקצוע משקף פן מסוים בה, אך המציאות האחת עצמה אינה מחולקת לפי מדורים – בכל גרגר יש פן ביולוגי, כימי, פיזיקלי ופילוסופי. גם חווית האדם בעל הנשמה העשירה את המציאות, היא של האחדות שמעבר להיבטים השונים. השירה, בכל עומקה האחדותי ובכל עושר גווניה ודימוייה, מנסה להתחקות אחר חווית המציאות הזו, בכך שהמשורר חודר לתוך נפשו ומנסה להביע במילים אותה אחדות נפלאה.
מהצמצום של החכמות, העסוקות בנושאים חיצוניים ומקריים הרב מדגיש כאן את הסבל כנובע משני צמצומים: האחד, הגדרת החכמה כמקצוע מסוים שמנותק משאר המקצועות, והשני, שטח העיסוק באותו מקצוע בנושאים חיצוניים ומקריים. אם בעל הנשמה העשירה מתבונן בנושא מהותי ושורשי, אפילו של מקצוע מוגדר, ייתכן שהתבוננות זו לא תניח את דעתו באופן מלא, אך הוא יסבול ביחוד כאשר גם העיסוק בעצמו מתמקד אך ורק בתופעות מקריות שעל פני השטח, אף שעיסוק זה הכרחי בדרך כלל. במונח מקריים הרב מתכוון לתופעות שמוחשות בפועל, כמו מושג המקרה אצל אריסטו. לעומת העצם שהוא מהות הדבר, המקרה הוא מציאותו של הדבר בפועל, כיוון שבכל רגע מציאות זו עשויה להשתנות, אך העצם הוא המתמיד בכל השינויים.
ביותר יגדל הכאב של בעלי הנשמה העשירה בעת אשר בעלי מקצועות, שלא טעמו כלל את טעם המכאוב של תוספות הדעת, בכל תוספת דעת יש שמחה רבה של פתרון הבעיות והספקות שהיו לפני כן, אך גם תוספת מכאוב שנובעת ממודעות אל אופקים חדשים שלא נודעו, וממילא מעוררים ספקות ובעיות חדשות. במיוחד נכון הדבר באשר למימד העומק שבתעלומה, ולא ביחס למימד הכמותי השטחי. והם שבעים ושמחים בחלקם גדולים וגבוהים בעיני עצמם, מרוב שלמות שאין עמו חסרון בעיניהם, הם חושבים שמחקרם מקיף את כל שניתן להיחקר, ושדרכם זו מובילה אותם בוודאות אל ניצחון האדם בטבע ולשליטה בו, והיא שתביא בכנפיה את האושר המיוחל. הם לא מכירים את הסוד הנורא ש"אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם תחילה" (גיטין מג, א). בעולמם של בעלי הנשמה העשירה כל ההויה כולה היא דבר תורה, דבר ה', וכדי לעמוד על כל עצמת העומק והרוממות, מוכרחים לחוש את מכאוב הכישלון שבציור השטחי, הכמותי והמקרי של המציאות. מימד העומק של המציאות הוא דבר ה' שביסודה, ורק הוא מתאר נכון את מעמד האדם בה, את האמת הגדולה לעומת התעתוע שבשיכרון השכל הפשטני[2] – השיכור "כל העולם כולו דומה עליו כמישור" (יומא עה, א). והם מושיטים לנו גרגרים יבשים של דברים כאלה, שבאמת הנם ביסודם מלאים רעננות, וחזות הכל. רק בעלי הנשמה העשירה יודעים שאותו גרגר מידע עובדתי הוא רק תופעה, פתח להבנה אמיתית. ערכם של גרגרים אלה יתגלה רק כאשר הם ישתלו בקרקעה של הנשמה העשירה. רק אז תתברר כל עצמת החיוניות, העושר והאיתנות שלהם. ביסודם, הרב רומז כאן לספירת יסוד, שהיא אוצר של חיים בכח, בטרם המימוש. מלאים רעננות אף שהגרגרים, היסודות, אשר נחשפו במחקרים האלה, הם יבשים וקטנים למראית עין, הרי בפנימיותם הם מלאים ברעננות וחיוניות של התחלה וגדולה בכמות ובאיכות. וחזות הכל, גרגר כזה גדל וצומח רק כאשר הוא מתחבר אל המכלול שבמציאות, מטמיע אותו בתוכו, מושפע ומשפיע יותר ויותר. יתרה מזאת, תהליך זה הוא הדגם של כל המציאות כולה המקושרת והמאוחדת בפנימיותה, צומחת, גדלה ומשתנה ללא הרף על פי מה שהונח ביסודה במאמר המכונן – 'בראשית ברא' – כל גרגר כזה הוא מעין 'ראשית' שבה כבר מונחים בכח שמים וארץ של עולם מלא.
מושיטים לנו, למשל, הרצאות היסטוריות[3] על פי מעשים ועובדות חיצוניות, וקורעים הם בחזקת היד את המקצוע, שהם מסוגלים לו, מכל הארג הגדול של ההויה הגדולה בהדר גאונה. חוקר יכול להתרכז בתקופה או אירוע ולתאר אותו בפרטי פרטים עד כמה שידו מגעת, ובכל זאת לא להבין כלל את ערכו ומהותו, מפני שהוא קרוע ומנותק מכל הארג הגדול. ההויה הגדולה בהדר גאונה פירושה – כל זרמי החיים, הרצונות שהיו וקדמו להויה והחזון שלקראתו היא צועדת. כל אירוע – קטן או גדול, הצלחה או כישלון, הוא חלק מהארג הגדול. לכל אירוע יש משמעות מיוחדת בזמן ובמקום בו התרחש, משמעות שונה מזו המתקבלת מראייתו כנפרד.
מוכרחים אנו להתגבר על שוממות רוחנו, וללמוד מהמחפשים הללו את אשר יעלו במצודתם. אבל מוכרחים אנו אחר כך לחדש את פני הדברים במקוריותם, החיה והכוללת. בין אם אנו חפצים בשכלול הרוח של הכלל, בין אם אנו חפצים רק בשלמות עצמנו, סוף כל סוף לא נוכל לשאת בקרות רוח את עניות הדעת ואת חסרון החיים ודלדול התפארת הרוחני, שבעלי המקצועות מביאים עלינו ברב עשרם, ובהמון ידיעותיהם וחריצות הבקרת שלהם, הערוכה ברוח המוגבל במקצועיותו. מחד אפשר להעריך את החריצות והמאמץ הגדול שמושקע, ומאידך צריך להסתייג מהקטנות והמוגבלות שמלווה את המקצועיות. צריך לגאול את תוצאות המחקר המדעי מן הצמצום הנורא ולהביא לידי פריחה ושכלול. ברב עשרם – עשרם דומה לעושרו של עכבר השוכב על דינרים (סנהדרין כט, ב). הוא אמנם עשיר אך אין לו מה לעשות עם עושרו, הדינרים הם המון לחם בפוטנציאל אבל לא בפועל, לכן הנאתו מהם היא שהוא שוכב עליהם. אחרי ליקוט הידע צריך להיעשות מאמץ נוסף של הבנת הפוטנציאל הטמון בו ומימושו. האיש בעל הנשמה העשירה יכול לגאול אותם מצמצומם ולגלות את עוצמת החיים שבו.
