ההופעות הכלליות, האידיאות הקיימות באופן אובייקטיבי: האידיאה של האלוהות המתבטאת בדתות ואמונות גדולות; האידיאה של החכמה המתבטאת במערכות של עקרונות פילוסופיים ומדעיים; האידיאה של הטוב המתבטאת במערכות מוסר וצדק חברתיות ואישיות; האידיאה של היופי המתבטאת ביצירות אומנות לסוגיה, כשהן מתגלות ברוח האדם, מצטיירות בהתאם למושגי תבונתו והכרתו, אינן יכולות להוציא פרטים מתוכן, אינן ניתנות לבחינה אנליטית של היסקים פרטניים האמורים לעצב את קיומו הממשי. כ"א באצילותן העשירה הן מתנוססות בעושר גווניהן, עוצמת הגילוי הרוחני, הנובעת מן הרוממות של ההופעה האצילה, כובשת את כל תשומת ליבו של האדם באותה נקודת הרום – כעין דגל שמתנוסס מעל לזירת הקרב ומצביע על המצב הכללי שבזירה, או כמו נס פלאי שמרכז את כל תשומת הלב כשהוא עומד לעומת השגרה. ההופעות הכלליות הן הדגל והנס בתוך שגרת חיי האדם הפרטי, שעל אף פרטיותו הסופית הצליח להרים את עיני רוחו אל הכללי העליון, להתרשם ממנו ולקלוט אותו. המאוחדים כולם יחד בחטיבה אחת. הנפלא שבהכרה רוחנית זו, הוא המודעות שכל עושר הפרטים הידועים מכבר המרכיבים את חיי השגרה, מתאחדים בחטיבה אחת מבלי לאבד את עזות הצבעים שבפרטים. אלא שצבעים בודדים וחזקים כשלעצמם, נראים כעת בהתאחדותם, כגוונים של אור אחד אשר מרוב עוצמתו מיטשטשים הגבולות שביניהם, ואי אפשר להפרידם ולפרטם. זהו החסרון הבא מתוך רום ושיגוב, כמו שהסתכלות באור השמש באופן בלתי אמצעי מסנוורת, למרות שבאור זה מצויים כל גווני הצבעים, איננו יכולים להפרידם מאחדותם. בישראל, ההופעות הכלליות הן גילוי דבר ה' לאבות, במתן תורה, לנביאים ולחכמי ישראל. כל ההופעות האלה כוללות את רום הערך של קירבת אלוקים לאדם, וכמובן מאוחד בהן כל עושר הגוונים של הליכות עולם לעם וליחיד.
כשבא התור להוצאת פרטים, כשמתגברים צורכי הקיום, באה נפשו של אדם בשאלה: כיצד יוכל לארגן את חייו מבלי להינתק מן ההופעה הכללית? עצם הסטת תשומת הלב משנה את עוצמת הקשר. התרחקות-מה והחלשת עזות הרושם על ידי התרגלות אליו, מאפשרת להפעיל את כשורי ההבחנה, הניתוח והסקת המסקנות. מתקטנת היא ההופעה העליונה, כשאור השמש משתבר בטיפות של מי הענן נוצרת קשת. העננים שמורכבים מאידי מים, מעמעמים את אור השמש, ועל ידי כך נחשפים כל אותם הגוונים שהיו בלועים בתוך האור העצום עד כדי סנוור, נפרדים אחד לאחד וכל צבע זורח בפרטיותו. האורה מתמעטת, והפרטים, רבים וחשובים, הולכים ונזרחים, מתהדרים ומתגדלים הם, נובעים ממעינם הנובע, אשר כפי פך קטן הולך הוא ונפתח.
מבחינה היסטורית, ההזרחה הגדולה והכללית אפיינה את יציאת מצרים, נתינת התורה, כיבוש הארץ, הקמת מלכות והנבואה – היסודות של הקיום הלאומי. בתוך היסודות הכלליים הפרטים היו בלועים. נדמה היה, כמו שאומר הרב במאמרו 'למהלך האידיאות בישראל' (ע"ש פרק ה), שהאיכות הרוחנית של חיי היחיד הפרטיים אינה משמעותית לאורה הגדול של ההזרחה הכללית – שרגא בטיהרא מאי אהני (חולין ס, ב). אז באה תקופת בית שני, וביתר שאת הגלות הארוכה, בהן עומעם האור הכללי. הוא עדיין היה קיים אבל רחוק יותר, מסונן בעננים שונים – ענני החטא. אבל דווקא מבעד לעננים, הגוונים הפרטיים, שהיו קודם בלועים, הולכים ומתעצמים ונעשים מקור לחקר, לעיון ולחיוניות.
מתהדרים ומתגדלים, במינוח ההלכתי, להדר פירושו להרבות בקיום הפרטים, לשים לב לפרטים הקטנים שבהלכה. בשפה הארמית מהדר פירושו מחזר, כלומר חוזר ונותן את דעתו על העניין. בעברית הדר הוא הזרחה מתוך חזרה אל העניין, החזרה יוצרת התבררות נוספת, ואז הפרט המסוים זורח בעוד ועוד גוונים. נובעים ממעינם הנובע, יש בפרטים תכונה של חיוניות, הם אינם נשארים כמו שהם אלא נובעים ומתרבים, חיוניותם מגיעה מהכללים. הם חוזרים אל הכלל המחיה אותם, ודולים ממנו עוד ועוד תכנים כדי לבסס את החיים בפועל. אשר כפי פך קטן הולך הוא ונפתח, ייתכן שהרב רומז כאן למעבר מתורה שבכתב לתורה שבעל-פה, כפי הפך הקטן של שמן, שלכאורה הכיל שמן ליום אחד, אך הספיק לשמונה ימים. פך השמן לא הכיל רק את מה שבתוכו, אלא הפך למעיין. התורה שבכתב, שאותיותיה ותיבותיה ספורות, הפכה להיות מעיין לפרטי פרטים של ההלכות. זו הסיבה שדווקא בחנוכה יש הלכה מופלאה ומיוחדת של מהדרין מן המהדרין. חנוכה היא נקודת החיבור בה הפרטים נובעים מן הכלל, ושם קיים ההידור בכל משמעויותיו. בחנוכה מתגלה תכונתה של תורה שבעל פה – כפי,[1] שמחוברת ונובעת מתורה שבכתב. פך השמן, החתום בחותמו של כהן גדול, הולך ומאיר. מן היסוד המוגדר היטב של כהונה, הולך ומאיר היסוד המתחדש תדיר של חכמה.
המציאות המלאה היא האיחוד שבין מימד המרחב לעומק. ללא העומק, המרחב הוא שטחי, ואין בו דעת. לכן, רוחב ידיעות אמיתי הוא לפי ערך העומק שבידע – הדעת, ויסודה של הדעת הוא היסוד הכללי שבתפישת המציאות.
בשלד יש שני חלקים: ישנו הכח המחיה שיוצא ממרכז אחד – המוח, הלשד, הפנימיות. וישנה עטיפה קשיחה שכמו התאבנה – העצם. העצמות הן שונות ורבות והשוני הוא שמאפשר את מבנה השלד. פנים העצמות שונה מחיצוניותן. החלק החיצוני קשיח ויבש, אבל הפנים צריך להיות לשדי. הפנים הוא מערכת העצבים המרכזית שמקושרת דרך עמוד השדרה אל המוח, ואל שאר חלקי הגוף. לולא החיוניות הפנימית העצמות מתייבשות. הפרטים הם כמו עצמות רבות, הם מעמידים את המבנה – מסגרת החיים, התנהגות החברה והדורות, המנהגים, הפסיקות והקביעות. כל אלה קשיחים ולא משתנים, הם יכולים רק להתרבות. אך המבנה של הפרטים יכול להתקיים רק אם בתוכיותם מצויה החיוניות של הכלל – של העקרונות וערכי היסוד. אם לא כן, זוהי אורייתא יבשתא (עיין לעיל הערת רד"ך ב לפרק ה), עצמות יבשות – גם אם הן קיימות אין בהן חיים, הלשד, המוח.
אך כיצד מגשרים בין המציאות למקור, בין הפרטים לכלל? אומר הרב: טל החיים. הטל הוא רסיסי מים שמחיים את הצמחים, את המציאות בפועל. הטל הוא לא המקור עצמו, הוא בא מן המקור. אבל הוא שמגשר בין המקור הכללי הגדול, המים שבשמים, לבין הצמח אותו צריך להחיות בפועל. אם לצמח לא יהיו מים הוא ימות, אך אם יהיה כולו בתוך המים הוא יבלע ויטבע בתוכם. הקישור למים שבמקור נעשה במינון נכון על ידי הטל. התורה באה להשקות את המציאות, להביא את רסיסי האור, את רסיסי החיוניות במינון המתאים כדי להחיות את המציאות בפועל – "כי טל אורות טַלֶּךָ" (ישעיהו כו, יט).
גניזתו של טל אורות זה היא בנקודת הרצון שבהכרה, המתעלה לאידיאל עליון בחיי הפרטים, תולדות הכלל. איפה גנוז הטל, היכן הסוד הכמוס מסתתר? בנקודת הרצון שבהכרה. זוהי נקודה נפלאה מאוד שראוי להרחיב עליה. לאדם יש כישורים רבים: זיכרון, כושר ניתוח, דמיון ועוד. העבודה התבונית של ההכרה יכולה להיעשות באופן מכאני: אפשר ללמוד ולהקיף ידע רב, לזכור ולהבין אותו. אלא שהעמסת מידע רב באופן מכאני מכבידה על האדם, הוא הופך להיות סַבָּל מידע. כדי להתעלות לרמת הלימוד הגבוהה בה הידע הופך למרכיב בזהותו הנפשית של הלומד, נצרכת נקודת הרצון שבהכרה. הרצון הוא העצמיות בת החורין שבה כח החידוש והעונג. על ידי הרצון החופשי נבדל האדם מכל הבריאה כולה, ומחובר אל מקורו האלוקי – צלם אלוקים שבו. הרצון תמיד קשור אל הכללי, אל המגמה, אשר משם מגיע הטל המחיה. הרצון קשור אל המטרה הכוללת שצריכה לאגד את כל הפעולות ואת כל הפרטים שבמידע, שבמנהג ושבמעשה. הרצון הוא המכוונות. זוהי עבודת הקודש של המקובלים שעיקרה לכוון כוונות, לא לאבד את הרצון בין שאר הכוחות. וכאשר הרצון שבהכרה, מתעלה לאידיאל עליון – כאשר העצמיות החופשית שמחדשת ומחיה את כל האישיות כולה עד לרבדיה החיצוניים והפרטיים ביותר, מתעלה להיות הדגם, המופת והחזון לכלל המציאות האנושית והעולמית – זהו האידיאל העליון, אז הפרטים הם תולדות הכלל – אז יש קשר ברור בין הפרט לכלל. אז הפרטים מוגדרים כתולדות, ולא כדבר העומד בפני עצמו המאיים לכסות, להסתיר ולבלוע את הכלל, וההויה כולה תהיה אחדות הרמונית מעוצבת ברוב גווניה וזורחת בחיוניות הרצון לקרבת אלוקים – "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (ישעיהו יא, ט).
העוסק בתורה לשמה – לשם אותה מטרה שבשבילה ניתנה התורה, כלומר – מימוש הרצון האלוקי בבריאת העולם. על כן, צריך שהלימוד יהיה אליבא דהלכתא – להאיר את כל הליכות העולם הפרטיות (עי' רמב"ם הל' תלמוד תורה א, ג). הרי האור הכללי השורה בנשמה, שמתחבר לרצונו המזוכך ממקורו האין-סופי, בתנועתו המשתלמת אל הציור החזוני של האידיאל העליון. הולך ומתברך עמו, האור הכללי מתברך עם העוסק בתורה לשמה, כאשר הלומד מכוון נכון את פעולת רצונו ומאפשר לאור הכללי להאיר את עולמו הממשי. ומושך לו שפעת גודל, האור מעצים את אישיותו של הלומד בבחינת "משוך חסדך ליודעיך" (תהילים לו, יא), ומשליט אותו על עולמו הפנימי והחיצוני. מלכות, מעמד רם של בן-חורין שאינו תלוי במציאות. וממשלה, הכוח לארגן את המציאות לכתחילה. וחיקור דין, לתקן את העיוותים ולהשליט צדק אף בדיעבד. אבל העוסק בתורה שלא לשמה, לשם הנאתו החומרית והחברתית או אף לשם הנאתו האינטלקטואלית. פרטיו מיובשים הם מלשד הרצון האידיאלי, פרטי ידיעותיו אינם מכוונים אל החזון הכללי. והפרטיות שבהן אוכלת את מוח עצמותיהם, לא זו בלבד שאין אור נשמתו מאיר את פרטי הוויתו הממשית, אלא שפרטיות זו מנצלת את כישרונותיו המולדים הטמונים בכח נשמתו ומחשיכה את אורה. והרי הוא מגרם גרמי, מעצים עצמות, שכל עצמותיו אומרות: מי כמוני! לומד כזה אינו יודע לא את הסיבות השורשיות ולא את התכליות העצמיות של הוויתו ושל ההויה בכלל, אלא עוסק בגורמים, במקרים החיצוניים. בעולמו אין חומר אלא רכוש, בנפשו אין רגש אלא דחף, ברוחו אין חכמה אלא שכלתנות. ואינו בא לתעודתו שנוצר בגללה, שהיא – להוסיף אור רצוני עליון בעזוז החיים הפרטיים, להעלותם אל עילוי הכלל, ולהוסיף בכלל זיו צביוני חדש על ידי עושר הבא ממשפלים. הפרט כשלעצמו הוא שפל ונמוך מהכלל, מעין ציקי קדירה, הטעימים על-אף שפלותם, אבל כשמצרפים אותו לכלל הוא מעלה את ערך הכלל כי הוא מוסיף לו עושר, כשם שמוסיפים את "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" ל"שמע ישראל" אף שיודעים את ההבדל ביניהם – בין השלמות העליונה לבין ההשתלמות, שתוכנה עליה דרגאית ויחסית מסופיות קטנה לסופיות גדולה יותר (עי' פסחים נו, א). אולם בהכרת האדם, רק בהשתלמות הוא חש טעם ועונג, לעומת יראת הרוממות כלפי השלמות העליונה ואימת המרחק והתהום שבינו לבינה. ככל שתגדל הטהרה האידיאלית בלימודו ופעולתו של האדם, כן יגדל הערך שבצירוף עונג ההשתלמות אל רוממות השלמות, ויאיר זיו צביוני חדש, אור שמפציע מנקודה פרטית שבכל גוון וצביון, ומתפשט כקרני זווית, בבחינת אור הכבוד המתפשט אף ממשפלים. על כן, דווקא ביום הכיפורים, יום הטהרה והאהבה שבין הקב"ה לישראל, עולה ערך אמירת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" לערך "שמע ישראל", ומה שהיה גנאי בימים רגילים, הופך לכבוד המעשיר את השלמות העצמית – "בעצם היום הזה כי יום כפורים הוא לכפר עליכם לפני ה' אלוהיכם". זוהי תעודתו של האדם, יעדו ומטרתו. רצון האדם המכוון הוא הטל המחיה. מצד אחד עומד אלוקים ומצד שני עומד העולם. מי מחבר בין אלוקים לעולם? האדם. האדם עומד ניצב בין השמים והארץ, רגליו מחוברות לראשו. הוא זה שיוצר, מכוון, מאגד ומוסיף רצון בפרטים – במציאות אליה הוא בא.
קדושי הדעה אלו הם בעלי הרצון שבהכרה, העוסקים בתורה לשמה. הקדושה היא נקודת הרצון, המגמה המקורית שבהכרה ובדעה. צופים את אור הפרטיות כשהם עסוקים בכללי כלליות, יודעים לראות ולצפות מראש את עושר הפרטים החבוי בכללי הכללים. והם צמאים לאור הכללי, שוקקים אליו, עיסוקם בפרטים שנולדו מן הכלל מרחיק אותם בפועל מן העיון בשורשים ובתכליות, אך מעצים בהם את הרצון לקשר מחדש את כל הפרטים דווקא אל הכלל הגדול. ובאופן זה הם מזדהרים בגדלו, וחן קדשו, בהיותם עסוקים בפרטי פרטים. חסד ואמת נפגשו, צדק ושלום נשקו (תהילים פה, יא).
