הרב עומד כאן על שתי דרכים להכרה: דרך הנס ודרך הטבע. דרך הטבע – היא מן הפרטים אל הכללים. קל יותר להכיר פרטים, כי הם מצומצמים יותר, הן במאמץ שצריך להשקיע להכרתם, והן בעומקם ובעוצמתם. כאשר מצטברים פרטים שונים, הם מצטרפים ומתהווה איזה ציור שמלמד על הכלל – לא על כל פרט ופרט בנפרד, אלא על הכלל כולו. הנקודות הן החלק הגלוי, והכלל שהן מרכיבות, שעומד מאחוריהן ואליו הן רומזות, הוא החלק הנסתר. דרך הנס – מהכלל אל הפרטים היא דרך ההשראה, התנוצצות הבאה ללא עבודה מוקדמת. אמנם צריכה להיות הכנה והתכוננות, אחרת גם אם יתנוצץ משהו, האדם לא יבחין בו, אבל לא העבודה עצמה מביאה את הידיעה, אלא אדם מתוודע בדרך פלא לרעיון בעצמו בכללותו, בלי שהפרטים היו מעין רמזים ותמרורים המצטרפים לכדי התמונה הגדולה.
הרב מתאר כאן את העיקרון שבתורת ההכרה, שריבוי התופעות הוא המציאות המוחשית הגלויה. הנסתר, הן בתורה והן בעולם, הוא החוק הכללי. את החוק הכללי אנו לא חשים, אלא רק את התופעות. הדרך של הליכה מהפרטים לכללים היא, למשל, דרכו הרגילה של המדע. כאשר מדען רואה דבר מה נופל לארץ, זוהי תופעה פרטית. כדי לנסח את החוק שעומד מאחוריה, יש לבצע תצפיות וניסויים שונים ולצרף את כל המקרים, עד שיצטייר החוק הכללי של הכבידה. בפני המדען עומד קושי רב, אשר יעידו עליו תולדות המדע, שכן פעמים רבות החוק הכללי שהוסק איננו נכון.
כל חלק גלוי שאינו מוכר כראוי, בין מן התורה, בין מן העולם, הוא כמו מסך מבדיל שמסתיר את האור הנשגב של החלק החבוי והנסתר, שאינו מושג כי אם בצפיה פנימית בהירה. האדם נדרש לעבודה של הכרה מרבית ומיטבית של החלקים השונים, הנקודות והתופעות, על ידי החושים, ועל ידי ניתוח שכלי ומדעי. התורה ופשטה, הדרש והמשמעויות המוסריות – כל אלו צריכים להיות מוכרים ללומד היטב, כדי שיווצרו התנאים הנאותים להבנת הסוד. דרך זו נכונה גם בכל מקצועות הלימוד שבעולם – במדע, במלאכה, באומנות ובהנהגת החברה. כל מה שניתן לדעת – מן הראוי לדעת. מה שאדם לא יודע בשטח הגלוי לו מפני שלא התאמץ דיו, חוצץ בינו לבין אותה ההשגה של הכלל והחבוי. אי-הידיעה תטה את שכלו לכיוון לא נכון כאשר יבקש למצוא את העיקרון הכללי – ובחק זה נעוצה היא החובה של השקידה התדירית, להרבות תורה וחכמה.
האור הנשגב של החלק החבוי והנסתר, שאינו מושג כי אם בצפיה פנימית בהירה. מתוך דברי הרב אנו מבינים שהדרך להכרת החבוי על ידי הגלוי אינה פשוטה כל עיקר. לא רק צירוף הידיעות וסידורן נדרש כדי לגלות את הסוד. הרובד הסודי שונה במהותו מן הרובד הגלוי, ולכן המעבר מן האחד אל זולתו אינו כמותי. צפיה פנימית בהירה – זו האינטואיציה, זו דרגת ביניים בין הטבע והנס. נבואה היא נס גמור, מלאכה היא טבע גמור, חכמה היא צפיה פנימית בהירה – הבשלת הרגישות הנשמתית לכדי כישורי חשיבה חודרת, שכתוצאה מהן מופיע הרעיון, מצטייר הציור התבוני, נחשפת האידיאה. אם כן, עבודת הלימוד הגלוי נועדה 'לזכך את המסך' לפי הביטוי בחכמת הסוד. עצם זיכוך המסך לא יוצר שום ציור, אולם הוא יוצר עידון ושקיפות המאפשרים לצפות אל מעבר למסך, אל אותן האמיתות הגדולות שהן שורשי ההויה כולה על פרטיה.[1]
בתור יוצא מן הכלל, יש שאיזה סדק מתהוה בכותלי המערה, הסותמת את האורה העליונה, והאור החבוי מתנוצץ פתאום, שלא על פי הדרך המודרג של הידיעות הגלויות. ישנם יוצאים מן הכלל, שאינם מלמדים על הכלל. דוגמא לדבר, אפשר לראות אצל רבי שמעון בר יוחאי שרבים עשו כמותו ולא עלתה בידם (ברכות לה, ב): ניסו להגיע להישגים ולהשגות שלו ולא עלתה בידם, כי הוא היה יוצא מן הכלל בתכונות נפש ודרכי התנהגות. ככל שנעריך ונעריץ אותו, לא נוכל להגיע אל ההשגות שלו. לעומתו, רבי ישמעאל הציע דרך שיכולה להתקבל, היא הדרך הטבעית התלויה במאמץ האנושי הסביר.
יש שאיזה סדק מתהוה בכותלי המערה. באופן פשוט, כדי לצאת ממעבה האדמה אל האור אדם צריך לחפור ולהתאמץ. אמנם יכול להיות שבגלל רעידת אדמה פתאום נפער סדק בקיר והוא רואה את האור. זהו נס נהדר שלא קשור למאמץ, אך אין סומכים על הנס.
נדמה שהרב רומז כאן למשל המערה של אפלטון (המדינה, פרק ז). אפלטון ממשיל את הכרת האדם את העולם, לאדם שיושב במערה כשמבטו מופנה אל קיר המערה והוא אינו מסוגל להסיטו מהקיר. על הקיר שמולו, מרצדות צלליות של דמויות אשר נמצאות מחוץ למערה. הנמשל הוא, שהתופעות הנגלות לעינינו בעולם הן רק צל של האידיאות, של הכללים. אפלטון סובר שרק הפילוסוף הוא זה המסוגל להפנות את מבטו ולראות את האידיאות באופן ישיר, בעוד ששאר האנשים נאלצים לראות רק את הצלליות. הרב אומר שאמנם בדרך הטבע האדם צריך להסיק מן הצללים הפרטיים אל הכלל. אך יש שבדרך נס סדק מתהוה בכותלי המערה והאור החבוי מתנוצץ פתאום.
