בפרק זה ישנם שני חלקים: החלק האחד מבאר את התכונות השונות של בעלי הנגלה והנסתר. החלק השני מדבר על אותם יחידי סגולה שיודעים למזג את שתי התכונות האלה באישיותם. הרב לא אומר ששני התכנים מנוגדים, אלא שהמתח נובע מבעלי האופי השונה, בעלי הנגלה ובעלי הנסתר. ביסודה של המציאות יש אחדות ורציפות, אין תוכן שהוא נגלה לגמרי, כי אז אין בו פנים, ואין תוכן נסתר לגמרי, כי אז הוא לא קיים כלל בהכרתנו. אלא שהאנשים שונים באופיים ומכאן נובעת החלוקה.
בעלי הנגלה חשים שהם שלמים בפנימיותם. הם לא מוטרדים מהשאלות היסודיות והעמוקות. יש להם סוג של אינטואיציה פנימית, תמימות ושלמות נפשית עם עקרונותיהם. הם מוטרדים רק מהדרך המעשית של יישום העקרונות. כאשר מנסים להביא אותם לעיון בנסתרות – בשאלות רמות הערך העולות ברום התעלומה, הם חשים בחילה. למשל, כאשר מביאים בפניהם הגות שעוסקת במוסר, הם עלולים לחשוב ששואלים אותם האם הם בעלי מצפון, האם הם אנשים ישרים. הם מתקוממים על עצם העיסוק בעניינים שכל כך פשוטים בעיניהם. מנגד, בעלי הנסתר מוכנים לקבל הדרכה מעשית ללא בירור מיוחד, אך מטרידות אותם שאלות מהותיות – מהו מוסר? האם המוסר תלוי בדת, במצפון, ברגש או בשכל?
הדבר נכון גם לגבי היחס בין מדע לפילוסופיה. יכול אדם להיות פיזיקאי דגול אבל לא להיות פילוסוף, על אף שהוא נוגע בשאלות פילוסופיות. אלברט איינשטיין הוא דוגמא מובהקת לכך. הוא היה פיזיקאי דגול, שעסק בשאלות היסודיות ביותר של הפיזיקה, של זמן ומרחב. אבל הוא לא הסיק מסקנות פילוסופיות מתורת היחסות שהוא הגה. הצד ההגותי של תורתו לא הטריד והסעיר את רוחו. יכול להיות מקרה הפוך – של אדם שיעסוק אך ורק בפילוסופיה, כאשר ההשלכות המעשיות של תורתו לא חשובות לו.
שני העולמות, הנגלה והנסתר, בדרך כלל מחולקים ולא מתחברים. אלו שני כיוונים מאוד שונים ואפילו מנוגדים של תפישת המציאות והנפש. לכן – חזיון בלתי מצוי הוא לראות אדם שהדרישה של הנגלה והנסתר יחד תהיה בו במילואה. דוגמא לאדם כזה הוא הגאון מוילנא שהיה גדול מאוד בנגלה ובנסתר. כל המקצוע ההלכתי היה פרוס לפניו, וההערות שלו על שולחן ערוך הם אחד ממקורות הלימוד של כל תורת ההלכה. ובתחום הנסתר לא רק שהוא היה ידען, אלא שהיתה לו שיטה וגישה מקורית משלו, והוא עצמו ראה את עיקר עניינו דווקא בנסתר. היו דברים בהם הוא חלק אפילו על רבי חיים ויטאל שהביא את דברי האר"י, ויש אומרים שאפילו חלק על האר"י. באישיותו התמזגו שני התחומים. גם הרב אברהם יצחק הכהן קוק עצמו הוא דוגמא לאישיות כזו. הרב ראה את עיקר חידושו בתורת הנסתר אבל בפועל היה גדול מאוד גם בנגלה.
הרב מסביר כיצד ייתכן ששני התחומים המנוגדים האלה, שנובעים משני סוגים של אופי, מתמזגים באישיות אחת לא לחצאין אלא באופן מלא – רק אם האדם נמשך אחר הסביבה ורואה את הטוב והיקר שסגלו להם שני הצדדים בעבודתם, באה אליו כמו קנאת סופרים אבירה, וחפץ הוא להיות משביע עצמו בשתי המדות, שעל פי רוב פוגש הוא מעצורים על דרכו, ומכל מקום מתאמץ הוא להתגבר עליהם. לפעמים, בהשפעת הסביבה ובהערכה רבה להישגיה, מתעוררת באדם כמו קנאת סופרים. הוא מבין שראוי לעסוק בתחום הזה מצד ערכו הגדול. ר' יוסף קארו הוא דוגמא מעניינת לכך – נדמה שמצד עצמו הוא נטה יותר לעיסוק בנגלה, אבל בגלל ההערכה הרבה לסביבה שעסקה בקבלה, והעדינות הפנימית שבו, הוא למד גם את תורת הנסתר, ואף זכה לגילויים גדולים בתחום זה. אצל ר' שניאור זלמן מלאדי נדמה ששני הצדדים די מאוזנים באישיותו. הוא גם בעל שולחן ערוך הרב וגם בעל ליקוטי תורה ותניא. גם היצירה ההלכתית שלו היא בעלת אפיון ומקוריות, וגם היצירה הרוחנית החסידית שלו היא בעלת אפיון מאוד מובהק. אך למרות האיזון אפשר לומר, שעיקר נטייתו היתה לתחום הנסתר, אבל בגלל צורך, הערכה ועניין הוא עסק במלוא הגאונות גם בנגלה.
האנשים הללו הנם תמיד עמוסים במשא גדול, של דעת מכאבת. המשא הגדול לא נובע מהקושי של לימוד שני מקצועות גדולים. המשא נובע מהקושי העצמי למזג את שני העולמות, לדעת את גבולם, בלא לטשטש את הגבול ובלא להכפיף עולם אחד לאחר. זו דעת מכאבת, שהמוסיף בה מוסיף מכאוב (קהלת א, יח), כי הוא נאלץ להגביל את עצמו ולא לתת לתחום אחד להתפרץ לתוך התחום האחר. דעתם של בעלי הנגלה, סובבת כולה בתוך מסגרת העולם המצוי, וככל שהיא מוסיפה והולכת, כך יש בה יותר עוצמה לפתור את בעיות המציאות התחומות היטב בגדרי העולם. דעתם של בעלי הנסתר מרחפת היא מעל לעולם, כל כולה מוסיפה הגות על הרצוי, השמימי והבלתי מוגבל. לעומת אלה בעיות המצוי אינן נחשבות אף כקליפת השום. רק דעתם של האישים המיוחדים היודעים והחשים בכל מלוא אישיותם שהנגלה והנסתר אחד הם, דעתם מכאבת ככל שהם מוסיפים בה. רק הם כואבים את הפער בין המצוי לרצוי, רק הם דואבים את הקרע שבין המוגבל לבלתי מוגבל, בין חיי שעה וחיי עולם. הם אותו עץ השדה ששורשיו נמשכים ומתעמקים למטה, אל מעמקי הארציות, ובו בזמן גזעו ותפארתו נמתחים כלפי מעלה להתקרב אל האור שבתכול השמים.
ומכל מקום הם מביאים הרבה טובה לעולם, שסוף כל סוף מהוים הם בפרי רוחם עולם חדש, שהשמים והארץ נושקים זה לזה (עי' ב"ב עד, א). היכולת להביא את שני התחומים הללו להתאמה, יוצרת מיזוג של שני התחומים במציאות. על ידי סימון הגבול הנכון ביניהם – ידיעת ההבדל בין השיקולים וההכרעות של תחום אחד לבין אלו של התחום השני – נוצר הזיווג. התאחדות זו איננה פשוטה אלא מורכבת. ההרכבה של שני העולמות היא קשה, אך כשהיא מתקיימת בפועל בדמויותיהם של אנשים כאלה, זו בשורה גדולה מאוד לעולם.
ואחר שהם מוציאים חזיון מורכב זה מן הכח אל הפועל, אחרים כבר יכולים לקבל מן המוכן, ומתהוה כמו יצירה נפשית קבועה, במשך הדורות, לתפוש את המקצעות החלוקות וההפכיות הללו יחדיו, ואז באמת מתגלה כח יצירה כפול. וחכמות בחוץ תרנה (משלי א, כ), בכפלים לתושיה, בתעלמות חכמה (ע"פ איוב יא, ו), כתב חזון ובאר על הלחות (חבקוק ב, ב).
הרב מתאר לפנינו את התרבות האנושית בפועל, כפרי רוחם של יחידי הסגולה המופלאים שהנגלה והנסתר נמזגו בהם. כל רמה חדשה של התאחדות הנגלה והנסתר, הצרכים והערכים, ההכרח והאידיאל – זהו עולם תרבותי חדש שבו יפעלו כולם, בעלי הנגלה ובעלי הנסתר, גדולים וקטנים, בשיתוף פעולה שגרתי ומתוך הרגל. גם לפעולה זו יש ערך רב – היא שמגשימה את מה שהתגלה בהופעת הפרי הרוחני מתחילה. כח היצירה הפועל בשדה המציאות הוא תמיד כפול, כי באמת אין לך דבר בנגלה שאין לו שורשים בנסתר, ואין לך רעיון בנסתר שלא יהיו לו השפעות על הנגלה בחיי היחיד או הציבור. זו היא רינת החכמות בחוץ – כוחה הפנימי האדיר של החכמה מיתרגם לצלילי המילים ונגינתן הנקלטת ונשמעת באוזני רבים, המעוררת בראשם ובנפשם מחשבות שאף הן תרונה במילים ונגינות מתוך פיותיהם לאוזני האחרים. החזון הופך לכתב, והכתב הנגלה לעיני הקוראים הופך לביאור, וכל נפש ונפש הנכספת אל הכתב והחזון היא גם לוח שבו מוטבע הביאור לחזון, אבל הלוח בעצמו לעולם הוא באר מפכה מחשבות ומסקנות, הרגשות רציות ודמיונות, שאף הם כחזון זוכים להיכתב וכן הלאה.
