בפרק זה מתייחס הרב לשתי בעיות. הבעיה הראשונה היא היא הגדרת מקורות השפעת הקודש וההשלמה ביניהם. באופן עקרוני, אנו מכירים שני מקורות לנביעת הקודש. הראשון – הטבע, הכולל את טבע נפש האדם. השני – התורה, כנבואה ישירה או כהשראת חכמתה. הקודש שבטבע מוכר לנו מן התרבות האנושית על ידי הופעת הדתות, שיטות מוסר, פילוסופיה, מדע ויצירות האומנות. תופעות אלה נוצרות בנפש האדם על ידי מיזוג של כישרונות גאוניים מולדים, ותחושות אי-נחת קיצונית מן המצב הקיים, בין אם בקרב היחיד הגאון, ובין אם בחברה בכללותה. הקודש שבתורה מוכר לנו מתוך התורה שבכתב והתורה שבעל פה. קודש זה נוצר מתוך הופעת הנוכחות האלוהית במציאות, 'העניין האלוהי' בפי ריה"ל, ודרישת קרבת אלוהים והשראת שכינתו בעולם על ידי אבות האומה ובני ישראל גם יחד.
הבעיה השניה היא היחס שבין המציאות הרגילה, מציאות של חול, לבין מקור שינויה והתחדשותה – הקודש. גם במציאות הרגילה אנו יכולים לדבר על תופעות רוחניות כמו שיטות משטר ומשפט, חינוך ומסורת, ואף סגנונות עיצוב אומנותי. רוחניות זו באה כדי לסדר ולתחזק את הקיים כבר. כך בששת ימי החול הפעולה מתרכזת בעיקר במשימות שמוגדרות על ידי גבולות המציאות הנתונה. שבת, לעומת זאת, מוקדשת למשימות מתחום אחר, לא עוד התייחדות עם המציאות הנתונה, אלא עם המקור העליון. בסדר דברים כזה, מציאות החול היא מחד המסד עליו מוצב הקודש, ומאידך, זהו השדה עליו יחול הקודש כדי לעבדו, לחדשו ולשנותו.
למרות שהופעת הקודש בגילויה הופכת להיות חלק מהתרבות הניתנת ללימוד, שיפוט והערכה, ביסוס וקיבוע, לעולם נשאר הרובד הסודי, הכמוס של הקודש ברעננותו. המודעות לכך, והעמקה בה, זו היא חכמת הסוד. בחיים בפועל יכול להיווצר עימות חריף בין מדע הקודש הגלוי, לבין חכמת הסוד שבקודש. אחת המשימות החשובות שעומדת לפני אנשי הרוח, היא ההשלמה ביניהם.
שפעת רוח הקודש המיוחדת לישראל היא רוממה הרבה במעלתה ומיוחדת במינה מכל מיני שפע של רוח הקודש, שכל אחד מבאי עולם זוכה לו על פי מעשיו. הדברים כאן מבוססים על תנא דבי אליהו, א אך למרות השוויון הבסיסי בקיומה של רוח הקודש, ישנו הבדל במקורה: אצל ישראל רוח הקודש רוממה הרבה במעלתה, מקורה הוא רם ונישא מעל המציאות – טראנסצנדנטי. ומיוחדת במינה – שונה וייחודית ומכוונת דווקא לסגולת הנפש הישראלית, האברהמית, בכישרונה המיוחד לצאת נגד כל העולם למען קיום הצו האלוהי. לעומת מקורם של מיני שפע של רוח הקודש שהוא אימננטי בלבד, מתוך מה שכבר נאצר בנפש אדם הראשון ונח. על פי מעשיו – מקור חזון השינוי והחידוש הוא ברובד העליון של עולם העשייה, ולא מעבר לכך. כל אחד מבאי עולם – הופעת הקודש הזו היא אוניברסאלית ומכוונת לסגולת נפש האדם.
השפעה הישראלית היא נמשכת מפנימיותה של תורה – היא ספירת החכמה. "אוריתא מחכמה נפקא מאתר דאקרי קֹדש" (זוהר ב, פה, א). וההבהקה של החכמה המעשית, ההתפשטות של החכמה דרך מדרגת העשיה שבה, שהיא כתר לבינה, ועד מדרגת החכמה שבעולם העשיה. בתורה – בשלש עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן. ובכל הליכות החיים – אל תקרי הליכות אלא הלכות (מגילה כח, ב), זו התורה שבעל פה וכל תקנותיה. הפנימיים והחיצוניים – הנדרשים לחיזוק דברי התורה מצד עצמם ולסייגים וגדרות מפני מכשולים הבאים מן החוץ, בין אם אלו 'דרכי האמורי' או תחבולות היצר הרע שבטבע הנפש. הנוגעים למפעלים – למעשים ההכרחיים והרצויים, והרגשות, הקרובים לחוג הפעולות – אלו הכוונות, דרכי המוסר והמנהגים שבעבודת התורה ומצוותיה. הנה גם כן יוצאת בדרך ישרה מאורה של תורה – כל אלו הם בוהק לאור החכמה העליונה.
ועצמיות – זו חמדה גנוזה החבויה ברצון העליון, הכתר. כחה העליון – זו חכמה, פנימיות התורה. של זוהר התורה – התפארת שמאירה ומזהירה, באזהרותיה, בחסד ובדין. היא משפיעה על שני אלה הסוגים הרוחניים העליונים – בעצמיות הרצון העליון נטוע שורש השורשים של התורה שבעל פה אשר ברוח הקודש שבסייעתא דשמיא: סוג הרזי של רוח הקודש, שבחכמת הסוד לדורותיה. וסוג הגילויי של אור התורה, שבהגבלה – בהלכות מצוות לא תעשה המרובות בכמותן והחמורות בעונשן, ומפעל – מצוות עשה, וכל הדינים והמנהגים הנובעים משתיהן. כלאה וכרחל אשר בנו שתיהם את בית ישראל – בגלוי היה מעשה הנישואין ללאה תרמית ומעילה באמון, אך בעומק הסוד של קורא הדורות מראש, ממנה הכהונה, הלוויה והמלכות. הקרבה אל רחל, מצריכה עבודת כפיים וגילויי תושיה וחכמה מעשית לרוב במשך שנים רבות. רחל ידעה את כל תלאות הדרך ומצוקות הקיום באהבתה ובחייה, עד כי מתה בהליכתה אל מטרתה ונותרה האם השומרת את דרכי החיים לבניה, מבכה את חסרונותיהם ומכינה את הגאולה השלמה והגלויה, כעין דמות בנה הקטן בנימין שלא השתחווה לעשו, וכולו ימין, ובנחלתו נבנה המקדש.
ותמיד – זו מעין מצוות עבודת התמיד שבבית המקדש, עבודה של התקנת ההשלמה בין ימין ושמאל, אש התמיד שבמנורה ולחם הפנים. בין החכמה הכמוסה בנשמה לבין העושר הגלוי והנוכח בריבויו, בין הרוח והגוף, כמו בעולת התמיד שבה כל בשר הקורבן נשרף באש ועולה לריח ניחוח. אנו קרואים לתקן את שתי ההופעות הללו, של העצמיות העליונה. הכמוסה והגלויה, זו שבקודש הקודשים וזו שבהיכל ובעזרות. שתהיינה פונות באורח ישרה לקבל את שפעת בהירותן מתוך אור עולם של אוצר החיים אשר באור ד', אף בקודש הקודשים – הכמוס הוא ארון הברית שסגור ונעול ועצם עמידתו היא בנס,[1] והגלוי אלו הכרובים אשר פנייתם זה אל זה או אל פני הארון באורח ישרה, מצביעה על מידת הקרבה שבין ישראל לאביהם שבשמים, בין הכמוס בליבם לבין מעשיהם הגלויים. אשר באור ד', אפילו בחשכת הגלות "גם כי אשב בחושך ד' אור לי" (מיכה ז, ח), המחשכים אשר בהם הושיבני – זו תלמודה של בבל (עי' סנהדרין כד, א). המונחים 'תיקון לאה' ו'תיקון רחל' מצוי במנהג המקובלים 'תיקון חצות'. סדר פסוקים, מדרשים ורמזים זה, נאמר בחצות ליל, שבין יום העבר ליום העתיד, בבכיה ותחנונים על עומק הגלות ותקוות הגאולה, על נוראות החורבן ותקוות הבניין של בית ישראל, משורש שתי האמהות. התיקון והחיבור הראוי והמקווה של בני האתכסיא, אלה שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים, ובני האתגליא אשר יפי חכמתם ומעשיהם מאיר את פניהם, זהו בניין הגאולה והתשובה העליונה, בניין עיר הקודש והמקדש שעושה את כל ישראל חברים. באור ד', החופף על הוד יסודה של תורת אלוהים חיים, לפני כל מצווה וכל מעשה טוב, ראוי לכוון לייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, תפארת ומלכות, אור ד' ותורת אלוהים חיים, גאולת הפרטים בהארת הכלל, וגאולת הכלל בשלמות הפרטים ועריכתם.
