סדר ב. איחוד הנסתר על הנגלה, יט – יציאה מתלמוד לתלמוד

הרב מעמיד אותנו בפרק זה על עניין נפשי פסיכולוגי הקשור לשני מקצועות ולשני פנים בתורה. הפן הראשון הוא מתנה שמימית, דיבור אלוהי הפונה לאדם, המרומם ומכבד את האדם, מעמיד אותו במרכז ההויה ומאפשר לו קרבה שלא תיאמן לרצון האלוהי. הרוממות הזאת יוצרת זרם של חיים באדם. עצמת הרצון לתיקון – זהו פן אחד שכולו שמחה ורוממות. הפן השני הוא הירידה מן ההר עם הלוחות – הליכה אל יישום התורה במציאות. המציאות מלאה מהמורות וכישלונות – גם המציאות האנושית הפנימית-נפשית, וגם המציאות בכלל. יש בה יום ולילה, קור וחום, לבלוב ופריחה, קמילה וריקבון, חיים ומוות, יצרים ונטיות. עם הלוחות שניתנו במרומי ההר יש ללכת אל תוך המציאות ולהתמודד איתה, לא די לאדם באותם הרגעים המופלאים של שמחה ורוממות. עליו להיות מודע לכך שהוא בעל גוף, מגבלות, צרכים וחולשות ואיתם הוא צריך להתמודד.

המעבר ממצב למצב עלול להיות דרמטי וקשה, כי דווקא כאשר אדם חווה את הגדולה, הרוממות והשמחה, קשה לו יותר לחזור למציאות אפרורית, קטנונית ומגבילה. אך התורה מחייבת את שניהם. הרוממות והקרבה אל הקב"ה, אל הנצח המופלא, שהתורה מאפשרת לאדם, לא הופכת למציאות אלטרנטיבית שאפשר לברוח אליה מהמציאות הקטנה והאפרורית. התורה חייבת להיות משולבת במציאות שקדמה לנתינתה – להיות לה למקור השראה, יניקה ואופק.

שני הפנים האלה באים לידי ביטוי בשני מקצועות בתורה. המקצוע הראשון הוא עיסוק בחכמה שבתורה כשלעצמה שמביאה את האדם לידי שמחה; ברוממות האינטלקטואלית-המוסרית שבדברי התורה; בניגון שהתורה יוצרת בנפש, בכך שהיא מאפשרת לאדם לגלות עולמות ועולמי עולמות; בתחושה של קרבת אלוהים ושל שירה גדולה שמתפרצת בתוכו. יש במקצוע של העיונים הטהורים הרחבה גדולה של ראיית כל הפנים, הצדדים וצידי הצדדים, כל האפשרויות השונות, ללא הכרח להכריע על ידי חיתוך ושימת גבול. זהו ההיגיון הטהור, עיונים טהורים, ממוזגים ברגש ושירה כלילת תפארת. כמו שבתפארת כלולים גוונים רבים. כלילת תפארת היא השלמות בה הכל מתקיים – אף צד אינו נדחה. המקצוע השני שבתורה הוא העיון בקצובות ההלכותיות, שהן שחורות כעורב. בהלכות יש קֶצֶב, ומאותו שורש באה המילה קַצָב, חותך הבשר. קשה מאוד להיכנס לחיתוך, לעיסוק בשפיר ושיליה (עי' ברכות ד, א), ללכלוך השחור כעורב. הירידה אל החיים החומריים והגופניים מכריחה את האדם לעסוק בשאלות שבין דם לדם ובין נגע לנגע (דברים יז, ח-ט). פגמי המציאות זועקים מן האדמה לפתרון, לצדק, להארה. לשם כך, צריך להלביש את המושגים הטהורים ואת תנועות הנפש המוסריות הנאצלות בגוף, אלו הם גופי תורה, הליכות עולם, פרטי הפרטים שדין פרוטה בהם כדין מאה (סנהדרין ח, א).

אע"פ שזהו יפיו ועזוז קדשו, למשול בעולם המלא מחשכים, זוהמות, ותסיסות מהומיות. במעבר מתלמוד לתלמוד יש עינוי גדול אך גם מטרה גדולה. הקציבה ההלכתית נועדה למשול בעולם. אבל העולם מלא מחשכים, זוהמות, ותסיסות מהומיות. לא תסיסות של יצירה בלבד אלא גם של מהומה שאין בה ממשות. ובכל זאת גם זו מציאות. בודאי שאם כל האנשים היו ישרים, צנועים וענוים, המון בעיות לא היו מתעוררות – לא היו גונבים, רוצחים, משקרים ומכים בזדון – למרות שגם בין אנשים ישרים נוצרים ספקות. המציאות האובייקטיבית בעולם הזה מלאה מחשכים של אי-וודאות וחולשות. כל זאת אף אם נוציא ממנה את המימד הסובייקטיבי הזדוני של רשעות. באותה מידה שברובד הביולוגי של החיים כל פציעה גורמת לזיהום, כך גם ברובד התרבותי רוחני, משגה וכישלון יכולים לגרום להתפשטות של הנחות יסוד מוטעות מעין זוהמות של מושגי המוסר ואורחות חיים. מצב חולני זה, של התפשטות ערכים מוטעים הנובעת מן המחשכים של מגבלות מהותיות בעולם ובאדם, מביא להתנגשות תודעתית וחברתית, לאי-נחת ושאיפת תיקון עזה אך בלתי ברורה – תסיסות מהומיות. לכל מהומה – מהומה היא השאלה: מהו מה? – צריכה להיות תשובה. כל גודל העיון הרוחני המופשט צריך למלא ולהאיר את הקצובות, לברר את גבולותיהם ואת הקשרים שביניהם. איש המעלה צריך להתייחס למחשכים האלה, זהו יפיו ועזוז קדשו, זהו העוז של הקודש שמתייחס למציאות ומשליט בה צדק.

אבל בעל הנשמה, הרב מדגיש שאצל איש זה עיקר החיים מרוכז בדרגת נשמה, האידיאה העליונה וההרמונית של ההוויה. המפוארת בהדר קדשה, זהו תלמיד חכם שעליו אומר יוצרו: "ישראל אשר בך אתפאר" (ישעיהו מט, ג; עי' יומא פו, א). הוא קשור בכל עוצמת נשמתו, רוחו ונפשו לתפארת הדר הקודש. כלומר לתורה שמשמחת ומאירה כנתינתה, כאשר התקבלה בטהרת קודשה על ידי משה, המיוחס לספירת הדר, שהתקדש והתייחד מכל האנשים אשר על פני האדמה בכך שאף עור פניו קרן. הוא מרגיש את ענותו הנוראה, את כל חבלי המאסר, בעת יציאה מתלמוד אל תלמוד. העינוי הוא גם עוני – כמו לקחת אדם שבא מארמון נהדר ומרחב נפלא, ולתחוב אותו לתא קטן ומחניק. אף על פי שגם זה תלמוד, הריהו כמאסר בשבילו. זהו עינוי גדול ונורא בשביל אדם עדין להיכנס לחבלי מאסר, והוא עלול להמאיס עליו את החיים.

האתגר הראשון, כפי שראינו, הוא לעבור מתלמוד מפואר אל תלמוד מצומצם המוכתב על ידי בעיות, קשיים וחולשות. האתגר השני שמציין הרב הוא לא לאבד את הגודל, הטוהר והרוממות, אפילו בעת העיסוק בחולי, בקטנות מוחין וביצרים הרעים.

והוא צריך תמיד עצה והדרכה נכונה, איך לרפד את היצוע של התוכנים המעשיים לפרטיהם הקשים ברפידות רכות, מלאות יפעה של עדינות החיים, והדר הקודש הנוצץ בהוד החופש והטוהר השמימי, כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר.

והוא צריך תמיד עצה והדרכה נכונה. מצוות התורה נקראות עצות טובות.[1] מתוך עיון מעמיק במצוות התורה ופרטי הלכותיהן, תבואנה העצות וההדרכות הנכונות, שהן – כיווני מגמות וטעמי הדינים, להקל על עינוי הצמצום על ידי ידיעת תכליתו הנצרכת והנעלה. איך לרפד, להקל את הזעזוע, לחבוש את הפצעים, לנחם מן העצב. היצוע של התוכנים המעשיים לפרטיהם הקשים, הוא הקרקע שעליה נוחת החזון האידיאלי שעלול להתרסק אל טרשיה הקשים. ידעו אבות האומה, ידע משה, ידעו הנביאים והחכמים, עד כמה קשה היא הדרך, הירידה מן ההר, כמה מסוכנים הם הכישלונות ונוראים הם החורבנות שבאים בעקבותיהם. בחסד ה' עליהם ועלינו, אם ביקשו לגלות את הקץ, נסתם מהם, אם ביקשו להוכיח, צורפה לתוכחתם נחמה נשגבה, אם ביקשו לחזות תחזיות שחורות התפללו לסליחה ורחמים. כשם שהדבר נכון ביחס לחיי האומה כך הוא נכון ביחס לחיי היחיד, הן בחומריות והן ברוחניות. ברפידות רכות, מלאות יפעה של עדינות החיים. לעומת הקושי של הפרטים המעשיים, באות ההוראות הכלליות הנלוות לציוויי הדין לרככו: "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא יט, טו), ללמד זכות על כל אחד, ובמיוחד על תלמידי חכמים.[2] "ואהבת לרעך כמוך" (שם, יח) בחירת העונש הקל ביותר מבין האפשריים,[3] וכן שחסה התורה על ממונם של ישראל.[4] מתוקף אלה, זכו בית הלל שתיפסק הלכה כמותם.[5] תכליתן של ההוראות הכלליות האלה היא למען היפעה, הופעת יופיים ועדינותם של החיים כערך אידיאלי – "וחי בהם" (ויקרא יח, ה) ולא שימות בהם (יומא פה, ב). והדר הקודש הנוצץ בהוד החופש והטוהר השמימי. יפעת עדינותם של החיים, אפילו יהיו חיים אלה כבגן עדן, לא תוכל להיות שלמה בלא התנוצצות הקודש בהדרו, בלא רוח הנבואה המאירה את אופקי העתיד והמעמידה חזון של קרבת אלוהים, אשר ניצוציה פזורים כנטפי טל[6] מנחמים אף בחיי העולם הזה. בהוד החופש, קרבת אלוהים משמעותה גאולת רוח האדם ממצריו ושעבודיו, בהופעת צלם האלוהים שבו, בכל יחיד ויחיד, באופן מלא וחופשי לחלוטין.[7] מעין זה יש בנבואה הקדומה, כאשר תכונות נשמתו של הנביא קבעו את עצם קבלת הנבואה כשליחות ואת סגנון גילוייה. והטוהר השמימי, כל התכנים הכלליים והפרטיים ראוי שיהיו טהורים מבחינה מוסרית, כלומר נטולי פניות זרות, וברורים מבחינה אינטלקטואלית. כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר (שמות כד, י) – המעשים לפרטיהם הקשים, מן הראוי שאיכותם תהיה כלבנת הספיר – אבן קשה, אך שקופה עד כדי שיקוף עצם השמים לטוהר – בכל מעשה קטן ישתקפו השמים, הרוממות האידיאלית.