נראה שרד"ך בחר בעריכתו להביא את הפרק כאן בעיקר בגלל הסיום שבו, שעוסק באיחוד התורה והנבואה והשלמתם זה את זה. ייתכן שכוונתו היא שהיחס בין התורה והנבואה מקביל ליחס בין הנגלה והנסתר.
בראשית הפרק הרב מבחין בין דברים שנמצאים בפנימיותו של אדם, בנפשו, לבין דברים שנמצאים מחוץ לו, בעולם. כאשר הם עומדים זה מול זה, ודאי שהנפש יותר רוממה מן העולם. אך אם יש עיקרון רוחני או ישות רוחנית שמתאימים גם לנפש וגם לעולם, ממילא הם יותר רוממים מאלו שמתאימים רק לנפש.
ומעין דוגמתם האגדה, הרי היא נובעת מהנפשיות של האדם, ומסדרת את עניניה גם כן ביחש החיצוני של העולם. אותו דגם של הנבואה ורוח הקודש נכון גם לגבי האגדה. האגדה שבתלמוד ובמדרש, גם היא נובעת מנפשיות האדם ומנטיותיו השונות, כישוריו ורגישויותיו. היחס של העולם החיצוני אל הנפש ההוגה, מספק לה חומרים ותבניות לצייר ציורים, להמשיל משלים, לעמוד על משמעויות ותכנים. האגדה היא הנטייה הנפשית של האדם לעבד את מה שהוא קולט לפי כישרונותיו ומדרגתו. על פי ציורים ומשלים אלה, כאשר הם נאמרים והופכים לנחלת הזולת, מתגבשים הערכים ביחס לעולם ולמציאות החיצונית.
אבל התורה, היא באה מתוך הארת האמת העליונה, שאין בה שום הבדל בין פנימיותו של אדם להעולמיות כולה ומקורה. התורה, כמו הנבואה ורוח הקודש, פונה אל פנימיות האדם, אבל בניגוד להן, היא לא מתגלה רק בנפש. התורה מתגלה באופן אובייקטיבי – היא ניתנה לעם כולו במעמד הר סיני. מתן-תורה הוא בעת ובעונה אחת מאורע אובייקטיבי היסטורי ועולמי, ובאותה מידה מאורע נפשי-מהפכני לנוכחים במעמד הר סיני ולכל ממשיכיהם. התורה כוללת את שני התחומים האלה גם יחד. מלמעלה למטה הכל נסקר ונודע, בתורה אנו מוצאים יחס וביטוי ברור לכל דרגות המחשבה, הרגש והמעשה: עקרונות האמונה, ערכי המוסר ופירוט המעשים, הן לציבור והן ליחיד, הן למצבים של הצלחה והן למצבים של כישלון. מן הרום שלמעלה מן הטבע, ועד לשפל שלמטה, מדרגת האדם הממוצע. הכל – התורה אף קושרת את כל אלה למערכת כוללת אחת. נסקר ונודע, מערכת כללית זו פונה בעיקר אל תבונת האדם ודעתו, ועל כן לא מצטמצמת אך ורק בתחומי הציווי, אלא משמשת תשתית לימודית מתפתחת ונודעת יותר ויותר. כך כלולה היא תורה שבעל פה בתורה שבכתב. פה אל פה אדבר בו (במדבר יב, ח). בניגוד לנביא שמקבל את הנבואה ממרום, אך פיו מדבר לפי אותם הציורים והדימויים שהוא מוצא בתוך נפשו לפי מדרגתו. דבריו של משה איש האלוהים הם מסירה מדויקת של דבר ה'. ומראה ולא בחידות, לעומת חידת הנבואה – "מה אתה רואה?" (ירמיהו א, יא ו-יג; כד, ג), כאשר הנביא צריך להבין בעצמו את פתרון החידה, שהוא עצמו משל שמתוכו הוא צריך להבין את הנמשל. בנבואת משה אין משלים, יש אמירה ברורה. ותמונת ד' יביט, אין הכוונה לתמונה של ה', אלא תמונה שה' מראה לו. יש הבדל עצום בין שמיעת תיאור של תמונה, כאשר צריך לדמיין אותה לבד, לבין ראיית התמונה.
רק נבואה זו יכולה לתן תורה. ומתוך כך נעלה היא התורה מכל נבואה, וחכמי תורה עדיפי מנביאים, למרות שבמדרגתם האישית החכמים לא עדיפים מנביאים, הם עדיפים מצד התוכן העליון, שממנו הם יונקים את החיים הרוחניים שלהם. גם הנביא הוא כמובן חכם, אבל החכמה איננה המקור לנבואתו, אלא השפע שהוא מקבל מהשמים. אמנם זו מדרגה מאוד גבוהה ונפלאה, אבל מדרגת השפע של הנביא נמוכה יותר ממדרגת השפע שקיבל משה רבנו. אמנם חכמי התורה לא מקבלים את השפע לתוך נפשם, הם עמלים בשכלם להתחבר אל התורה, אבל הם מתחברים אל המקור העליון יותר, אל נבואת משה, לכן כל תלמיד חכם שאין יודעים את שמו, אפשר לקרוא לו משה.[96] לכן, מצד התוכן העליון הם עדיפים אפילו מהנביא. השינוי במדרגה יכול להיות אצל אותו אדם – כשהוא חכם תורני הוא מתחבר למקור יותר עליון, אף שמדרגתו האישית נמוכה יותר, וכשהוא מקבל נבואה אז מדרגתו האישית מאוד גבוהה, אף שהמקור שלו נמוך יותר. את היחס הזה אפשר למצוא גם בספירות בקבלה – הנבואה באה מספירת הוד או נצח, והתורה מספירת תפארת שהיא עוד יונקת מספירת החכמה.[97] מצד השורש עדיפים הם חכמי התורה על הנביאים.
התורה, בשבעים פניה, היא הכלל והעיקר, והנבואה נכללת בתוכה. אלא שמצד גאותן של ישראל שנטלה מהן ונתנה לאומות העולם, מתגבר כח של היפוך הסדר. ישנה העדפה לנבואה ולרוח הקודש על פני התורה. הרב מדבר על אותה הנטייה שהיתה גם בימיו, שהעדיפה את 'מוסר הנביאים' על פני ההלכה. מחד, יהודים רבים לא ראו חשיבות בשמירת מצוות ופרטיהן, אך מצד שני רצו בכל זאת להישאר יהודים. לכן הם טענו שעיקר היהדות היא 'מוסר הנביאים'. זו היתה עמדתו של אחד העם, שהיה אחד מהוגי הדעות הציוניים וביסס את היהדות על אופיה המוסרי שמתבטא בדברי הנביאים. והנביאים וכתובים, ושפעת רוח הקודש, משפיעים לפעמים בצורה יותר בולטת מהשפעת התורה, והאגדה מתגברת על ההלכה. ובאמת היא צרת גלות גדולה. כאשר עוזבים את התורה, את בהירותה ודייקנותה של נבואת משה, נשארים הדברים רק במין רובד כללי מטושטש, לא מספיק ממשי, ובמקום שאין ממשות אין חיים למעשה. עקרונות רוחניים ללא מימוש בפועל הם סוג של נכות. הרצי"ה סיפר בשם אביו הרב זצ"ל, שהוא נהג לומר, שבעוד תורה נביאים וכתובים הם תנ"ך, הרי אם מוציאים מהם את התורה נשאר נ"ך, נותרת נכות. אמנם, במשך מאות שנים היתה צרת גלות הפוכה לזו – כאשר הלכות ופרטי הלכות תפשו את המקום המרכזי, ובמידה רבה נעזבו המבט הכללי והרוח הגדולה של האגדה. שתי אלו צרות גלות. בזמנו של הרב החל תהליך של דרישה ליתר חיי ארציות ממשיים, ולאידאולוגיה שתגבה את הדרישה הזו מבחינה רוחנית וערכית. אך מצבה של היהדות הנאמנה היה הפוך. בתי מדרש ובתי כנסת היו מקלט רוחני מפני חיי הארציות שבחוץ. העיסוק בתורה נטה יותר ויותר אל המופשט והרחוק מן החיים הממשיים, אל הצד הפלפולי של ההלכה ולא להלכה למעשה. מצד גאותן של ישראל שנטלה מהן ונתנה לאומות העולם, מתגבר כח של היפוך הסדר, משנפרצו יותר ויותר חומות הקהילה היהודית בעת החדשה, חדרה השפעתן של דעות נוכריות הנובעות במישרין או בעקיפין מן הנצרות. הנצרות אויבת ההלכה היתה מתחילתה, והעמידה את הנבואה מעל לכל. ככל שהתקרבו יהודים משכילים אל ההגות האירופאית ששורשיה נוצריים, כך גם הם העדיפו יותר ויותר לעסוק בעקרונות וערכים על חשבון הוראת ההלכה המעשית בייחודיותה היהודית. גאותן של ישראל – הבלטת ייחודיותם ואורח החיים בשפה ובלבוש ניטלה מהן – בויתורם על אלה ונתנה לאומות העולם שהפכו להיות מופת ודוגמא לחיקוי. מתגבר כח של היפוך הסדר, הנבואה, רוח הקודש והאגדה, שבהן מוצאים היהודים מקור משותף עם הנוכרים, הופכות להיות קנה המידה לתקפותם וערכם של דברי תורה. והנביאים וכתובים, ושפעת רוח הקודש, משפיעים לפעמים בצורה יותר בולטת מהשפעת התורה, והאגדה מתגברת על ההלכה. ובאמת היא צרת גלות גדולה.
וצריך הדור להיות חמוש בגבורה, בגדולי תורה, בעלי מסורת, בעלי תורה בהלכה, שכח האגדה, ונטית שפעת רוח הקודש, והידור הופעת קבלת רוח הנבואה לא יחסר להם. נאמר על משה שהוא קיבל את נבואתו "מפי הגבורה". הגבורה היא צמצום הרעיון עד לפרט הממשי שבו, הבאתו עד לסיומת הגשמית למעשה. גדולי התורה צריכים להיות חמושים לא רק בגבורת תורת ההלכה, אלא אף בשפעת רוח הקודש, והידור הופעת קבלת רוח הנבואה – הנבואה מיוחסת בחכמת הסוד לספירות הוד והדר. בגאולה יש שילוב של שני היסודות הללו – מצד אחד חזרה אל הממשות, ומצד שני לא ממשות פרטנית שמסתירה את גדולת ערך החיים בכללותם. לכן דווקא בזמן הגאולה צריך להיות איחוד של התורה והנבואה. תורה במובן של ברִירות ממשית מוחלטת, ונבואה במובן של השפע הנפשי שנובע מן הברירות הזאת, ומרים את האדם לקראת אופקים חדשים.
והם יגבירו את כח ישראל, להכשירו לגאולה, לרומם את התורה ע"י הנבואה ורוח הקודש, ואת ההלכה, והמעשה ותלמודה, ע"י האגדה, והמוסר ההגיוני. תפקידם הוא לרומם ולא לשנות ולעשות רפורמה. במשך הדורות היו שקראו להכפיף את ההלכה לבת-קול או לעיקרון מוסרי כלשהו, כמו למשל עיקרון השוויון. על פי עיקרון השוויון האוניברסאלי, כל אדם נברא בצלם, ולכן יש לבטל את ההבדלים בין יהודי לבין מי שאינו-יהודי. לעומת זאת הרב לא קורא לשנות אלא לרומם. הוא קורא ללימוד כזה של התורה וההלכה, לתפישת עולם כזו, שהעקרונות של הנבואה ורוח הקודש יאירו דרך התורה והמצוות. המצוות נראות גשמיות ומגושמות, וכדי לרומם אותן יש להאיר את טעמן ולהורות על התפישה הכללית המובעת בהן. דרישת טעמי המצוות צריכה להיות מוגבלת על ידי הידיעה שההלכה היא מוחלטת ולא תלויה בטעם, ואז היא יכולה לרומם ולהאיר את המצוות.
התורה היא העומדת בראש כל, כי היא המוחלטת, היא החומר לדרש ולדרישה. אם רוצים להבין מהו מוסר, מהם הרעיונות הגדולים של תפישת עולם – יש לדרוש את פסוקי התורה, את המבנה ההלכתי ואת ההוראות המוחלטות. רק מהתורה ניתן להוציא את כל העוצמה הרוחנית, הרעיונית, העקרונית והמוסרית, ולא משום נטייה או הארה של האדם. כל הנטיות וההארות הנפלאות שבפנימיותו של האדם, הן אינן מוחלטות והן צריכות לעבור עיבוד כדי שיוכלו לחול על העולם שמחוץ לו. הכעס, הקנאה, החמלה, הכנות והגבורה – כל אלו נטיות עוצמתיות, אך הן יחסיות, זמניות ומשתנות, הן צריכות לעבור עיבוד עד שימצאו את מקומן בהדרכה כללית. לא כן התורה – היא איננה צריכה עיבוד נוסף, היא מוחלטת. על כן, במקום להכפיף את התורה לנטיות נפשו, על האדם לגייס את הרעננות הנפשית, ההשראה הפנימית וגדולת הנטיות הנפשיות והרוחניות שלו, כדי לדרוש ולפרש את התורה. עמלם הגדול של חכמי התורה הוא לדרוש את התורה ולמצוא בה את כל שבעים פניה.
