בפרק ישנם שני חלקים: האחד מתאר את המצב הרוחני כמות שהוא עכשיו, והשני מתאר את המצב הרוחני בעתיד. הבעיה שבה הרב פותח היא שכאשר לאדם יש ידיעה מסוימת, היא הופכת להיות חזות הכל והיא מסתירה את כל שאר ההיבטים האפשריים והקיימים. מקצוע מסתיר מקצוע ותפישה מסתירה תפישה, כך נוצרת סתירה שמובילה למלחמה ומאבק. לאמתו של דבר הסתירה היא מדומה, אבל מצד האדם הסתירה מאוד משמעותית. זהו המצב החשוך של העולם – מבחינת מי שנמצא בחושך, רק מה שהוא אוחז בו קיים, וכל שאר הדברים אינם, ומאותו הדבר האחד שהוא תופש הוא חייב להסיק מסקנות ולהקיש היקשים לגבי כל שאר הדברים. במצב החשוך, כל אדם תופש משהו אחר, מרגיש את המציאות קצת אחרת, ומקיש ומסיק על פי מה שהוא תופש. לאותה מציאות עצמה יש המון תפישות שונות, ואכן יש במציאות המון היבטים שונים. הבעיה היא, שכל אדם חושב שמה שהוא תופש ומרגיש הוא הדבר היחיד שקיים באמת וכל שאר התפישות הן הבלים ודמיונות. כך נוצר המאבק.
גם המעבר בין תפישה לתפישה אצל אותו אדם עלול להיות קשה ביותר. כאשר אדם אוחז ברגש חזק מאוד בידיעה, במתודה או בשיטה מסוימת, הוא נוטה להרגיש שזהו הדבר האמיתי היחיד שקיים. אך כשהוא מגלה תפישה חדשה של המציאות, הוא נאלץ לעזוב את מה שהיה אצלו המשען והעוגן של מציאותו, ואז הוא חושב שלשום דבר אין משמעות ממשית ואמיתית. זהו חושך רוחני שאנו מכירים היטב היום בגישה הפוסט-מודרנית. גישה זו מוותרת על תפישה צלולה וברורה, היא טוענת שאין שום דבר באמת. היא מקדשת רק את החושך, את הערפיליות ולא תופשת את הדברים מצידם המשמעותי.
ומתוך כך נשארים רוב בני אדם לקויים. כמו בעל מום, שכל אבריו משותקים ויכול להשתמש רק באבר אחד. ובעלי גוון יחידי, הם לא תופשים את המציאות הרבגונית על היבטיה השונים. ומגרעותיהם השליליות הולכות ומתרבות. מדוע? משום שהם נמצאים במצב מוזר: מצד אחד הם מקדשים דבר אחד, ומצד שני הם חשים שיש עוד דברים, אבל את הדברים האחרים הם ממהרים לשלול ולגרוע כדי שישאר הדבר האחד שקודש. במצב כזה, רוב בני אדם עסוקים בשלילת כל ההבנות, ההרגשות והערכים שמפריעים לערך האחד.
ההחשכה שכל מקצע מחשיך על חברו גורמת היא גם כן להתיחש בניגוד מוחלט להמקצע הנסתר מעיני האדם, הנתון למקצע אחר, הרחוק ממנו, מהאדם, בערכיו. הרב מדגים את ההשלכה של הכלל שפורט לפני כן. לא זו בלבד שתפישת עולם הנובעת מהיבט מסוים בחיי האדם, סותרת תפישות עולם אחרות, אלא שהניגוד נמשך גם אל הרובד שבו לכאורה עוד לא גובשה תפישת עולם מסודרת – הנסתר מעיני האדם. לדוגמא, בעלי תפישה דתית מונותיאיסטית מתנגדים לקיומם של מקדשי אלילים, פסלים ותמונות, ועלולים להמשיך לשלילת ערך האומנות הפלסטית, אפילו כאשר היא לא משרתת מטרות אליליות. כך אנו מוצאים באסלאם, אשר שולל באופן מוחלט כל סוג של אומנות שיש בה תיאור של אנשים ובעלי-חיים. כך ישללו ערכים מוסריים אוניברסאליים כשוויון ואחווה, כתוצאה מהעדפת ערכי הלאומיות המתנגשים בזכויות הקניין הכבוד והחיים של בני לאומים אחרים, המוגדרים במצב נתון כלשהו כאויבים. זאת אחת התוצאות מרחיקות הלכת של המלחמות שבמהלכן מתערערים ערכי המוסר הבסיסיים ביותר.
חסרון זה לא יוכל להתמיד. המשפט הזה מזכיר את דברי המהר"ל לגבי הגלות.[1] המהר"ל אומר שהגלות, מעצם הגדרתה פירושה חיסרון – היא לא טבעית וממילא המצב הוא זמני וארעי ועל כן לא יתמיד. כך גם שלילת הערכים, הדעות והתכונות באופן מוחלט, כתוצאה מהתנגשות עראית וזמנית לא תוכל להתמיד, שהרי בנפש האדם יש לכל אלה מקום ושורש.
כאן הרב עובר אל המצב העתידי: והעתיד של האדם בא יבא. העתיד שעליו מדבר הרב איננו נמדד ביחידות מכאניות של ימים או שנים. ההבדל בין עבר הווה ועתיד אינו בתאריך בלבד, ההבדל הוא עצמי. צריך להיות שינוי בסדר החיים, בתכניהם ובערכיהם. מהו אותו שינוי? שיתפתח למעמד רוחני איתן כזה, שלא די שכל מקצע לא יסתיר את חברו, אלא שמכל מדע, ומכל רגש, יהיה נשקף כל הים המדעי, וכל התהום ההרגשי. כבר בדורנו ניתן להרגיש במקצת את ההתפתחות הזו. לעומת הנטייה המובהקת והקיצונית להתמקצעות, כיום יש יותר ויותר ניסיונות, שלא תמיד עולים ומצליחים, להבין את המציאות באופן אינטר-דיסציפלינארי – באופן של איחוד המקצועות. מלבד זאת, ישנם מקצועות חדשים שמאחדים בין מקצועות ישנים כמו ביו-פיזיקה, ביו-כימיה ועוד. ישנם מקצועות שמתמקדים בנקודת המפגש שבין המקצועות. אף על פי שהעיסוק באיחוד איננו פשוט, ישנו רצון להיגאל מההרחקה, ולכן המגמה הזו צריכה להתגבר.
הרב מוסיף, שמלבד התאמה והשלמה בין המקצועות – מכל מדע, ומכל רגש, יהיה נשקף כל הים המדעי, וכל התהום ההרגשי. כמו שדרך טיפה אחת הולך ומתגלה הים כולו. מעבר להתאמה ולהשלמה, תהיה יכולת לתפוס את ההיבטים השונים דרך היבט אחד. זהו מצב מופלא, זו זווית ראייה חדשה של המציאות שאליה ההכרה צריכה להתפתח ולשאוף. לשם כך יש לפתח את הכישרונות והנטיות.
כמו שהענין הזה הוא במציאות האמתית – במציאות האמיתית הכל אחד, היא לא מתחלקת למקצועות. יצור חי, דומם או אפילו מולקולה, לא מתחלק בתוכו לפי פקולטות. בכל חלקיק וחלקיק יש פיזיקה, ביולוגיה, כימיה, פילוסופיה, אומנות ועוד המון היבטים. במציאות האמיתית יש אחדות של הכל, אלא שכדי להקל על עצמו, האדם בא בגישה אנליטית ועושה הבחנה. צריך לשאוף אל האחדות של המציאות, כי בהפרדתה היא לא מציאות אמיתית, אלא רק אשליה של מציאות. תפישת המציאות באחדותה היא משימה אדירה אשר עולה מעל ומעבר לכישרונות שלנו כיום. אך אף על פי כן צריך לזכור שזו המטרה והשאיפה ואסור להזניח אותה.
שאי אפשר כלל לשום יצירה רוחנית בעולם, שתהיה עומדת בפני עצמה, אלא שהיא ספוגה מן הכל. בין אם זו מחשבה, רגש, תחושה, רעיון או שאיפה – כולם ספוגים מן הכל. הבעיה היא שטמטום הלב גורם, שאי אפשר להביט על אלה החלקים המובלעים מכל הישות הרוחנית, הנמצאים בכל תוכן שהוא. הטמטום הוא אטימות – מחיצה, שלא מאפשרת לנו לתפוס את המכלול האדיר, אלא רק חלק אחד בו.
אבל ברוממותו של האדם תפקחנה עיניו לראות נכוחה, הרב אולי רומז כאן שישנם שני מצבים של פיקחון: פיקחון של שפלות ופיקחון של רוממות. עיני אדם וחוה נפקחו לאחר החטא כשטמטום הלב התגבר, אז הם ראו שהם עירומים, כלומר הם ראו רק את הצד האחד שבמציאות. אלא שהבושה בעירום נובעת מתוך ראיה צרה שלא מסוגלת להסתכל מעבר למוחש המיידי. החטא היה בטמטום הלב, בהסתכלות רק על צד אחד – "כי תאוה הוא לעינים" (בראשית ג, ו), כאילו הוא הצד היחיד. כנגד החטא שנעשה על ידי העיניים, נפקחו עיניהם לראות את טמטום הלב – את ההסתכלות הצרה של צד אחד בלבד, כאשר היבט אחד מסתיר את האחר. כאשר התאווה עומדת בפני עצמה – זו בושה, צריך לתקן את המצב על ידי כיסוי הערווה. לפני החטא הפן הזה היה זניח, כמו שאין בושה מכך שכף היד חשופה. כף היד היא סמל לפעילות, לעבודה, ללחיצת יד ולידידות, איננו שמים לב לכך שהעור חשוף. אבל אם היה הלב נעשה מטומטם עוד יותר, והיינו רואים רק את העור החשוף ולא את שאר ההיבטים, היה צריך לתקן את המצב הזה ולהסתיר אותו.
לעומתו עומד הפיקחון של הרוממות – אז תפקחנה עיני עורים ואזני חרשים תפתחנה (ישעיהו לה, ה). לעתיד לבוא שוב נפקחות העיניים – כדברי חז"ל, על המצב שקדם לחטא, שאדם הראשון היה רואה מסוף העולם ועד סופו.[2] הוא לא היה רואה רק את עור הגוף שגרם לו לבושה, אלא את כל הצדדים של המציאות. לדברים היה ערך נכון ולא היה ממה להתבייש. ולעתיד לבוא שוב תפקחנה עיני עורים – זהו החזון של הראיה כפי שהיא במציאות האמיתית. ומלאה הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים (ישעיהו יא, ט). ומלאה הארץ – לא רק צד מסוים הוא דעה את ד' והשאר הוא בושה. דעה את ד' בכל – לא רק בנקודה אחת סגורה ומסוגרת, תחומה בתחום אחד בלבד. דעה פירושה ידיעה ומודעות גם יחד. את ד', הוא הבורא, הוא המצווה, הוא המשגיח, הוא הגואל, הוא מקומו של עולם, ואין בעולם עניין, היבט, תחושה או דעה שלא ממנו ואליו. חזון העתיד הוא מילוי החסרון שלא יוכל להתמיד, גאולה לא רק מן הגלות ההיסטורית, הפוליטית והלאומית, אלא גם מגלות הנפש – טמטום הלב. גלות הנפש היא התחושה הפנימית העמוקה של המרחק – שהתחומים רחוקים אחד מהשני, שונים ולא שייכים, אין ביניהם אחדות. זוהי הגלות העמוקה ביותר, זה החיסרון מצד עצמו, במהותו. חסרון זה צריך להתמלא – ומלאה הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים.
