סדר א. חכמת האמת הכוללת, יב – עצם המחשבות השונות

הקטע הראשון בפרק זה מציגה את העיקרון הבסיסי: האחדות היא ה'עצם' של המציאות. האמירה הזאת מתאימה למחשבה האריסטוטלית. אריסטו חידש את המושגים 'עצם' ו'מקרה'. העצם הוא מהות המציאות, והמקרים הם התופעות – בזמן, במרחב ובנפש. עיקרון לוגי זה מסביר את התופעה הבעייתית של השניוּת במציאות. לאדם יש שתי תחושות מאוד שונות אך וודאיות: תחושת אחדות המציאות ותחושת הריבוי והשוני שבה. מצד אחד, אנחנו חשים שיש ריבוי ושוני, אבל לא עד כדי פירוד גמור בין הדברים, עד כדי שהאחד לא שייך לשני כלל. מצד שני, אנחנו חשים את אחדות המציאות ורציפותה, אבל לא עד כדי האחדה של כל הדברים כולם והבנת השוני כטעות. לפרדוקס זה בתפישת המציאות יש הסברים רבים ושונים, אחד ההסברים שהתקבל מאוד בלוגיקה וגם בתיאולוגיה, כולל היהודית בימי הביניים – הוא שישנו עצם אחד שמתראה באופנים שונים שהם מקרים לגביו. המקרים לא מתמידים, מה שמתמיד הוא דווקא העצם. עיקרון זה תואם את התחושה הבסיסית שלנו שהריבוי והשוני הם חולפים ונזילים לעומת האחדות שהיא יציבה.

בפרק זה, אנו רואים כיצד הרב משתמש בעיקרון פילוסופי מוכר, אך מעניק לו אינטרפרטציה ומשמעות מקורית שבאה מעולם חכמת הקבלה, מתוך הסוגיה של פיזור הניצוצות לאחר שבירת הכלים. התגלות אחדותית – המתראה בניצוצים שונים – העצמות האלוהית הנעלמה והבלתי-מושגת מופיעה לפנינו כהתגלות אחדותית של ההויה בכללותה, הנתפשת בחווייתנו כאחדות ההויה על כל צדדיה וענייניה: כמות, איכות, מהות, חומר ורוח, רוחות העולם, חוקים ותופעות. זהו העצם האפשרי להכרה – לעומת המקרים. אולם, כשאנו באים לחשוב ולנתח את ההויה כדי להבינה לפרטי פרטיה, המציאות האחדותית הזאת מתראה לנו בשונותה. השונות הזאת מתארגנת בשכלנו בצורת מחשבות שונות, קטגוריות שונות של תפישת המציאות בריבויה. הרב מכנה את המחשבות השונות ניצוצים נראים ולא 'מקרים' כמו אריסטו, כדי להדגיש את הקשר שבין מקור האור וחלקיו הקטנים, כלומר היותם חלקי העצם במהותם, גם אם לא בכמותם הנראית לעינינו. יתרה מכך, למרות שהאדם רואה בכל פעם רק ניצוץ מסוים אחד, כלומר מכיר ומתוודע רק למחשבה מסוימת אחת מבין רבות, בכל זאת, מפני שמחשבה זאת במהותה שייכת אל ההויה האחת, הרי היא אינה טעות זמנית, אלא גילוי זעיר של האמת הגדולה. הבעיה אם כן, היא לא בכך שהאחדות מתראה בניצוצות, אלא בכך שהאדם עלול לטעות ולחשוב את החלק להכל, ואת הניצוץ למקור האור, כלומר הניצוץ עלול להסתיר את שאר הניצוצות ואף את העצם כולו – להטיל צל.

המחשבות השונות אינן סותרות זו את זו בעצם, הכל אינו כי אם התגלות אחדותית, המתראה בניצוצים שונים. היגיון מסוג זה פותח בימי הביניים כנגד מחשבה של עבודה זרה. במיוחד מוכרת לנו המלחמה הגדולה של הרמב"ם, אמנם לא בפולחנים של עבודה זרה, אלא במחשבות של עבודה זרה, של הגשמה. כל סוג של הגשמה הוא רק מקרה, שאם מתייחסים אליו כעצם – הרי זו עבודה זרה במחשבה. בזמנו של הרב גם בעבודה זרה במחשבה כבר לא צריך להילחם, לכן דבריו נסובים על המחשבות השונות – על בעיית השונות של המחשבות. במאמר אחר, 'למלחמת הדעות והאמונות' (אורות, זרעונים, ו), הרב מדבר על אותו סוג של סובלנות או פלורליזם, שמכיר במחשבות השונות כשקולות זו לזו, מכיר שכל אחת היא עצם בפני עצמו. עבודה זרה מעמידה את ערך השונות כמהותי במקום האחדות. היא רואה בזמן, במרחב ובנפש לא את חזות המציאות אלא את המציאות עצמה. מושג האחדות על פי הגישה הזאת, יורד למעמד תפקודי בלבד – הפשרה. הפשרה בין הדעות השונות, היא בכך, שאף שכל אחד מחזיק בדעתו, אין הדבר מפריע לזולתו, שהרי הם שונים. הרב רואה בתופעה זו סוג מאוד מעודן של עבודה זרה, לכן הוא אומר באותו מאמר שעבודה זרה היא סובלנית. עבודה זרה מקדשת את הכוחות והרצונות השונים במציאות, ומתאמצת להגדיר את תחומו הריבוני של כל אחד מהם. אמנם אם התחומים לא מוגדרים היטב, והשאיפות מתנגשות, אז באין ברירה מתחולל מאבק שסופו להסתיים בפשרה נוחה. הרב מעמיד את מחשבת האחדות אל מול אותו פלורליזם ורלטיביזם אינטלקטואלי ומוסרי.

בקטע השני הרב מסביר את ההתנגשות. אמנם כשם שהגופים מטילים צל, ומעכבים את האור, ומלקים על ידי זה את המאורות, כן הצללים הרוחניים, מעכבים את ההבהקה האורית של חלקים, המקבילים להם. הרב ממשיל משל: כאשר אנחנו רואים ליקוי חמה למשל, השמש לא נעלמת מן המציאות אלא שהצל של הירח מסתיר אותה. לכל דבר במציאות, בין חומרי ובין רוחני, יש צל. המחשבות השונות נעות באותו מרחב ולפעמים הן מקבילות והאחת מטילה צל על האחרת. לדוגמא, אפשר להתייחס לאדם מכמה בחינות: מבחינה מדעית-פיזיולוגית, מבחינה פסיכולוגית-נפשית או מבחינה מוסרית-משפטית. לפעמים חלק אחד מעיב על האחר: מבחינה מוסרית, למשל, אנחנו דורשים מאדם לקחת אחריות על מעשיו, מנגד, אפשר לומר על אדם מסוים שהוא לא בנוי לכך מבחינה פסיכולוגית מפני שהוא סבל בילדותו, ולכן אי-אפשר לבוא אליו בטענות. באותה מידה יכולה להיות טענה לגבי המין האנושי כולו: התנהגות שצריך להפעיל כלפיה שיפוט מוסרי, יכולה לקבל צידוקים מבחינה פיזיולוגית-אבולוציונית – בתהליך ההתפתחות ממעמד בעלי-חיים אחוזי דאגת ההישרדות, למעמד אנושי של אדם המסוגל לשיפוט מוסרי, נשארו שרידים אבולוציוניים קדומים של התנהגות, אותם אי-אפשר לדכא, ועל כן אין מקום לתביעה המוסרית המוחלטת מהאדם. הצדדים השונים של אותו עניין לפעמים סותרים ומסתירים אחד את השני לפחות באופן חלקי, ומלקים את המאורות. מחשבה שהיא כשלעצמה נכונה מטילה צל, וכשהיא נכנסת בכפיפה אחת עם מחשבות אחרות היא מלקה את מאורן.

מהם הצללים האלה? מה מפריע לנו להבין כל מחשבה ועיקרון בפני עצמם ולהבין גם את השורש האחד של כולם? והצללים הם תולדות הדמיון, שלא הואר לגמרי בקרני השכל, או ההתפעלות, שהרגש מתפעל מיתר הרעיונות, שלא ידע איך לקשרם, ע"י השינוי הנמרץ של הופעה חדשה, בלתי מורגלת. הרב נותן כאן שתי סיבות שקרובות אחת לשנייה. המשותף להן זו ההתרגשות החזקה – אבל אחת מקורה בדמיון, והשנייה בהתפעלות, במהומה שנוצרת בעצם ההתרגשות. האחת – הדמיון, שלא הואר לגמרי בקרני השכל. הדמיון הוא תופעה מאוד מיוחדת בנפש האדם. הדמיון הוא חריגה מן המחשבה עצמה, הוא מרחיב את המחשבה הלאה על ידי שהוא מדמה דבר לדבר. על ידי הבנה של דבר אחד אפשר להבין דברים נוספים. למשל, כשאדם לומד ש 2=1+1 והוא מבין את העיקרון, הוא יכול להחיל אותו על דברים רבים – הדמיון מרחיב את המחשבה. אבל יש דמיון שלא מואר לגמרי על ידי השכל, כאשר אדם לא יודע את ההבחנה – היכן הדמיון מתאים ואיפה לא. השכל צריך להבחין בין תחום לתחום, בין עניין לעניין. אם העיקרון נכון בתחום המספרים אז הוא מוגבל אליו, אבל כאשר הוא ירצה להפעיל את אותו הדמיון באופן מוחלט על תחום מוסרי או פסיכולוגי זו תהיה טעות, כי העיקרון המתמטי לא חל שם באופן מוחלט. אי אפשר להתייחס לבני אדם כאל מספרים בלבד. צבא למשל, הוא לא רק כמות החיילים שמשרתים בו, איכות החיילים חשובה לא פחות – אמיצים, מאומנים, מזדהים עם המטרה או שלא. כאשר משווים צבא לצבא רק מבחינה כמותית – לוקים. כמובן שכמות החיילים לא סותרת את איכותם אלא שצריכה להיות הארת השכל האנליטי של ההבחנה – היכן לא צריך לערב בין התחומים בכלל, כדי שהצל לא יוטל ולא יקלקל את ההבנה.

הסיבה השנייה לצללים – ההתפעלות, שהרגש מתפעל מיתר הרעיונות, שלא ידע איך לקשרם, ע"י השינוי הנמרץ של הופעה חדשה, בלתי מורגלת. אדם בעל עולם מסודר, יודע פחות או יותר מה מקומו של כל דבר. אבל כאשר יש הופעה חדשה בלתי מורגלת פתאום כל הרעיונות הרבים מתבלבלים. הריבוי איננו רע כשלעצמו, אבל כשמדובר על יתר, אז הרעיונות נעשים מיותרים והוא לא יודע מה לעשות איתם. אז יש התפעלות – במקום שהאדם יחשוב, ישלוט ויהיה פעיל – הוא מתפעל. הוא הופך פסיבי – הוא לא יודע איך לסדר את המחשבות, איך להיות אקטיבי, הוא כאילו נדרס תחת הרעיונות החדשים. ההתרגשות הזאת עוד פחות מוארת באור השכל מאשר הדמיון. מצבו של האדם כאן דומה למי שפעם ראשונה נכנס למעבדה משוכללת ורואה המון כפתורים והבהובים ולא יודע מה לעשות בהם. למי שמכיר ומבין, המערכת המורכבת היא מצוינת – היא מסודרת, כל החלקים תומכים האחד בשני, שום דבר לא מיותר. אבל אדם שאינו מכיר הופך אחוז התפעלות ופחד, כי כל המערכת מבחינתו מיותרת, אם היו נותנים לו חלק אחד הוא היה מסתדר איתו יותר טוב. זו התפעלות עצומה – מצד אחד הוא רואה דבר נפלא, מצד שני, הוא נפלא ונשגב ממנו, מהבנתו, מיכולתו לפעול. ההתפעלות מטילה צל על כל התבונה שלו והוא נמחץ תחתיה. אלו שתי הסיבות להטלת הצללים.

בקטע השלישי הרב מראה לנו כיצד שתי התפישות: האחדותית והשניותית, מתיישמות בתרבות האנושית כהבדל בין ישראל לאומות העולם. וכל זה הוא בכלל מאותות השמים אל תחתו, כי יחתו הגוים מהמה, הגוים יחתו וישראל לא יחתו, הקשורים בחי העולמים, באור אין סוף, במקור הכל, באחדות השלם, שלפני אחד, המרומם מכל ברכה ותהלה, הם עומדים עדי עד על עמדם. יהמו יחמרו מימיו ירעשו הרים בגאותו סלה, נהר פלגיו ישמחו עיר אלוהים קדוש משכני עליון, ד' צבאות עמנו משגב לנו אלוהי יעקב סלה.

השמים הם ההתגלות האחדותית, "כעצם השמים לטוהר" (שמות כד, י). אותות השמים הם הניצוצים. אות זהו סימן בעל משמעות. ברית המילה היא אות, השבת היא אות. השמים מאותתים, מעבירים מסר לרואיהם אשר יודעים שהשמים הם כיסאו של בעל המסר, ועל כן מצפים למסריו ואותותיו, שמחים בהם, גם אם תוכנם תוכחה. ישראל לא צריכים לפחד מליקוי מאורות, כשהשמש או הירח נעלמים. כי יחתו הגוים מהמה. ה' אחד הוא מסדר השמים. הוא ה' צבאות – צבאות השמים וצבאות הכוכבים סרים לפקודתו. הגוים מאמינים בכוכבים, על כן הם יחתו, אבל ישראל לא מאמינים בכוכבים לכן לא יחתו, כי הם קשורים בחי העולמים, לא בעולמים עצמם שהם מוגבלים, אלא במי שמחיה ויוצר אותם. באור אינסוף, יש אור שהוא סופי – אור שמש, אור ירח וכוכבים, לגרמי השמים יש כמות מסוימת של אנרגיה ואור, וכמו שאורם מתחיל כך הוא גם נגמר. מי שקשור באור אין-סוף שממנו כל האורות הסופיים – אין לו מה לפחד. במקור הכל, באחדות השלם, שלפני אחד במובן מספרי. לכאורה, הרי יש גם רק שמש אחת וירח אחד, אבל האחדות שלהם היא לא מוחלטת. אמנם אין בפועל שתי שמשות זהות, אבל בפוטנציאל יכולות להיות עוד. האחדות השלם, שלפני אחד – לפני כל תפישה של אחד מול שני אחר. המרומם מכל ברכה ותהלה שום ביטוי של דמיון או התפעלות לא יוכל לחול על עצמיותו. כאשר מהללים למשל אדם, מפעילים את הדמיון: אומרים שמה שראינו הוא רק אפס קצה של מה שבאמת. ברכה היא מרבה את אותו העניין, אך הקב"ה מרומם מכל ברכה ותהלה. הם עומדים עדי עד על עמדם – לגוים יש מזלות, הם יכולים להיות גדולים, יפים ומלאי עזוז, אבל כמו שהם יכולים להיות הם גם יכולים לחדול, לכן הם מפחדים שמא קיומם יסתיים. ישראל לא מפחדים כי הם קשורים עם מה שמעבר לקיום הזמני.

יהמו יחמרו מימיו ירעשו הרים בגאותו סלה. כל המציאות כולה רועשת, גועשת ומשתנה בגאוותו. לכאורה היינו חושבים שהמציאות צריכה להתנהל בשלווה, אבל עומד מאחוריה, לפניה, בתוכה משהו שמפוצץ את הכל בגאותו סלה. הכח האלוהי הוא מעל ומעבר לכל הכוחות המסודרים, הוא עוצמתי ללא שיעור, לכן מפעם לפעם גם הכוחות האלה משתנים. נהר פלגיו ישמחו עיר אלוהים קדוש משכני עליון, אפילו שיש הרבה פלגים – דברים מפולגים אחד מהשני, הם ישמחו עיר אלוהים קדוש משכני עליון (תהילים מו, ד-ה). שם כל הריבוי הוא רק בגלל המקור הבלתי נדלה, האין-סופי, לכן כל הפלגים והריבוי משמחים, כי בניין אחד לא סותר את השני, לא הורס אותו. ד' צבאות עמנו משגב לנו אלוהי יעקב סלה (שם, ח). הצבאות כולם – הריבוי והשינוי – עמנו לא נגדנו, לא לצרינו, הם משגב לנו. שינוי מהותי בתרבות וברעיונות עלול לחסל אומה. אבל לנו הוא משגב, אותנו הוא מרומם, הוא מוליך אותנו למקום יותר ויותר גבוה כי הוא אלוהי יעקב סלה זה משפטו ודרכו של יעקב – סולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה (בראשית כח, יב). והוא ד' צבאות, ד' – שזה השם העליון ביותר, וצבאות – זה הריבוי הגדול, לא רק ריבוי בתוך הצבא אלא ריבוי של צבאות רבים. צבאות של מחשבות שונות ורחוקות מתאחדים במחזה נהדר של התגלות אחדותית, זרוית ניצוצות ואורות, הנוהרים ממקור עליון שמעל השמים.