הפילוסופיה, תרגומה הוא 'אהבת החכמה'. הנחת היסוד של העיסוק בה הוא הרצון להחכים בחכמה המצויה במציאות ובאדם. למה מתייחסת הפילוסופיה? לחלק ידוע של העולם הרוחני. שלא כמו מדעי הטבע שחוקרים את הצד החומרי של העולם, היא חוקרת את צידו הרוחני – את עקרונות קיומו של העולם ואת מהות קיומו. מהו חלק ידוע? שני פירושים: פירוש אחד – ידוע, כלומר מסוים. פילוסופיה עוסקת בחלק מסוים, החלק שנתפש ויכול להיות מוגדר יחסית בקלות על ידי עבודה תבונית. פירוש שני – שמשלים את הפירוש הראשון, ידוע, הוא החלק שיכול להיות ידוע ומוכר. הפילוסופיה אינה יכולה לעסוק במה שהוא סוד. הנחת היסוד של הפילוסופיה היא שכל דבר יכול להיות ידוע, ושיטת הלימוד היא שמסיקים ומשליכים מן הידוע אל הבלתי-ידוע. אם אדם רוצה להבין משהו חדש, הוא חייב לדמות דבר שהוא לא מכיר לדבר שהוא כבר מכיר, למצוא את הנבדל והמשותף, וכך להסיק מסקנות מהי מהות הדבר החדש שהוא רוצה להבין ולדעת. זו תחולת השדה שהפילוסופיה פועלת בו.בטבעה היא נתוקה ממה שהוא חוץ לגבולותיה. יש כאן איזושהי סתירה פנימית – מחד, הפילוסופיה מתיימרת לומר דברים בעלי ערך כללי על כלל המציאות והעולם, ומאידך, היא מתייחסת רק לחלק ידוע מן העולם ורק באופן של חכמה. חלקי פעילות אנושית שהיו חשובים ונכבדים כבר בימי קדם, כמו אמנות או מוסר מצד עצמו, נותרים מחוץ לגבולות הפילוסופיה, וזוכים ליחס רק בתור מושאים בהם החכמה יכולה לחול. הפילוסופיה מכפיפה את השטחים האלה למושגי-על שנובעים מן החכמה – היא מבארת את העיסוק באומנות, במוסר, בשאלות החברה, הכלכלה והמדע, רק על ידי מושגים שהיא הסיקה מן החכמה של החלקים הידועים במציאות. ניתוק זה הוא בעל השפעה גדולה על כושר השיפוט ותוקף המסקנות של הפילוסופיה אודות העולם ומהותו. ובזה עצמו היא מפורדת בפנימיותה פירוד מהותי. הפירוד נוצר כיוון שמצד אחד היא מתיימרת לומר דברים על עולם ומלואו, ומצד שני היא מתייחסת רק לחלק מהעולם, וטוענת שחלקים האחרים מן העולם, אינם ראויים או נחותים מכדי לעסוק בהם באותו אופן ורצינות. לצורך הפירוד הפילוסופיה בדרך כלל משתמשת בשיטה האנליטית. היא מפרידה את שטחי החיים והקיום ומגדירה את גבולותיהם, כדי להחליט אילו מהם יהיו עיקריים וחשובים, אילו יהיו משניים או שלישיים, ובאילו אין חפץ כלל ועיקר כיוון שהם מיותרים או מזיקים. אחרי ההפרדה האנליטית ישנו ניסיון להחיל את מושגים שנתבארו על כלל המציאות.
סיגול ההכרה, איך כל הדעות הרגשות והנטיות כולם מקטנם ועד גדלם מחוברים זה בזה, ואיך הם פועלים זה על זה, ואיך עולמות נפרדים מאורגנים יחד, זה אין בכחה לצייר. הפילוסופיה לא מכירה בשוויון העקרוני של כל הקיים, וגם לא בסוג של שיתוף אורגני-מערכתי של כל הפרטים, המקצועות, התחומים והתכונות שיש בעולם, בנפש, בחומר וברוח יחדיו. היא לא מסוגלת לצייר ולסגל לעצמה הכרה שכזאת, כיוון שנקודת המוצא שלה היא העדפת החכמה, והעדפת הידוע והמוכר.[1]
מבחינה זאת, הפילוסופיה היא התשתית למדע המערבי המודרני. גם המדע מעדיף את הרציונאלי, הוא חותר להגדרות ברורות ולמושגי יסוד, שאותם הוא מעדיף על פני תופעות בודדות וחד-פעמיות, ועל פני אותם השטחים שנחשבים לאי-רציונאליים, כאלה שהתבונה מתקשה לפענח על פי אמות המידה המוכרות. לכן האומנות, הדת והמוסר האוטונומי, שנוגעים לחלקים נסתרים ופחות רציונאליים, בקושי יכולים להתבאר על ידי הפילוסופיה וכלל לא יכולים להתבאר על ידי המדע. ביאורה של הפילוסופיה אותם הוא חלקי ביותר – רחוק מלמצות את התחומים האלה בעוצמתם העצמית, ורחוק מלהבחין מדוע הם תופשים מקום כל כך גדול וחזק בנפשות.
ולזאת תשאר תמיד הגיון אריסטוקרטי, מיוחד ליחידים שבבני האדם. רק יחידים יכולים להשליט את הרציונאליות ואת העיסוק במושכלות על כל כוחותיהם האחרים. ההיגיון הזה הוא אריסטוקרטי, כלומר הוא מעדיף את עצמו על פני כל סוג של תופעה רוחנית אחרת. מבחינת ההיגיון הזה, אם משהו לא הגיוני, או פחות הגיוני – הוא נחות יותר עד כדי לא ראוי להתייחסות.
הפילוסופיה המודרנית במאה ה-19 וה-20 נכנסה למשבר נוכח הבעיה הזאת. הוגי דעות חשובים, כמו שופנהאור, קירקגור, ניטשה, היידגר וסארטר היו ערים לחיסרון הזה של הפילוסופיה הקלאסית, וכל אחד מהם בדרכו מנסה לזווג את ההגות והפילוסופיה עם אותם מקורות הדעת – החוויה האנושית האישית, האנושית הכללית, עם האינטואיציה, עם התחושות העמוקות שיש בנפש, עם ההכרעות העוצמתיות באומנות, בדת או בחיי החברה. הזיווגים האלה תרמו את תרומתם, אך לא תמיד עלו יפה – גם אם יש בהם הישגים גאוניים, הם לא הצליחו לבנות שיטה שתוכל להקיף בתוכה את שאר תחומי הרוח והחוויה האנושיים. לכן, בעשרות השנים האחרונות, הפילוסופיה נסוגה אל תחום המקצועיות הצרה של אנשי הפקולטאות. התופעה הזאת היא תוצאה של הקושי העצום של הפילוסופיה לבאר מתוכה את מכלול החיים האנושיים, החברתיים, הרוחניים והחומריים. אמנם יש בפילוסופיה היגיון אריסטוקרטי, אבל הוא רחוק ועוד מתרחק והולך מן החיים המפכים להם בזרמם בחברה ובנפש.
יתרה ממנו, מההיגיון האריסטוקרטי, היא הסודיות שהיא בטבעה חודרת בכל התהומות של כל המחשבות, ושל כל הרגשות, של כל הנטיות, של כל השאיפות, ושל כל העולמות, מראש עד סוף. הסודיות – חכמת הקבלה – יוצאת מנקודת הנחה הפוכה לגמרי. היא יוצאת מתוך הנחה שהמקור לכל הוא לא החכמה האנושית הנתפשת לאדם, אלא דווקא הסוד. היא לא מגבילה את עיסוקה רק למה שיכול להיות ידוע ונתפש בתצפית או בחושים. היא לא רק עוסקת בנסתר, אלא שמבחינת חכמת הסוד, גם מה שנקרא אי-רציונאליות נמצא באותה דרגה של חשיבות כמו השטח הידוע והרציונאלי. מבחינת ההיגיון, שיטת ההיקש של הסוד היא הפוכה לזו של הפילוסופיה – אמנם יש בחכמת הסוד היגיון, ולא פעם היא מאמצת את ההיגיון הפילוסופי, את כליו ואת האמצעים שבו, אבל שיטת ההיקש היא לא מן הידוע אל הבלתי-ידוע, אלא כיוון שהיא מסתמכת על התגלות אלוהית, היא דווקא מקישה מן הבלתי-ידוע אל הידוע. בחכמת הסוד, ערכם של הדברים ומשמעותם נמדדים על פי המידע הסודי, ולא על פי המוחשי והנצפה.
חודרת בכל התהומות. החדירה לתהומות, זוהי הבעיה העיקרית של הפילוסוף ושל איש המדע. התהום היא החלק הלא מאורגן. "וחושך על פני תהום" (בראשית א, ב), חושך ותהום באים כאחד. תהום זו מציאות מפחידה ומאיימת מפני שהיא לא ידועה. בכל נפש, בכל עולם, בכל נטייה, מחשבה ורגש יש תהומות – אותו רובד בלתי מוכר. חוקרי המזרח הקדום מצאו שבאמונה הבבלית 'תהמתו' (tâmtu), היתה האלוהות הנקבית המאיימת והמפחידה. הם ראו זכר לזה גם במילה תהום שבתורה. נפלא לראות איך שתי שיטות מחשבתיות מפרשות את אותה מציאות בצורה שונה: השיטה המחשבתית האלילית מבודדת את האימתניות, החשוכה והלא-מוכרת ואומרת שזו אלוהות בפני עצמה. לעומתה, המחשבה היהודית מכניסה את התהום בתוך מעשה בראשית. ביהדות, התהום היא מצב – לא כח בפני עצמו, ובודאי לא אלוהות בפני עצמה. אין ניסיון לומר שאין תהום ואין חושך, בודאי שיש, אבל זהו מצב של הויה ברואה.
חודרת בכל התהומות של כל המחשבות אפילו מחשבה, שהיא המושלת בפילוסופיה, שהיא ההופכת את הנסתר למוכר, גם בה יש חלק נסתר, גם בה יש תהומות. המציאות היא אחת – וממילא המניעים, הסיבות העמוקות והתכליות הרחוקות, שכל המחשבות באות מהם והולכת אליהם, הם מכוסים גם מעין השכל. הפסיכולוגיה המודרנית – הפסיכואנליזה של פרויד וגם פסיכולוגיית המעמקים של יונג, ניסו לפענח מעט מן התהומות שמסתתרים מאחורי המחשבות, את אותה התשתית הבלתי-מודעת, האי-רציונאלית, שהיא המסד שעליו מתנשאת הרציונאליות הגלויה. אבל גם הפענוחים האלה מצומצמים לשטח מסוים בלבד, גם להם יש הנחות יסוד ותכליות משלהם. חכמת הסוד לא מסתפקת בשום צד מהצדדים, אלא לוקחת בחשבון את הכל, לכן היא חודרת חדרי בטן של כל התהומות.
ושל כל הרגשות, הרגש מופיע במקום שאליו אדם פונה ונוטה. של כל הנטיות, לא רק המחשבות אלא גם הנטיות שבהן יסוד הנפש. של כל השאיפות, כל מה שאדם מצייר לעצמו, ולו באופן החשאי ביותר.[2] של כל העולמות כל אדם הוא עולם בפני עצמו, כל דור הוא עולם, כל מציאות ומציאות היא עולם בפני עצמו, בכל אחד מהם ישנם כללים, חוקים ויסודות משלו. הפילוסופיה היא בעלת חשיבות עצומה בעולם מסוים, בעולם תבוני וגלוי שאפשר ללמוד על הסדר שבו. הישגיה בעולם זה הם רבים וטובים, אך זהו רק עולם אחד. לעומתה הסודיות חודרת אל כל העולמות מראש ועד סוף, ולא רק הראש, התבונה, אלא גם עד סוף כל המדרגות, כל המעשים, כל המגע עם החומרי והמוחשי.
היא מכרת את האיחוד שיש בכל המצוי, בגשמיותו ורוחניותו, בגדלותו ובקטנותו, הכרה פנימית. כל מה שנראה בהכרה חיצונית מפורד, בהכרה פנימית יש בו איחוד – הכל מתאחד בשורשו. אין מחשבה, רגש, נטייה ושאיפה שאינן מאוחדות. בעצם אלו רק פנים שונות של האחדות, של המהות האחת. הסודיות חודרת אל תוך האחדות. אחד התחומים החשובים בפילוסופיה הוא תורת ההכרה, תורה זו עוסקת בהכרת הידוע, המוחש והגלוי – היא עוסקת בהכרה חיצונית. אצל קאנט, הגיעה תורת ההכרה אל מיצויה, כאשר הוא טען שאין ההכרה מכרת אלא את עצמה, היא לא יודעת להכיר את הדבר כשהוא לעצמו. לעומת זאת, הכרה פנימית מכירה את הדבר כשהוא לעצמו, אך לאו דווקא בכלים פילוסופיים. מה שבשביל הפילוסופיה הוא סוד מוחלט, בשביל הסודיות כחכמה, הוא היסוד הראשון להכרת ההוויה – זו ההכרה הפנימית.
הדרך להכרה פנימית היא "מבשרי אחזה אלוה".[3] אדם יודע שגם בו יש תהומות ודברים מפתיעים, איננו יכול לומר שכל מה שיש בו מוכר לו. זהו אותו חלק שפרויד קרא לו במבנה הפסיכואנליטי – המרתף. בכל אדם יש מרתף חשוך ממנו מגיחים לפעמים כל מיני דברים. יש קשר בין המרתף לבין האגו והסופר-אגו וכל הרמות היותר גלויות שבאות לידי ביטוי. הכרה חיצונית היא תיאור מוגדר של תכונות. כשמכירים משהו או מישהו מבחינה חיצונית אפשר לתאר גובה, משקל, צבע ואפילו כישורים מסוימים – אי-אפשר לומר שזו לא היכרות, אבל זו לא היכרות שלמה. הכרה פנימית היא דווקא כוללת את כל הכוחות והחולשות השונים שבו, ובכל זאת היא מכירה שהכל אחד. ומתוך בשרו, מתוך הכרה פנימית של הכוחות השונים בו שלא פוגמים באחדותו, הוא מכיר הכרה פנימית את המציאות כולה.
ומשום כך אין לפניה גודל וקוטן, הכל חשוב והכל נערך בערך רשום, אין תנועה אבודה, אין דמיון בטל. גודל וקוטן הם מדדים חיצוניים ויחסיים. לפי המדדים החיצוניים, הקטן נאבד ורק הגדול נשאר. מצד עצמם, אין המדדים האלה תקפים, אלא – הכל חשוב והכל נערך בערך רשום. ערך רשום הוא ערך שלא בטל אלא עושה רושם. אולי כאן הרב רומז למושג הקבלי 'רשימו' – הרושם שהרצון האלוהי מותיר בהויה. מבחינת הרצון האלוהי – הכל אלוהי, כל דבר וכל עניין רשום, שום דבר לא נאבד. אין תנועה אבודה, אין דמיון בטל. בעוד פילוסופים רבים הכריזו על דברים שונים כדמיון בטל, הרי מבחינת הסוד ערכם קיים ועומד. לדוגמא, תקוות האדם הכמוסה לשינוי מהותי של פני המציאות הטבעית והרוחנית, הנובעת מתחושה מעורפלת אך חזקה של פוטנציאל החבוי במציאות, זכתה בכל הדורות לביקורת קטלנית של הפילוסופים. אך דווקא מתולדות התרבות האנושית רואים, שלפעמים ערכה של תקווה זו אף עולה על ערכן של עובדות שהמדע אישר אותן. הפילוסופים הדגישו תמיד את שלמותה של המציאות הקיימת, והסבירו שכל התקוות והשאיפות לשנות את המציאות מקורן באי-הבנתה. דמיונות שונים יכולים להדריך תנועות שלמות ולחולל מהפכות, ולעומתן עובדות קיימות, שקולות ומדודות, מאבדות בבת-אחת כל ערך כשמתחוללת מהפיכה כמו מהפיכה תעשייתית, מדעית, חברתית, כלכלית או אחרת. עם זאת, המעורפלות של התקוות והדמיונות, בגלל אי-ההתחשבות בביקורת הבהירה, המגדירה והמגבילה, הביאו לכישלונן של המהפכות השונות לחולל שינוי מהותי במציאות.
ולעומת זה אין קץ להעליות, ואין חכמה והבנה שנאמר בה די ולא תתקשר להארה יותר עליונה ממנה, שהיא נראית לעומתה במעמד אפלולי. אין קץ להעליות של כל דבר. ההגדרות הפילוסופיות והמדעיות מסמנות גבולות יציבים ומוחלטים, ובכך עוצמתן. אך האמת היא, שאין גבולות יציבים ומוחלטים, המציאות היא דינאמית וכך גם חוקיה. גם אם ההיגיון נכשל מלתפוס את הדינאמיקה הפנימית הזאת, אין זה אומר שהדינאמיקה לא קיימת. הדינאמיקה היא העליות שאין להן קץ.
ואין חכמה והבנה שנאמר בה די, החכמה וההבנה אינן נקבעות עוד על פי הידוע, ואינן מתיימרות להבין על פיו את הסוד, אלא הן אמצעים צנועים ובעלי ענווה לעומת הידע העליון המאיר מתוך הסוד הגדול. ואין חכמה והבנה שנאמר בה די, אי-אפשר לסיים לחקור, להבין ולהחכים, כיוון שאין חכמה שלא תתקשר להארה יותר עליונה ממנה. וכשאנחנו עולים למדרגה עליונה יותר, מתגלים לפנינו עולמות נוספים של ידע, הבנה, קשרים ויחסים, ומה שנדמה היה לנו כהבנה מספקת ברמה אחת הופך להיות מעט מזעיר ברמה אחרת – שהיא נראית לעומתה במעמד אפלולי. הרב אולי רומז לכך שהמילה העברית 'השכלה' היא תרגום של המילה הגרמנית 'נאורות'. הנאורות לקחה על עצמה להאיר את נפש האדם הבור ואת העולם. אבל אותה ההארה הגדולה שההשכלה חושבת את עצמה, לעומת הסודיות, היא אפלולית למדי.
ואפילו כתר עליון, דאיהו אור צח, אור מצוחצח, אוכם הוא. אפילו כתר עליון, שהוא מעל החכמה, אוכם הוא, הוא כתם שמכסה, הוא אפלולית כהה לגבי עילת כל העילות, דכל נהורין מתחשכאן קמיה. כל האורות נחשכים לפני עילת העילות, לפני אין-סוף ברוך-הוא בעצמותו. מה שמבחינת האדם הוא כתר עליון, מעל ומעבר, ערך ראשון עליו ניתן לדבר בתהליך האצלת ההויה, הרי גם הוא אינו אלא כתם, שמכסה ומחשיך את האורה העצומה הבלתי ניתנת לתיאור של עילת העילות.
ומתוך היתרון הרזי הזה של התאחדותם של כל המחשבות והניצוצות הרוחניים בתוכה, רק היא הנה מסוגלת להדרכה כללית. אריסטוקרטים הולכים על פי הדרכה פרטית, מיוחדת להם. למעמד האריסטוקרטים בחברה יש כללי נימוס משלו – איך אוכלים ומתלבשים, כיצד פונים לאדם שנוא בלי לעורר מהומות, אבל ההדרכה הזו רחוקה מאוד מן החיים, היא מלאכותית ביותר ומתאימה למעט אנשים. כך גם ההדרכה הפרטית האריסטוקרטית, שמשליטה את ההיגיון על שאר כוחות החיים, היא מלאכותית ורחוקה מהחיים. לעומתה, הדרכה כללית לא מנסה לכלוא את החיים בתוך מעבדה. היא מתייחסת אל כל התפרצויות החיים כהתפרצות לבה מתוך הר געש, אל האור, החום והעוצמה האדירים שיש בכל סוגי הכישרון, היצרים והשאיפות. אי-אפשר לסגור את כל אלו בתבנית פשטנית קטנה וצוננת. לכן היומרה הפילוסופית לבאר את כלל החיים והמציאות תמיד נשארה בצל, אצל האריסטוקרטים. היא השפיעה את השפעתה אבל רק בתוך המכלול, ורק לעתים רחוקות, הצליחה לחבור לכוחות חיים גדולים, ולהיות להם לאיזה מסד אידאי שמאפשר להם לפרוץ קדימה.
ע"כ רק הסוד הוא נשמת האמונה, נשמתא דאורייתא, ומלשד חייו חיי כל הגלוי, כל הקצוב, כל ההגוי בהגיון, וכל הנעשה במעשה. נשמת האמונה הוא הסוד. מי שיבאר את האמונה באופן תיאולוגי, פילוסופי או רציונאלי לא יצליח – הוא יתרום את תרומתו, יבאר דברים מסוימים, יאיר איזו פינה, אבל לא יוכל בשום אופן למצות את עוצמת האמונה ואת כל התהומות שבה. התקוות, הקנאות, הלהט, האימה, הדמעות והאושר – את כל חוויות האמונה אי-אפשר להכניס לשום תבנית תיאולוגית פילוסופית. כל תבנית נראית כל כך חיוורת, פשטנית וקטנונית לעומת האמת. רק הסוד שיודע מאין באים כל הנהרות האלה ולאן הם הולכים רק הוא יוכל להיות נשמת האמונה, נשמתא דאורייתא. גם את התורה, על מצוותיה וחוקותיה, אי-אפשר לצמצם רק בהוראות טכניות. ומלשד חייו של הסוד, מתהווים חיי כל הגלוי כל הקצוב, כל ההגוי בהגיון, וכל הנעשה במעשה.
האחדות המפולשת של הרז מורה על הבנה מסוימת של מושג האחדות. אפשר לתאר את מושג האחדות בשתי צורות – האחדות הסגורה בתוך עצמה, או האחדות המפולשת, הפתוחה אל הריבוי לאין-ספור, שהיא היסוד והשורש של הכל. אחדות סגורה היא מושג פילוסופי – אחדות שעומדת מול ריבוי. לדעת אריסטו למשל, ישנם שני עולמות – העצם הוא אחד, והריבוי הוא המקרים. אריסטו לא רואה צורך להסביר כיצד יש מקרים, הוא מסתפק בהבחנה שהעצם האחד מתגלה דרך מקרים רבים. האחדות לדעתו, לא צריכה דבר אחר מלבד עצמה, לכן שאר הדברים הם מקרים – זוהי אחדות סגורה. בהגות הניאו-אפלטונית האחדות הסגורה היתה לאמירה תיאולוגית – האל הוא אחד, הסיבה הראשונה היא אחת, בתוכה וממנה נאצל העולם שהוא הריבוי, אך האחדות אינה צריכה אותו.
האחדות שהרב מדבר עליה היא שונה – זו האחדות המפולשת של הרז. הרז קיים בכל, גם אם אנחנו לא יודעים לבאר אותו, הוא עדיין קיים. הסוד אפילו עדיף על הגלוי, הגלוי תמיד רודף אחר הנסתר. לכן הגלוי לעולם לא יוכל להיות קנה המידה של הנסתר, הנסתר תמיד גדול ממנו. האחדות המפולשת של הרז כוללת את כל היצירות, כל תנאי המחשבה והרגש, התנאים שבהם המחשבות והרגשות מופיעים. כל אופני השירה וההרצאה, האופן שבו הספרות והשירה מופיעות בפועל. כל נטיות החיים, כל השאיפות וכל התקוות, כל המגמות וכל האידיאלים, והרב מדגיש: מעומק תחתיתם עד רום גבהם, מן התהום עד הנשגב, אין דבר מיותר, שלא קיים או שעוצמת קיומו פחותה. אדם מקווה בעומק הלב ששום תנועת חיים לא תחמוק ממנו לגמרי, שבאופן כלשהו תכשר הדרך ויבוא האמצעי, על ידו הוא יוכללהיות, לכלול, להכיל ולחיות כל תנועה ותנועה או לכל הפחות לנגוע בהן. האחדות המפולשת של הרז אומרת שזה אכן כך – אין מקרה חולף, גם מה שחולף למול העיניים לשבריר שניה איננו חולף מן המציאות, הוא לא מקרה, הוא חלק אינטגראלי של המציאות.
ולשד החיים של הגובה העליון של העילוי האלוהי, שרק זוהר הנבואה, ואספקלריא המאירה, זיהרא דאדם הראשון, ואורות העליונים, יכולים לגלותם, שוטף ועובר הוא בכל, בכל הגות לב, בכל תנועת רוח.
לשד החיים, אותה העוצמה ממנה הכל בא, של הגובה העליון של העילוי האלוהי, הגובה העליון אליו העילוי יכול ורוצה להגיע. הרב מונה את המדרגות של הגובה הזה: א – זוהר הנבואה, ב – אספקלריא המאירה, ג – זיהרא דאדם הראשון, ד – אורות העליונים שהם לאחר התיקון השלם, יכולים לגלותם – את הגובה העליון של העילוי האלוהי. אמנם רק אז אפשר לגלותם, אבל בפועל גם עכשיו שוטף ועובר הוא בכל, בכל הגות לב, בכל תנועת רוח. יש הבדל בין גילוי לקיום – הגילוי יהיה אחרי התיקון השלם, אבל לשד החיים ברום גובהו קיים כבר עכשיו, שוטף ועובר. לא בכדי, הוגי דעות מהרקליטוס ועד ברגסון התאמצו להסביר ולבאר את מהות התנועה. הם חשו את כל עוצמת שטף הזרימה שבחיים ובהויה, אך התקשו לבאר אותה במערכת מושגים בהירים כוללים ושיטתיים, מפני שלכאורה התבונה והתצפית הישירה סותרות את ההנחה שהתנועה היא היסוד הראשי בהויה. דווקא הגבוה ביותר, העילוי האלוהי, אותה התנועה, ההשתלמות הבלתי פוסקת שהיא חלק מהשלמות המוחלטת, מניעה את החיים.
השטף גם עובר על גדותיו ומפריע את הסדר הרגיל. פעמים רבות, מדינאים, פילוסופים ומדענים חשבו שהצליחו לסדר את הדברים, אבל בכל פעם משהו הפריע, כי השטף עולה על גדותיו. בכל הגות לב, בכל מה שהלב הוגה אפשר למצוא את התנועה הזו. בכל תנועת רוח, גם הרוח הגשמית הנושבת וגם רוח האדם.
הרב מאזן את התמונה שהציג קודם. ראשית כתב שהכל אחד, הכל שווה, אין גודל וקוטן. ובכל זאת, בחכמת הסוד אנחנו רואים שלא הכל שווה, יש הירארכיה והדרגתיות – אבל מאין היא באה? מסוד שיח עליון, לא מן התצפית הגלויה. הביטוי סוד שיח הוא מעניין – מבחינת הסוד הכל שווה. השיח הוא הדיאלקטיקה, שהיא תרגום של 'דו-שיח'. מבחינת השיח, ההיגיון, הדיאלקטיקה, החלק הלימודי יותר – שם יש חלוקה. שם אי-אפשר רק לומר הכל שווה, צריך להתייחס לעליון ותחתון, ימין ושמאל, ראשית ואחרית, ולחלק ביניהם. המחשבה המחלקת, האנליטית, מופיעה בשיח של הסוד, אבל היא מסתמכת על הידע העליון. רק שם יש חילוקי שדרות, אותם קווים עקרוניים של המציאות – מה יחשב לראשית, ליסוד ומה יחשב לאחרית. יחשב – על ידי המחשבה, שהיא יסוד השיח. כאן יש קרבה מסוימת לפילוסופיה, לא מבחינת הנחות היסוד, אלא מבחינה מתודית. איזה מערכה לא תכנס האחדות, למשל סיטרא אחרא, מלכותא דמסאבותא, אנחנו כאילו מוציאים אותה מן האחדות מפני שפלותה. ואיזה מערכה היא עליונה ממנה, מפני גדלה, ולפני אחד מה אתה סופר –כשמתחילים לספור יש סדר ויש היררכיה, אבל לפני אחד, זהו הסוד המוחלט, אין דרגות ואין ערכים, הכל אחד (עי' לקמן בהערה ג מרד"ך לפרק יב), וכל השיח, אפילו אם הוא מגיע אל האורות העליונים, רק אוכם הוא לגבי עילת כל העילות.
