ז. נִשְׁמַת הַלְּאֻמִּיּוּת וְגוּפָהּו.

כמו האדם הפרטי, גם הלאומיות מורכבת משתי ישויות: נשמה וגוף. הרב קוק מנתח אותן במאמר זה ודן במתח שביניהן – הולך ומתבאר העיקרון של ההבדל והקשר בין נִשְׁמַת הַלְּאֻמִּיּוּת, אידאל הלאומיות – מה שהלאומיות כרעיון כוללת בתוכה, לבין גּוּפָהּ, הגשמה ממשית של הלאומיות בעולם הזה.

כשהנשמה ללא הגוף – ישנם אידאלים ורעיונות גבוהים ורבים, אך כשאין גוף לממשם, באה הנטייה לייאוש ולאכזבה, מפני שהעולם אינו קולט את הנשמה. מנגד, כאשר הגוף ללא הנשמה, הוא מממש את עצמו, על כל כוחותיו ויצריו, גם האפלים ביותר. כך, אט אט מנתק עצמו מתמצית החיים, מהמניע העיקרי, ואז נשארים עם גוף מגושם. שני המצבים הללו לא מסוגלים להחזיק מעמד זמן רב.

בשנות הגלות הארוכות התקיים הצד הרוחני של היהדות בלא הצד הגשמי – כביכול, התקיים רק אידאל הלאומיות, נשמת הלאום היהודי – לימוד התורה, החלומות והחזון הגדול, אך ללא הגוף – ללא המימוש המעשי של ממלכה בארצה. אולם, האומה לא יכולה להישאר לעד במצב התלוש והרוחני ללא כל אחיזה בחומר, האדם אינו יכול לחלום בלא לחיות את ממשות העולם. החיים הממשיים תבעו את שלהם. הנטייה להגדיר את היהדות רק מצד הנשמה שבה, הביאה למעין התאבדות של הגוף הלאומי הישראלי, כיוון שבתקופת ההשכלה והרפורמה, התפיסה הייתה שיהדות זוהי דת, רעיונות ומוסר, אך כיוון שהיא דת בלבד, היא אינה קשורה ללאומיות, כביכול, וכך התפתחה זהות של גרמנים בני דת משה, מאחר ואין משמעות לאומית לנשמה יהודית זו הפורחת באוויר בלא אחיזה.

החלשת גוף הלאומיות והניתוק ממנו פגעו גם בנִשְׁמַת הַלְּאֻמִּיּוּת. לדוג', בימי התנ"ך הנשמה הלאומית העמידה חזון כלל־עולמי של שינוי מצב האנושות ושינוי מצב ההויה מבחינה מוסרית וערכית – קרבת אלוהים. אך היהדות נטולת הגוף, בקהילות הגלות, אפילו הרוחניות היהודית שכביכול נשארה, הנשמה, לא עסקה בשאלות הגדולות של העולם אלא בהישרדות רוחנית ובשימור ותו לא.

היהדות הממשית, ההיסטורית, דורות רבים הייתה כמעט מנותקת מגופה: בלא מלכות, בלא מולדת ואפילו בלא אוטונומיית מיעוט לאומית. יהדות זו, מפוזרת בין העמים, כיצד תוכל לקום לתחיה? בחזון 'העצמות היבשות' שבנבואת יחזקאל, בתחילה מתוארת תחיית הגוף, ורק לאחר מכן באה גם הרוח בקרבו, ומשלימה את תהליך התחיה (יחזקאל לז, א-יא). כך, מתוך הכרח לשוב לבריאות חומרית, בתקופת חייו של הרב התחיל להתפתח גוף הלאומיות בלא הנשמה – התפתחה לאומיות חילונית ללא המשמעות הרוחנית של המסורת, בלא חזון הדורות.

מצב ביניים כזה, בו ישנה תחיה של הגוף קודם שנכנסה בו הרוח, עלול לגרום לתגובות מנוגדות – או לריחוק ולרתיעה, או לקבלת המצב כפי שהוא, ללא שאיפה לשיפורו. בין כך ובין כך, ללא זריקת רוח בתוך הגוויה היא לא תוכל להתקיים אלא תסתאב ותפגם.

צירוף הנשמה והגוף אינו רק סכום של שני חלקים. החיים הממשיים הם התאחדות גמורה כאשר כל אחד מהחלקים מתחיה ומתעצם. אין הנשמה והגוף כמו כלי ותכולתו, שהכלי יכול להישאר ריק ועדיין יישאר כלי מצד הגדרתו – הנשמה קיימת בגוף, הגוף אינו כלי בלבד, שיש בתוך הגוף איזו בועה, ששם נמצאת הנשמה. אלא הנשמה מצויה בכל תא ותא מבחינה מהותית. לכן כאשר יש אותה האחדות הרצויה, זה צריך להביא לידי פריחה והתעצמות והתעלות של כל החלקים כולם, הגוף והנשמה כאחד.

בסופו של דבר, נִשְׁמַת הַלְּאֻמִּיּוּת עוד תפרוץ את דרכה ותקבע את גּוּפָהּ של הלאומיות, אף שכעת היא רק קיימת בחביון, היא עדיין נסתרת במעבה הדורות.

בעולם בכללו, ישנם שני סוגים של התפתחות – ישנה התפתחות קווית, רציפה, וישנה התפתחות דיאלקטית. התפתחות קווית נעשית בהדרגה; גידול ילדים או גידול של צמח נעשים שלב אחר שלב, כאשר בכל שלב מתווסף עוד דבר שגלום בציור הראשוני, בצופן הגנטי. לעומת זאת, בהתפתחות דיאלקטית, השלבים החדשים נוצרים מתוך התנגשות של דבר מסוים וניגודו, ההפרייה ההדדית מולידה דבר חדש. גם בהיסטוריה האנושית קיימים שני סוגי התפתחות אלו. לעִתים רואים את ההתפתחות הקווית הרציפה שנעשית במשך הזמן, מיצוי של שלב והורשה מדור לדור, כאשר כל דור מוסיף על הקודם לו בריבוי, בהעמקה ובגילוי, ולעִתים ישנם אירועים דרמטיים וטראגיים בהיסטוריה האנושית, המעידים על התפתחות דיאלקטית שקיימת מתוך התנגשות של ניגודים ומלחמה. כאשר מתבוננים בהיסטוריה האנושית במבט רחב, רואים שהצד הדיאלקטי הוא היותר דומיננטי ובולט מבחינת ההתפתחות.

ספרות הקבלה, לדוגמא, מתארת את התהוות העולם כהתפתחות דיאלקטית: בתחילה הייתה השפעה של אורות גדולים, כלומר, רעיון ראשוני לקיום העולם, ולאחר מכן, מכיוון שהאורות היו גדולים מִדי עבור הכלים שהיו אמורים להכיל אותם, התרחשה 'שבירת הכלים', שלאחריה התחיל תהליך ארוך של תיקון השבירה, מתוך תודעת הכאב והקושי. לאחר השבירה, כאשר חוזרים ובונים את הכלים, יש להקפיד שיהיה קשר נכון אל האורות: לא לוותר על האידאל בגלל הכלים שעדיין אינם מסוגלים להכיל אותו, ומנגד, לא להתייאש מתהליך תיקון הכלים, בגלל ההתרכזות בגודל האידאל.

הלקח הנלמד מ'שבירת הכלים' הוא שצריך לשתף רחמים בדין: מצד הדין, הכלים צריכים להיות נאמנים לאורות, שהסופי יהיה נאמן לאין־סופי. לכן נצרכות הדרגתיות יחד עם רחמים – היכולת לתרגם במידת האפשר את האין־סופי לסופי, עם המועקות שתמיד קיימות, על ידי ריבוי שנעשה שלב אחר שלב. דרושה סבלנות פנימית רבה לשיפור שנעשה בתהליכים מורכבים ומתונים.

לאור מבט רחב זה, ניתן להבין טוב יותר את תהליך התחיה הלאומית.

העולם במהותו מוגבל וחומרי, ומתוך כך גם סופי. לכן, תמיד הֶפְסֵק, אבחנה והבדלה דווקא, אך לא נתק ופירוד, מֻכְרָח לִהְיוֹת בֵּין תֹּכֶן הָאִידֵאָל הַמֻּפְשָׁט שֶׁל מְגַמַּת הַכֹּל, בין הרעיון הרוחני, החזון, וּבֵין הַמִּתְגַּלֶּה מִמֶּנּוּ בַּהֲוָיָה בְּפֹעַל, הביטוי המעשי של האידאל. כאשר האידאל המופשט בא לידי ביטוי במסגרות המוגבלות של העולם המעשי, הוא צריך להתפרט ולהתממש בתהליך הדרגתי של שלבים, שרק צירופם יחד מממש באופן כמעט מלא את האידאל המופשט, זו ההתפתחות התמידית שקיימת בעולם. תמיד הגשמת האידאלים ויישומם בפועל פחותה מתיאורם הרעיוני של הרעיונות הגדולים, השאיפות והחזון. בֵּין הַכַּוָּנָה הַטּוֹבָה הַמֻּזְרַחַת לָאָדָם בְּרוּם גֹּבַהּ חַיָּיו הָרוּחָנִיִּים וּבֵין הָרוּחַ הַמְלַוֵּהוּ תָּמִיד לְיַשֵּׁר מַעֲשָׂיו וּדְרָכָיו. ישנם שני מושגים כאן: הַכַּוָּנָה הַטּוֹבָה, האידאלית, שלעומתה לאדם ישנה הָרוּחַ הַמְלַוֵּהוּ, התפיסה שלאורה האדם מתנהל מבחינה מעשית, שמתחשבת בשיקולים המעשיים, בחולשת האדם ובמוגבלות העולם, ולכן איננה תואמת באופן מלא את הכוונה הטובה.

מצד אחד, ההבדל הכרחי, משום שבלעדיו לא יהיה ביטוי מעשי לרעיון, הגשמת הרעיון בעולם החומרי בהכרח יוצרת פער בין המעשה לבין האידאל, בין הרוח המלווה את החיים לבין תכלית כוונת האדם. אם לא יהיה ברור שהנצח צריך להיות מבוטא בזמן ובמקום, ולא יפרטו את הנצח למעשים קטנים – לא יהיה דבר. מצד שני, אם תהיה רק הגשמה, בלא מחשבה על האידאל, ההגשמה תהפוך לגשמיות מגושמת של שיקוע בתוהו. הצד הגשמי יתפורר בלא רעיון אידאלי שיחזיק אותו. לכן, מוכרח להיות קשר בין האידאל למעשה. גם יניקה מהאידאל, וגם הבדל, אוטונומיה של המעשה הממשי, תוך איזון נכון ביניהם: אִם לֹא הַהֶבְדֵּל הַדַּרְגָּאִי הַזֶּה הָיְתָה צוּרַת הַמַּעֲשֶׂה – ערכו ומשמעותו, כֻּלָּהּ מִתְטַשְׁטֶשֶׁת, משום שאל מול עוצמת האור החזק של המגמה הגדולה, נראה שפרטי קיום המעשה אינם חשובים כלל. אך למעשה, הם חשובים, כי במציאות הקיימת רק אופנים מסוימים אפשריים ליישום, ואלמלא הם המגמה לא תתבטא. הַהֲוָיָה לֹא הָיְתָה עוֹמֶדֶת עַל צִבְיוֹנָהּ, להויה יש צביון מסוים משלה, היא לא איזה תוספת של תוצר לוואי למגמה העליונה, ולכן אינה מותאמת באופן טבעי למגמה העליונה. חֻקִּים וּגְבוּלִים לֹא הָיוּ נִשְׁמָרִים, תְּכוּנוֹת קְבוּעוֹת וַעֲרָכִים מַגְבִּילִים הַמְיַסְּדִים עוֹלָם וּמְלֹאוֹ לֹא הָיוּ עוֹמְדִים. הניסיון להתעלם מיכולתם של כלי המציאות להכיל ולבטא את האידאלים הגדולים יוצר אנרכיה שמביאה לחורבן. האידאל לא יוצא נשכר מכך, משום שאינו בא לידי ביטוי. כמובן גם המעשה לא יוצא נשכר, שכן כך הוא נחרב ואובד.

הפילוסופיה הכללית הקלאסית עסקה באמיתות הגדולות, בהגדרות, בערכים ובעקרונות, עד שבאה מחאת האקזיסטנציאליזם ושאלה: היכן האדם ואושרו בתוך כל האמיתות הגדולות. האדם הפרטי, החד־פעמי, על כל חוויותיו הגדולות – גם עליו צריך לתת את הדעת, על עולמו, אושרו וכאבו. כל עוד הדברים הגדולים לא מתייחסים לכל גרגר – הם חסרים ולא מספקים. במאה וחמשים השנים האחרונות, האנושות הלכה לצד הכללי ביותר, והגיעה לאבסורדים איומים מכל מבחינה: בפשיזם, בקומוניזם ובנאציזם, כל הפרטים היו רק חומרים עבור האידאל הגדול. כשסטלין שמע שמוחים על מיליוני הרציחות תחת שלטונו, השיב בפתגם רוסי: 'כשחוטבים עצים – ניתזים שבבים'. למרות ההתנגדות, עוצמת הכלליות סחפה מאות מיליוני אנשים והביאה לתחושת רוממות. ניתן לראות זאת כיום בעולם המוסלמי, דברים שנראים איומים מבחינת המוסר המקובל אצלנו סוחפים מאות אלפים. האדם רוצה להשתייך לרעיון עוצמתי, כזה שלבד השייכות אליו – לא יוכל הפרט להגיע לקמצוץ ממנו, ובהשתייכותו לרעיון הגדול הוא מרגיש שהוא משנה את העולם. העולם המערבי המודרני הגיע לכיוון השני של המטוטלת – רק זכויות הפרט מעניינות, היחיד עומד במרכז. מתוך ריאקציה לאידאולוגיות הגדולות שהודגשו לפני כמאה שנה, לאחר שהתיימרו להביא לאושר ולתיקון העולם, אך בפועל לא נמצאה בהן הנחמה המקוּוה, הוחלט לנסות את הקצה השני. גם זו דרך שאיננה נכונה, אולם בתוך התהליך הדיאלקטי, כל צד מביא איתו יחד עם חסרונותיו גם קִדמה והתפתחות.

כְּשֶׁהָאִידֵאָלִים הַנִּשְׂגָּבִים, הָעוֹמְדִים בְּמַצַּב הַתֹּהוּ, בְּשֹׁרֶשׁ הַנְּשָׁמָה וּמְקוֹר שְׁאִיפוֹתֶיהָ, מִתְגַּבְּלִים בִּגְבוּל וְגָדֵר יָדוּעַ, – מִיָּד הֵם מִתְקַדְּרִים מאורם העצום, כי חייבים לעמעם את האור כדי לראות דברים מסוימים, וְיוֹרְדִים מֵחֶבְיוֹן־עֻזָּם. מהעוצמה החבויה, שמקורה כל כך נשגב עד שהיא נסתרת. 'עולם התוהו' גבוה מ'עולם התיקון', במצב התוהו השאיפה טהורה, לכן המעבר מהשאיפה למימושה, מהווה ירידה. אולם, בעולם התוהו ישנו חיסרון – אין בו תבנית או סדר, אלא רק תהייה על הדרך לממש את השאיפה הטהורה. בגלל טבעו המוגבל של האדם הוא צריך גבולות, גדרים והפרדה, רק כך הוא יכול לתפוס משהו. כל צעד של גילוי מקליש את העוצמה של האור הגדול, כל סוג של בחירת אמצעים, דרכים ותבניות מצמצמת את השאיפה. שאיפת החירות, לדוגמא, היא אדירה, יש בתוכה חירות רבה. כאשר בוחרים באמצעי מוגבל ומסוים כדי לממש אותה בפועל, מבטלים את שאר הדרכים שבהן לא תתממש. זהו צמצום מהותי של החירות. גם אם הבחירה נוחה, גם אם היא נאה ומתאימה לאותה מציאות, היא מקטינה את המצב האידאלי.

הֵם מְקַבְּלִים יִתְרוֹן מַעֲשִׂי וּתְפִיסַת־יָד שֶׁל פְּעֻלָּה עַל־יְדֵי הַגְדָּרָתָם, אֲבָל הַטֹּהַר הָעֶלְיוֹן שֶׁהָיָה לָהֶם לִפְנֵי הִתְגַּלְּמוּתָם בְּגִדְרָם הַמְיֻחָד, אותו טֹהר שאופייני לדבר שאינו מוגבל ומוגדר – חָדַל מֵהֶם. נִצְטַמְצְמָה הָאוֹרָה, יוֹרֶדֶת הִיא לִפְעָמִים מְאֹד מֵחָסְנָהּ וּמַגִּיעָה עַד מַחֲשַׁכִּים בְּצִמְצוּמָהּ לְצֹרֶךְ הַעֲרָכַת מַהוּתָהּ. מהות שאפשר להעריך ולהעביר לקטגוריות כמותיות, כבר איננה המהות אלא רק ההופעה – דבר זה נראה כסתירה פנימית, כי לְצֹרֶךְ הַעֲרָכַת מַהוּתָהּ – יוֹרֶדֶת הִיא, וכבר איננה כפי שהיא במהותה, ממילא, שוב אין דרך שבה ניתן להעריך את המהות. אלא שההופעה לעולם איננה מתאימה בדיוק למהות עצמה, אך היא האפשרות היחידה שלנו לגעת במהות. חז"ל מכנים את העולם הזה: 'עלמא דשִקרא', במובן זה שאנו מוכרחים לשקר לעצמנו בתחומים רבים כדי שתהיה לנו תפיסה במציאות, שיהיה איזה יחס וקשר אליה. לכן לשקרים אלו יש מידה של צדק. המראה של האדם – אינו האדם או מהותו, אבל רק את זה אנו רואים ורק לכך אנו יכולים להתייחס ולהגיב. כאשר אנו פונים אל ה' ומתייחסים אליו, איננו עושים זאת אלא על ידי תארים וכינויים – והרי לעומת העצמוּת והמהות – זה מזעזע, איך אפשר להסתפק בחלקיות מזערית כזו? אך אי־אפשר אחרת. כיוון שכך הוא המצב, מה שנותר לעשות הוא להיות מודע לכך שזו אינה המציאות במהותה, ומתוך מודעות זו ניתן להשתנות מעט, אך באופן מתמיד, לכיוונן של הגמישות והפוריות שצריכות להיות למסגרות ולאמצעים כדי לבטא יותר טוב את השאיפה המקורית, הטהורה, שבלתי־ניתנת להגדרה בכל כינוי וגבול.

אותה הרחבה איטית של המסגרות, זיכוכן כדי שיהיו ביטוי טוב יותר לגמישות, יכולה להיות מייאשת, מפני שבמציאות המוגבלת לעולם לא יהיה לכך סוף. אלא שעבורנו לכל התקדמות יש משמעות גדולה. אפשר להשוות זאת ללמידה – האדם סקרן ורוצה לפתח את השכלתו, להבין את העולם. לכן הוא לומד. כמובן, אין־סוף ללמידה, אין בעולם גאון שיכול ללמוד את כל מה שאפשר ללמוד, ביחס לאין־ספור הספרים. לעומת היחס הזה, עוד כמה ספרים שיקרא האדם לא מעלה ולא מוריד ביחס לכלל מה שניתן להילמד, אלא שלגבי האדם באופן אישי מדובר בשינוי חשוב: אישיותו, אורחות חייו ותחושותיו מתפתחים בעקבות הלימוד.

נִשְׁאֲרָה עִמָּם אָז תְּעוּדָתָם, הייעוד, המטרה של האידאלים, לַהֲבִיאָם, אַחֲרֵי אֲשֶׁר בָּאוּ לִכְלַל מַעֲשֶׂה וְנַעֲשׂוּ לְעִנְיָנִים שֶׁהָעוֹלָם הַמַּעֲשִׂי אָחוּז בָּהֶם, אֶל אוֹתָהּ מַדְרֵגַת הַגֹּבַהּ וְהַזִּכּוּךְ וּלְאוֹתָהּ הַהִתְרַחֲבוּת הַכַּמּוּתִית וְהָאֵיכוּתִית, שֶׁהָיְתָה לָהֶם בִּהְיוֹתָם עֲדַיִן בְּרִקּוּם עוֹלָמָם הַצִּיּוּרִי. התיקון הגדול הוא התאמת המעשה הממשי למהותו האידאלית. ישנם תיקונים קטנים, שמתעלמים מהטוב הגדול – אדם שמעדיף להתהלך בקטנוּת ובלבד שלא יסבול מִדי. אך תיקונים פעוטים אלו לא יחזיקו מעמד. לפעמים הם סוג של תחנות ביניים, אבל אי־אפשר לבסס עליהם את המציאות. התעודה הגדולה אינה בריחה או הסתפקות במה שקיים בלבד, אלא ניסיון לתקן מבלי לוותר על גובה השאיפה. הַצְלָחַת דַּרְכָּם זוֹ תְּלוּיָה בְּצִבְיוֹן הַהִתְגַּלְּמוּת. הצלחת האידאלים, שלא לוותר על הצד הממשי וגם לא לוותר על הגובה המקורי, תלויה באופן בו הם יתגלו במציאות. אם מוותרים על הגובה מגיעים לעבודה זרה, כיוון שכאשר הכל יורד – גם מושג הא-ל מושפל באופן נורא, הא-ל הופך להיות כאחד האדם, ואף לא מן המתוקנים שבהם. גם הניסיון לוותר על הצד הממשי איננו אפשרי ויוצר רק עיוותים.

שתי תופעות נוצרו מתוך השאיפה שלא להינתק מהאידאל הגבוה: הנזירות הסגפנית, הקלאסית, השואפת לפרישה מוחלטת מהחיים המציאותיים, והנזירות הבודהיסטית, המתיימרת לפרוש אפילו מן השאיפות עצמן, לא לחוות את ההויה אלא להתעלם ממנה וכך להגיע לרגיעה. אולם, גם הסגפן המוצלח ביותר, שכבר כמעט אינו מודע למציאות, לא יכול לגמרי להינתק מהחיים, וגם בודהיסט אדיש ביותר לא יכול לוותר על הגובה ועל השאיפה המוסרית. תמיד ישנה איזו נקודה של שאיפה לטוב. אפילו בחברה הבודהיסטית עצמה ישנם סיפורים רבים על מעשיו הטובים של בודהה, חמלתו וטוּב לבו, ואם אין עניין בשאיפה לטוב – כל אלו מיותרים.

הרב רומז כאן על גודל עניינה של ההוראה המעשית שבתורה – ההלכה. יש מקום לשאול, מדוע התורה, המבשרת ערכים כה נשגבים, צריכה לפרט מעשים רבים כל כך ופרטי־פרטים. לכאורה, מספיק להציב את היעדים הגדולים ולצפות שכל אחד יממש אותם לפי אופיו וכוחו. תשובה לכך ניתן לראות בַּכלל שאותו נקט הרמב"ם בספר המצוות: לא תיכנס למניין המצוות הוראה שאין איתה מעשה.[98] אפילו הוראות נשגבות, שורשיות וכלליות, כל עוד אין בהן פרטים מדויקים – הן לא ימנו במניין המצוות. כלומר, התורה נותנת גם אידאל גדול שנאמר בהתגלות אלוהית, וגם אמצעי לקשור את האידאל במציאות. ללא האמצעי שיממש את האידאל – האידאל ישאר כרעיון רוחני ערטילאי, עד שישקע בתהום הנשייה ויאבד. גם האמצעי הוא חלק מהתורה, גם בו יש מימד של קודש, שהאדם צריך לכוון אליו בעת קיום המצווה, לאותו הקשר עם המקור. יכול להיות שהאדם מזדהה עם המעשה, אך זה לא מספיק, יש לכוון גם שזו מצווה. וכך גם להפך, גם אם אדם לא מבין את ערכו של המעשה והחכמה שבו, כל זמן שהוא עדיין מודע לכך שזו מצווה – הוא יצא ידי חובה. צביון ההתגלמות, מעשה המצווה המגלה את האידאל הגדול, חשוב לנו, מצדנו, ולא מצד הקב"ה, כדברי חז"ל: "וכי מה אִכפת להקדוש ברוך הוא אם שוחט מן הצוואר או שוחט מן העורף? הוי – לא נתנו המצוות אלא לצרף בהן הבריות" (ב"ר מד, א), צביון ההתגלמות משפיע עלינו ועל עולמנו.

התגלמות זו, אִם לֹא נִתְעַבְּתָה כָּל־כָּךְ וְאִם לֹא יָרְדָה מֵעֹז מְרוֹמָהּ מֶרְחָק גָּדוֹל יוֹתֵר מִדַּאי, אָז דֶּרֶךְ הַתְּשׁוּבָה הָעֶלְיוֹנָה פְּתוּחָה לְפָנֶיהָ וְתוּכַל בְּבִטְחָה לִמְצֹא דְּרָכִים וּנְתִיבוֹת סְלוּלוֹת, אֲשֶׁר יַדְרִיכוּ אוֹתָהּ אֶל מַעֲלַת הֲוָיָתָהּ הַנֶּאֱצֶלֶת. כל מעשה נכון וראוי, גם אם הוא מצומצם וחסר בתחילה, יכול על ידי כוונה ומאמץ לשוב ולהיקשר באופן טוב יותר לאור העליון ולממש באופן מלא יותר את האידאל במציאות. עניין התשובה מבחינה עקרונית אינו קשור לחטא – התשובה מעיקרה היא דרך המלך, היא ראויה ונצרכת בכל מצב, לכתחילה – לכל אדם ובכל עניין, הכל צריכים לראות במעשיהם גם פתח מנהרה, שבקצה העליון שלה ישנו אור גדול, האידאל, והוא צריך להרחיב את הפתח. הקושי והדכדוך הכרוכים בתשובה קיימים רק כאשר היא מגיעה אחרי חטא, אז האדם צריך להתמודד עם נזקי המעשה השלילי, רגשי האשם והפגם שיצר בקשר עם המציאות הקודמת.[99]

מעשי אדם הראשון קודם חטאו היו צריכים להיות תשובת ההויה כולה. ה' ציווה שטעמם של העצים יהיה כטעם פירותיהם, אולם האדמה "חטאה", והצמיחה עצים שטעמם אינו כטעם פירותיהם. האדם, בעבודתו, היה צריך להחזיר את המצב האידאלי, שטעם העצים יהיה כטעם פירותיהם, אולם בחטאו קיבע את חטאה של האדמה במציאות, ונאמר לו: "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (בראשית ג, יז). האדם נכשל בכך שרצה הכל מיד, בלי לעבור את השלב שהוגדר לו – "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב, טו), הוא לא רצה לעבוד או לשמור. זה היה חטאו, לכן, זהו גם תיקונו – לא לוותר על שלבי הביניים. בגלל חטאי האדמה והאדם, צביון ההתגלמות, מימוש האידאל של הצו האלוהי נעשה רחוק יותר מהמקור, ומעתה, האדם צריך לסלול את הדרך מחדש. תעודת האדם היא לחזור לגן-עדן. כאשר יזכה וימלא את תעודתו, לא ישכח את כל מה שהיה. יתרונו של האדם שחוזר לגן־העדן, לעומת האדם שהיה שם בתחילה – שהאדם החוזר לגן־העדן בא עם כל ניסיונו, הרפתקאותיו, צרותיו – יחד עם הפתרונות. זהו מצב שיש בו השתלמות, מדובר באדם שלם יותר. ומה שנותן לאדם את אותה ההשתלמות, היא דווקא האחיזה במציאות שבפועל.[100]

בגלל הצמצום והירידה הגדולה שיש בהתגשמות האידאלים הגדולים במציאות, לעִתים נדמה שאולי ראוי בכל זאת לאמץ את דרך הנזירות, המתאימה רק ליחידי סגולה מועטים, אף שרבים לא מסוגלים לכך. על ידי פרישות מקסימלית ניתן יהיה להישאר עם השגב ולהתקיים באיזה אופן שהוא. לא בכדי דרך זו מקובלת בקרב דתות גדולות, המבוססות מבחינה תיאולוגית. בקטע זה, הרב דוחה את אפשרות הנזירות גם מהבחינה העקרונית: אֲבָל גַּם אִם כֹּחַ הַהִתְגַּלְּמוּת יִהְיֶה חַלָּשׁ יוֹתֵר מִדַּאי, גם אם הייאוש מהניסיון לממש בחיים את האידאלים הגבוהים, מתוך הרצון שלא לפגום בטהרתם המקורית, יצא לפועל בצורה נזירית הפורשת מן החיים, אָז יוּכַל הַכֹּל לְהִתְפּוֹרֵר וְלָשׁוּב לְאֶפֶס עַל־יְדֵי תְּשׁוּקַת הַמְּרוֹמִים, אֲשֶׁר תָּשׁוּב לְפַעֵם בְּתוֹךְ הַגְּבוּלִים הַמֻּגְדָּרִים. העולם ישוב לאפס דווקא מתוך התשוקה לאידאלים הנשגבים שלא יכולים להתממש במציאות בצורתם המקורית. מבחינה תיאולוגית, זו תהיה סתירה גמורה למעשה הבריאה: לשם מה לברוא את העולם המורכב והמגוון, ובתוכו נזר הבריאה – האדם בעל התבונה, הרצון והמוסר – אם המטרה העליונה היא לשוב לאפס? אם בסופו של דבר הכל יתאפס, יוצא שכל מעשה הבריאה חסר־משמעות וכל הדרך מיותרת. יש הרואים את העולם כמין ניסיון לאדם – שיבחר בניתוק מהחיים למרות יצר הקיום והדחפים הגופניים, כך יחזיר את הבריאה לאפס. אולם, גם בחירה זו לא באמת מובילה לאפסיות גמורה, גם עולם הנפשות המופשט הוא התגשמות מסוימת לעומת האידאל העליון. כל נפש כשלעצמה גדורה ומסוימת, כך שגם זה פחות מהאחדות הנשגבת.

מֵרֹב אִמּוּץ, מאמץ, לְהִתְעַלּוֹת אֶל מְקוֹרָם הַצִּיּוּרִי יוּכְלוּ הָאִידֵאָלִים הַמֻּגְלָמִים לְאַבֵּד אֶת כִּשְׁרוֹנָם הַמַּעֲשִׂי, הרצון לממש באופן מלא את האידאל העליון עלול לגרום לאיבוד כל מימוש מעשי, להביא למסקנות מוטעות – אם גם בית מפואר שנבנה בעמל רב לא יעמוד לנצח, יש לו תוחלת קיום מוגבלת עד שהוא יתפורר ויתמוטט, הרי שאין סיבה לטרוח לבנותו. האכזבה מחולשת החומר עלולה לגרום לאיבוד הכישרון המעשי. מַה שֶּׁהוּא כֻּלּוֹ נֶגֶד הַבִּנְיָן הַמְסֻדָּר שֶׁל תַּכְסִיס הַהַגְדָּרָה. ההגדרה היא תכסיס להביא את האידאל העליון אפילו לתוך התנאים המגבילים ביותר, בכך שהגשמתו המצומצמת תשתכלל שם בהדרגתיות, בתוך זמן ומקום. יש התקדמות ושכלול, אך לא בבת־אחת, אלא בתוך תנאים חומריים מוגבלים.

אִם שְׁאִיפָה זוֹ בְּהִתְגַּבְּרָהּ מְשַׁבֶּרֶת הִיא אֶת הַהַגְדָּרוֹת, וּבָזֶה הִיא מְשִׂימָה תְּהוֹם גָּדוֹל מַפְסִיק בֵּין עַצְמִיּוּתָם שֶׁל הָאִידֵאָלִים וּבֵין הִתְגַּלְּמוּתָם הַמּוּחָשִׁית בְּעוֹלַם הַמַּעֲשֶׂה וְהַהַגְדָּרָה הַמְיֻחֶדֶת, מֻכְרַחַת הִיא לְהִתְמַעֵט. תיאור שבירת ההגדרות הנזכר בנוי על בסיס 'שבירת הכלים' המתוארת בדברי האר"י. האור הגדול שהכלים לא הצליחו להכיל ונשברו, הוא הציור הנשגב, האידאל העליון שצריך להתגשם ולהיכנס לכלים ולהגדרות. בהלכה ישנו הכישרון המיוחד לממש את האידאל העליון במידה הנכונה, כך שמצד אחד לא יהיה גדול מהכלים, ומצד שני לא יהיה מצומצם מדי. חז"ל מחלקים בין "דבר גדול" – מעשה בראשית ומעשה מרכבה, האידאלים הגדולים, ל"דבר קטן" – הויות דאביי ורבא, הפירוט ההלכתי שמביא לידי ביטוי והגשמה ראויים את האידאלים הגדולים (סוכה כח, א). אדם צמא עומד מול נהר עצום ורוצה לשתות מים. יש מי שיטיל אותו לנהר ובכך ירווה את צמאונו באופן מלא, אלא שאז הוא יטבע – זוהי 'שבירת הכלים'. וישנו בעל הכישרון המעשי המיוחד, שידע להגיע להגדרה המדויקת ביותר כדי לשאוב מהנהר בצורה הראויה את כמות המים עבור האיש הצמא, כך שירווה את צמאונו בלא לטבוע. וְלַעֲצֹר בִּפְנִימִיּוּתָהּ אֶת עֱזוּז חֶשְׁקָם של האידאלים. מידת העומק של הבירור האמוני והדתי צריכה להתמעט כדי שהפער בין האידאל למימושו לא יהיה כל כך גדול. התמיהה כיצד אפילו בתוך האמונה האמיתית, בתוך התורה שניתנה משמיים, על כל סודותיה ועומקיה, מרחבה ומוסרה, נוצרו מושגים שנדמים כקטנוניים, מוסר ומסגרות מְצֵרִים מִדי – תמיהה זו היא סימן שהשתכללו הכלים, ואנו כבר יכולים לשים לב שמה שהיה נאה לדורות הקודמים, אף שהוא נצרך גם כיום כדי שלא לאבד לגמרי את האידאלים, הוא אינו מספיק עבורנו. עם גלות ישראל מהארץ, גלתה גם השכינה, וכך נוצרה חציצה בין האידאל למימוש. כבר לא ניתן לראות את הרקיע בטהרתו (ברכות נט, א). מראה השמים בטהרתם הוא מופלא, הם נראים אין־סופיים. חז"ל אומרים שהתכלת דומה לים והים לרקיע והרקיע לכסא הכבוד (מדרש אגדה במדבר טו) – זו דרגה אחרי דרגה של גילוי שכינה. ואילו בזמן הגלות – השמים לא בטהרתם, יש משהו שמעיב. זהו שלב היסטורי שמקטין את הכל, יוצר הגדרות של הכרח והישרדות: כבר אין שאיפה להיות בעלי חזון לתיקון העולם. בגלות נעלמה כמעט לגמרי התודעה של 'עם נבחר', הנושא בשורה לאנושות, ונותר בעיקר חיפוש האופן לשימור המצב הקיים. הכלי השבור מחזיק פחות מהכלי המתוקן. לכן, באותו הזמן התפתח הצד של העיסוק בפרטי ההלכה, הייחוד שביהדות היה ההקפדה על חומרות הלכתיות בדיני שבת וכשרות. זו התובנה ההיסטוריוסופית של האר"י בעניין הגלות, שאינה רק תופעה היסטורית, אלא גם התרחשות רוחנית: הדברים הגדולים הכלליים נעלמו מהתודעה, כי היה פער גדול מִדי.

השאיפה לאידאלים בצורתם המקורית, בְּמִדָּה וּבְמִשְׁקָל תִּשְׁלַח אֶת קַוֶּיהָ, אֲשֶׁר בְּכֹחַ אִטִּי יַעֲשׂוּ אֶת דַּרְכָּם, יְצַחְצְחוּ אֶת הַהַגְדָּרוֹת הַמְגֻלָּמוֹת, כך נשמר הקשר לחזון הגדול. בית הכנסת אינו בית המקדש, אך עדיין יש לו חשיבות – הוא 'מקדש מעט' (מגילה כט, א); נטילת ידיים משמרת את זכר המקדש ואת הטהרה הנצרכת באכילת התרומה (חולין קו, א) – אנו עדיין מקפידים במה שאפשר, אף על פי שתוקפן של המצוות אחרי החורבן ירד בערכו.[101] כיוון שפסקה הסמיכה, אחת ההגדרות לבתי הדין כיום, היא 'שלוחי בית דין' (עי' בבא קמא פד, ב). השליח אינו דיין, הוא רק מצוּוה לספר במקום אחר מה הוחלט בבית דין, ורק למראית עין מתנהג כמו הדיינים הסמוכים. זו מציאות איומה, עגמומית, קלושה מבחינת עוצמתה הרוחנית, ואיננו שמים לב לכך מפני שהתרגלנו אליה. כשליחים נאמנים שמנו את המעטפה שקיבלנו מבית הדין בתוך מעטפה נוספת, שאותה הכנסנו לתוך שקית קשורה היטב והנחנו בתוך ארגז מלא בחומרות, כדי שחלילה לא יפגם מה שקיבלנו מבית הדין. זו דבקות מעוררת התפעלות מצד אחד, אך מנגד, לפעמים כשמישהו מנסה לדפוק על הארגז ולברר מה כתוב במקור, מרחיקים אותו בגערה שאינו ראוי לגעת אפילו בציפוי של מנעול הארגז. כל זה נעשה כדי לשמור על המסר המקורי ולהביאו אל היעד בשלמותו, בלא שיאבד. אלא, שאפילו היעד כבר לא ברור לאיש, מתי צריך לפתוח את הארגז? מתי צריך להשתנות ולחשוב אחרת? ואז נותרת רק השמירה הקנאית.

עם כל זאת, לא נותרת חשכה גמורה: וְיַבְרִיקוּ נִיצוֹצִים פַּעַם אַחַר פַּעַם מֵאוֹר הַמְּקוֹרִי הַמִּתְרוֹמֵם מֵאָז, הרב מתכוון למקובלים שממשיכים את מסורת תורת הסוד על פי המינוח המקובל, או הגאונים המופלאים כמו הרמב"ם, שעליו אמר הרב שגם אם לא היה מקובל במובן של מסורת המונחים, בכישרונו ובטהרת נשמתו הגיע לדברים העיקריים שמצויים גם בתורת הקבלה, בתיאורים אחרים (עי' אוה"ק א', חכמת הקודש פרק עג). מפעם לפעם, בין אם זה בתחום הקבלה והפיוט ובין אם זה בתחום המוסר, ניצוצות אלו האירו את האופק, הפיחו מחדש את האמונה שיש חזון ועתיד גם בתוך חשכת הגלות הקטנונית ודאגת ההישרדות היום־יומית.

מֵהַמְּגַמָּה הַמֻּפְשֶׁטֶת מְשׁוּכִים צִנּוֹרוֹת וּמַזִּילִים לְאָשְׁרָהּ טַל חַיִּים עֶלְיוֹנִים בַּתּוֹכִיּוּת שֶׁל הַגְּבוּלִים, שֶׁל הַחֲקִיקוֹת הַפְּרָטִיּוֹת, הטל מאפשר את מידת הלחות ששומרת את הצמחים מייבוש גמור. הוא יורד בלילה, דווקא כשיש חושך, כניצוצי אורות מאופל. בדומה לכך, גדולי המקובלים הראו איך בתוכיות ההגדרות, החקיקות הפרטניות של גדרי המצווה יש גם כוונות גדולות, מוסריות ופילוסופיות. וְהַטַּל טַל־אוֹרוֹת הוּא, מְגָרֵשׁ אֶת הַמַּחֲשַׁכִּים וּמֵאִיר אֶת הַחַיִּים. השמחה שהייתה מנת חלקם של לומדי התורה, היא טַל־אוֹרוֹת המאיר ומגרש את מחשכי הגלות והקטנות בניצוץ של החזון הגדול. זהו הקשר שנשאר בפנימיות הדברים עד אותו זמן שכבר מגיע השלב שצריך לפרק את החבילות הסגורות ולגלות את האור, לא כדי לנקום בשליח או בחבילה, חלילה, אלא כדי לגלות ולהבין מה שאצור בפנים.

כאשר שתי המגמות יהיו בעוצמתן, השאיפה למימוש המלא של המקור וגם השאיפה לבניין מציאות שלמה: אָז יִבָּנֶה הָעוֹלָם, בניין העולם הוא כאשר גם הנשמה וגם הגוף קיימים בעוצמתם ובהתאמה. לשם כך צריכה הנשמה להתחשב בגוף, והגוף – להתאמץ להתקרב אליה. תהליך תיקון הכלים נעשה על ידי חיזוק הכלים בעצמם, החומר, הגוף. ועם זאת, נצרכת הארה מידתית אבל מתגברת והולכת של האורות, שמה שהוכן באופן חומרי יקבל את הצורה שלו. הישג מרכזי של התרבות האנושית בימי קדם הוא האפשרות לשרוף לבנים (בראשית יא, ג). למעשה מדובר בשני תהליכים סותרים – כֹח האש הוא כח מכלה ומפורר, ואילו כאן דווקא כֹח האש הוא המחזק ואוטם את הלבנה. הלבנה הייתה עשויה מחֵמָר שייבשו בשמש, וכשבאו גשמים רבים הם היו ממוססים את הלבנים. האפשרות גם לבנות נכון את הלבנה מבחינה חומרית, וגם להכניסה לאש במידה נכונה, לזמן מתאים – יוצרת חומר חדש שהגשם אינו ממוסס. זהו הישג אדיר, שבמשך הזמן גם הביא לכישלון גדול – חטא בניית מגדל בבל. לפני כן, לא היו יכולים לבנות מגדל כזה. בניין הכלים הוא מורכב ומצריך זהירות תמידית שיביא לתוצאה הרצויה.

הנשמה צריכה להעצים את הגוף על ידי נתינת מטרות לפי מה שהגוף מסוגל לשאת, ואף הצבת חזון ואופק, שיהיה לגוף לאן לשאוף ולהתפתח. החברה והאדם הפרטי מעצבים לעצמם מוסדות, גופים, דרכי התנהלות בחיים ומערכות יחסים היוצרים יציבות וביטחון. את כל אלה צריכים להאיר ערכים גדולים ומטרות־על, כך נבנה העולם ונהיה מתוקן יותר. עולם גולמי של פוטנציאלים בלבד, צריך להיבנות כעולם שמממש יותר אפשרויות, וככל האפשר לא סותם את הגולל על אפשרויות אחרות, אלא יוצר כלים כאלה שיוכלו תמיד לחבור לכלים אחרים נוספים, לשמש לתכליות רבות.

וְשָׁמַיִם וָאָרֶץ יִשָּׁקוּ, תהיה השקה, קרבה ותיאום ביניהם, וממילא גם נשיקה, אהבה ותשוקה – גם הרגשות יהיו מלאים במימוש האידאל במציאות באופן שלם. וְשִׂמְחַת הַיְצִירָה תִּגָּלֶה בְּאָשְׁרָהּ. הבניין צריך לגלות את שמחת היצירה. כמו יוצר ששרטט רעיון, ובא אדם אחר ובנה על פי השרטוט של היוצר. רק כאשר הדבר נבנה והולך מגלים באושר את שמחת היצירה של היוצר. על ידי כך כל מי שבונה את העולם משתתף בשמחת היוצר, המונחת כבר בתוך המציאות וצריך רק לגלותה.

כֹּה נוֹהֵג הַדָּבָר בָּאָדָם, באנושות, וּבָעָם, עמים הם אישֻיוֹת היסטוריות, עִם אופי ומרחב, בָּעוֹלָם וּבַהֲוָיָה. עולם זהו מצב מסוים של ההויה, מצב מספיק חזק כדי שיהיה אפשר לטעות ולחשוב שזו ההויה עצמה. מבחינה גיאולוגית, אם מתארים מה היה המצב של ההויה בראשיתה מבחינת הטמפרטורות, הרוחות ופני כדור הארץ – מתברר שזה שונה ממה שהיא כעת. אבל זה היה העולם אז, העולם של ההויה. ההויה היא אותה הויה, ואילו העולם משתנה. הכל נבנה ובכל יש שמחת היצירה וחלים אותם כללים של תהליך.

שמו של המאמר הוא נִשְׁמַת הַלְּאֻמִּיּוּת וְגוּפָהּ, אולם, עד כה הרב דן רק בשני המושגים שבקצוות – הנשמה והגוף. כעת הרב יעסוק במושג השלישי – הַלְּאֻמִּיּוּת, הלאומיות בכלל והלאומיות הישראלית בפרט, שהיא המטרה העיקרית של מאמר זה.

הַנְּשָׁמָה הַפְּנִימִית שֶׁל הָאַהֲבָה הַלְּאֻמִּית, אוֹ בְּיֶתֶר רֹחַב – שֶׁל הָאַהֲבָה הָאֱנוֹשִׁית, בִּמְקוֹרָהּ, הָאַהֲבָה הָאֱנוֹשִׁית היא האחווה הקיימת כלפי בני האדם לעומת בעלי החיים והצמחים, הָאַהֲבָה הַלְּאֻמִּית היא האחווה כלפי הלאום, בני העם שאליו האדם משתייך. רובם של בני האדם חשים קשר וקִרבה בעוצמה יותר גדולה ביחס לאנשים מאשר ביחס לבעלי חיים, וכן ביחס לבני עמם מאשר לעמים אחרים. אמנם, יש אנשים שיותר אוהבים בעלי חיים מאשר אנשים ויש כאלה שמעדיפים עמים אחרים על פני בני עמם, אך הם מיעוט חריג ובטל, אחרת, האנושות או העמים לא היו מתקיימים. אם לא היינו מקריבים את בעלי החיים והצמחים למען קיומנו, שזה האינסטינקט הפשוט שאנו עושים כדי לשרוד, האנושות הייתה נכחדת. כמו כן, כשיש הבדלים בין קבוצות אתניות, כל קבוצה רוצה את הישרדותה במציאות. כיום יותר שומעים מגמות שמבטלות את הזיקה הלאומית הטבעית של כל אדם לעמו וחיזוק הקוסמופוליטיות שאינה מבדילה בין עם לעם. ניתן לחשוב שאותה הזיקה היא יצר אפל ונוראי שבגללו מין האדם הורס את הטבע, והלאומים הורסים את האנושות.

הרב מבאר שנשמתה הפנימית של זיקה זו הִיא מִתְעַלֶּסֶת עִם הָאִידֵאָלִים הַיּוֹתֵר זַכִּים, היא מקיימת בקִרבה את האידאלים המוסריים של חירות, אחווה וצדק, שאיפת הטוב והישר. לכאורה, מציאות הלאום סותרת את האידאלים הגדולים, הלאום נלחם בעמים אחרים ואף מנצל אותם ללא היושר, הצדק והחירות. לכן הרב מבאר שֶׁהָאוֹרָה הַמִּתְגַּלָּה בַּצַּד הָעֶלְיוֹן שֶׁל הָאֱנוֹשִׁיּוּת וְשֶׁל הָאֻמָּה הַחַיָּה מַבְרֶקֶת עַל־יָדָם אֶת שְׁלַל־צְבָעֶיהָ, חירות, יושר, צדק ושאיפת הטוב אינם צבע אחד. הייחודיות של הלאומים, עד כדי מלחמה ביניהם, והייחודיות של האנושות ביחס לשאר כוחות הטבע – גם זה גוון מסוים. הגיוון והשוני בין האנשים, הטיפוסים והלאומים, חשוב מצד עצמו; דווקא כשכל אחד מביא את כשרונו בִּמְלֹא העוצמה – אז נוצר הביטוי הַמָּלֵא של האידאל, הצדק והחירות.

היוונים הקדומים ניסו לצייר את אידאל היופי החיצוני של האדם בפרופורציות המדויקות ביותר, בסימטריה המושלמת. אך ניסיון זה לא הצליח, משום שבתקופות השונות האידאל השתנה, היופי האולטימטיבי לא היה כפי שהיה קודם. כך גם מבחינה מוסרית; השאלה מי הוא המוסרי ביותר, הצנוע, רב־היצירה שכשרונו עולה על גדותיו, או הנדיב ביותר? איזה סוג של כישרון הוא המועדף? היצירתיות, הקליטה, ההסברה או התיאור, לשאלה זו איננו מקבלים תשובה אחת קבועה בכל דור. מתוך מבט כולל על המציאות אנו מבינים שכל התכונות והכישרונות נצרכים. אם הכל היה קיים באותו האדם, היה צריך לעשות פשרה ביניהם – קצת ענווה וקצת יצירתיות, קצת נדיבות וקצת זיכרון – הכל במידה ממועטת, נמוכה ואינו מספקת, זה ודאי לא האידאל. מנגד, אם הכל יהיה בִּמְלֹא עוצמתו, ניתן לשער שתהיה מלחמה בין התכונות השונות – כל תכונה כשהיא בִּמְלֹא עוצמתה אומרת: "כולה שלי".

חֲטִיבָה שְׁלֵמָה מְלֵאָה הוֹד וְתִפְאֶרֶת, עֹנֶג וְחַיִּים, חֶסֶד וֶאֱמֶת, מִשְׁפָּט וַעֲנָוָה, גְּבוּרָה וְעַלִּיזָה, יֹפִי וְעֵדֶן, שֵׂכֶל וְרֶגֶשׁ, מִתְרַחֵב וּמָלֵא טוֹב וְשֹׂבַע, וְעוֹמֶדֶת הִיא עַל דֶּרֶךְ הָעוֹלֶה הַהוֹלֵךְ וּמִתְקַדֵּם בְּקִדְמָה מֻרְגֶּשֶׁת, מוּחֶשֶׁת, וּמְשַׂמַּחַת כָּל לֵב טוֹב, – זֶה מִתְגַּלֶּה בָּעוֹלָם הַצִּיּוּרִי. בעולם האידאלי כל תכונה ומידה טובה היא חטיבה בפני עצמה, כאשר היא משתלבת באופן מושלם עם שאר התכונות הטובות, וכך הכל עולה ומשתכלל בעונג ללא צער.

ברם, כְּשֶׁבָּאִים הַדְּבָרִים לִכְלַל מַעֲשֶׂה, וְהֵם הוֹלְכִים וּמִתְלַבְּשִׁים בִּגְבוּלִים, סָרִים מִיָּד חֲלָקִים רַבִּים מִזּוֹהֲרָא עִלָּאָה. רק בעולם האידאלי הכישרונות השונים מזהירים ומאירים. בעולמנו נצרך תהליך ארוך של מימוש שהולך ומתמלא עד להתאמה, עד לאידאל המקורי. בספר הזֹהר מתואר שאדם הראשון זָהַר בזֹהר עליון,[102] ומשהו מזה היה אצל משה רבינו כאשר קרן עור פניו והיה צריך מסווה להסתירו (שמות לד, לה). אלו חיים בעולם האידאלי, עולם ללא חטא, בו הכל משתלב ומתגלה באופן מלא. אך בעולם המעשי הכל נכנס במסגרות מוגבלות וממילא חלקים שונים ורבים סרים, הזֹהר מתעמעם ומוסווה. הָאָלֶף הָרַבָּתִי מִתְקַטֶּנֶת וְנַעֲשֵׂית אָלֶף זְעִירָא, האות א' מרמזת על "אלופו של עולם" (ב"ר פרשה כ), אלוהים שברא, יצר ומנהיג את ההויה, היה צריך להיות בא' רבתי – גלוי ומופיע בעולם, אך בפועל הוא מופיע באות א' זעירא, בזעירות אם כי לא בהסתר מוחלט.[103] כאשר הצד האידאלי הרב־גוני של כל הערכים כולם בא לכלל מעשה, הוא נעשה קטנוני ועלול ליצור מאבקים וקטטות. לכל צד מן הצדדים הנאבקים יש דבר ראוי שהוא מייצג, אך הדרך להופעת הדבר הראוי היא לעִתים שלילית.[104]

אחד ההסברים ההיסטוריוסופיים של הרב קוק על תולדות האנושות, הוא שהן תולדות של מאבקים, מלחמות והתנגשויות בין התכונות והכוחות השונים. כמובן, יש בכך חיסרון חמור, אולם ישנו גם יתרון מסוים – המאבקים גם מקדמים, מפני שהם מביאים לִמְלֹא הביטוי כל פעם באופן אחר, איזו שאיפה, כישרון ותכונה אנושית, וכך התרבות הכוללת מתעשרת. ברור שראוי למצוא דרך אחרת כדי לתת מקום וביטוי לכלל השאיפות והכשרונות, כדי לא להגיע למצבי מלחמה כדי לבטאם, יש לציין שלא ניתן בדרך הפשטנית של הרמוניה שטחית להביאם לידי ביטוי. בירור הדעות וקביעת ההלכה בתורה שבעל־פה נעשה תוך כדי דיון סוער, כדברי רבי חייא בר אבא: "אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר: אֶת וָהֵב בְּסוּפָה, אל תקרי בסוּפָה אלא בסוֹפָהּ" (קידושין ל, ב) בתחילה נעשים אויבים בגלל חילוקי הדעות וההתנצחות בוויכוחים, אולם לבסוף נעשים אוהבים כאשר לומדים להעריך את היתרון שיש בזולת, מה הוא מגלה ואיך זה מעשיר את רעיו. אצל האחד נקודה מסוימת היא מִשְנִית, ובזכות חברו הוא מגלה את חשיבותה, ואצל האחר היא ראשית, ובזכות חברו הוא לומד שאין להפריז בה, וכן להפך. זו האורה המתגלה בזכות שלל הגוונים.

מִכְשׁוֹלֵי־הַחַיִּים מִתְרַבִּים, זַעֲזוּעֵי־נֶפֶשׁ שֶׁל רָגְזוֹת וְשֶׁל פְּחָדִים, שֶׁל מַשְׂטֵמוֹת וְשֶׁל רְהָבִים, מִתְגַּבְּרִים וּמְמַלְּאִים אֶת הֶחָלָל. החלל של הפעילות האנושית. כוחות רבים מפנה האדם ליצירה ולהטבה, ולעומתם, גם כוחות רבים מופנים לאיבה, לפחד ולרוגז. הָאֱנוֹשִׁיּוּת הַמַּעֲשִׂית, שבפועל, מִתְלַבֶּשֶׁת בִּלְבוּשִׁים צוֹאִים, הביטוי 'בגדים צואים' לקוח מחזון הנביא זכריה, המתאר מלאך הקורא למלאכים אחרים להסיר את הבגדים הצואים מעל הכהן הגדול.[105] מצד אחד, מדובר במציאות אידאלית – האדם הקדוש שבעם ישראל, העובד במקום הקדוש בעולם. לכאורה, כבר אי־אפשר לקלקל בדרגה כזו, ובכל זאת, אפילו שם ישנם בגדים צואים שצריך להסיר. אוֹרוֹתֶיהָ הָרַבִּים נוֹפְלִים לְתוֹךְ הַקְּלִפּוֹת הַקָּשׁוֹת שֶׁהִיא עֲטוּפָה בָּהֶן, כשהאורות נופלים לקליפות – לא רק שלא רואים אותם, אלא שהם גם מחזקים את הקליפות. יכול להיות אדם שעושה מעשים טובים שונים, עוזר לנזקקים, לאלמנות ויתומים, ובמקביל עושה גם מעשים איומים, ואז מעשיו הטובים, האורות, מחזקים את הקליפה – מעמעמים את הביקורת על מעשיו הרעים.[106] וְהָאוֹהֵב אוֹתָהּ כְּמוֹ שֶׁהִיא לֹא יוּכַל לְהִתְעַלּוֹת. הוּא מֻכְשָׁר לִסְפֹּג אֶל תּוֹכוֹ אֶת הַזֻּהֲמָא הַצְּבוּרָה בְּקִרְבָּהּ יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁיִּקְלֹט אֶת נִיצוֹצֵי־הַקְּדֻשָּׁה הַנִּסְתָּרִים בְּמַחֲבוֹאֶיהָ. כך הרב קוק מסביר את ההבדל שבין נביאי ישראל לבין ישו הנוצרי: ישו הורה לאהוב את כולם כפי שהם, מפני שֶׁדַּי באהבה עצמה כדי לתקן את העולם, עוד ציווה באוונגליון (מתי ה, 39, בתרגום דעליטש): "המכה אותך על הלחי הימנית הטה לו גם את האחרת". כנגד תפיסה זו, הרב מבאר שבדרך של אהבה ללא ביקורת האדם יקלוט אֶל תּוֹכוֹ אֶת הַזֻּהֲמָא הַצְּבוּרָה בְּקִרְבָּהּ יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁיִּקְלֹט אֶת נִיצוֹצֵי־הַקְּדֻשָּׁה הַנִּסְתָּרִים בְּמַחֲבוֹאֶיהָ. לכן, בנוסף לנבואות הנחמה והחזון, נביאי ישראל באים בביקורת נוקבת ומציבים באופן ברור את הראוי לעומת המצוי, הן כלפי בית המקדש והכהנים, והן כלפי העשירים והעניים. בוודאי שאהבת האומה והאנושות צריכה להיות הבסיס לכל, אך אסור לקבל את האנושות כפי שהיא, דווקא מפני שאוהבים אותה: "אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ" (משלי ג, יב) – התוכחה היא ההשוואה של מה שצריך להיות עם מה שיש בפועל. גם היא צריכה להיעשות באופן מוסרי ומושכל, אבל באופן עקרוני – אין להשלים עם המצב הקיים. תמיד צריכה להיות שאיפה אל מה שמעל ומעבר לקיים. הפער בין הנשמה לגוף, בין הרצוי למצוי, מחייב שינויים בכל סוגי המעשים, המוסדות ומערכות היחסים של היחידים, העמים והאנושות.

וְכֵן הַדָּבָר בְּמַעֲמַד הַלְּאֻמִּיּוּת הַפְּרָטִית, שֶׁבִּכְלָלוּתָהּ אָנוּ מוֹצְאִים אוֹתָן בְּצִבְיוֹנָהּ גַּם בְּאֻמָּתֵנוּ. ודאי שהרב קוק אהב את עם ישראל, כפי שכינה עצמו באגרותיו: "עבד לעם קדוש על אדמת הקודש", אך לא היה עֶבֶד לכל רשעות ומחלה. אפשר להבין את המחלות ולרחם על החולים, אך רופא שרק מרחם על החולה הוא לא בסדר, דווקא מפני רחמיו ועבדותו לחולה, הוא צריך להאכילו בתרופות מרות ולהזהיר מפני מאכלים שאינם בריאים.[107]

הרב מתאר את גובה האידאל של הלאומיות מצד אחד, ומצד שני גם את שפל המשבר שעלול להיות: נָאֶה עַד אֵין חֵקֶר הוּא הָאִידֵאָל שֶׁל הֲקָמַת עַם סְגֻלָּה, משמעותו של הביטוי 'עם סגולה' כאן, היא כמשמעותו במקרא – "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה" (שמות יט, ה) – תכשיט לנוי,[108] עם מיוחד לטובה, מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ, הממלכה כולה אינה אלא כהנים והגוי כולו קדוש בפועל, שאפשר לחוש ולהכיר – זהו האידאל. העם המייצג את ה' עלי־אדמות בתוך האנושות צריך להיות הדוגמא והמופת לאנושות כולה, עַם שיופיו גלוי וברור. ועוד יותר נאה הדבר שהקמת העם הייתה מִתּוֹךְ עַם שָׁקוּעַ בְּעַבְדוּת אֲיֻמָּה, אֲשֶׁר מַרְגָּלִיּוֹת פַּטְרִיאַרְכָלִיּוֹת שֶׁל גֶּזַע מוֹצָאוֹ מַבְרִיקוֹת אֶת חָשְׁכּוֹ. לקחת "גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי" (דברים ד, לד), שכולו שקוע בעבדות, שהדבר היחיד שמבריק בחשכת העבדות וההתבטלות שלו כלפי אחרים, בתוך אותם מ"ט שערי טומאה – הוא רק מַרְגָּלִיּוֹת פַּטְרִיאַרְכָלִיּוֹת, האבות,[109] זהו אידאל מופלא. דווקא עַם שהיה מושפל בעבדות ואחר כך נתעלה להיות העם שמבשר את בשורת הצדק והערכים בעולם יכול לשמש דוגמא לכלל האנושות – הוא ממחיש בקיומו ששום סוג של תנאים, יהיו הקשים ביותר, אינם מכשול מלהיות עם למופת.

דוגמא זו, של עם היודע לגלות בעצמו את התכונות הטובות ביותר ולהגיע לארץ המובטחת, השפיעה על עמים רבים, במיוחד בזמן החדש. עצם התודעה הלאומית של עם ולא רק ממלכה או עדה דתית, הפכה להיות תודעה מכוננת בהשפעתו של עם ישראל. כך, כאשר קבוצות של אירופאים נסעו אל היבשת החדשה – אמריקה, ושאפו להקים אומה חדשה, הם לקחו דוגמא מהתיאור התנ"כי של בני ישראל היוצאים מארץ מצרים אל הארץ המובטחת. כך גם האיטלקים כאשר רצו להשתחרר מהעול האוסטרי, וכן הקבוצה של ילידי אפריקה, שהייתה מופלית לרעה בארה"ב, קבוצה שהובאה כדי להיות עבדים – אחד הדברים המעודדים ביותר במאבקם נגד העבדות הייתה הדוגמא התנ"כית. לא בכדי, המנהיג בעל שאר־הרוח הגדול ביותר של מאבק זה – מרטין לותר קינג,[110] היה גם כומר נוצרי שסיפורי התנ"ך חיו בלִבו והביאו אותו לאותם רעיונות של שחרור מעול ומשעבוד.

בַּמְּרוֹמִים הָאֱלוֹהִיִּים שׁוֹכֵן הָאִידֵאָל בְּחֶבְיוֹן סֵתֶר טָהֳרָתוֹ. כאשר ה' מודיע לאברהם אבינו, ולאחר מכן לשאר האבות ולמשה, שעם ישראל יהיה עם סגולה, מובן שרק האידאל של הדבר זֹהר כתכשיט יפה, אך עדיין העם לא הגיע למדרגה זו. בַּמְּרוֹמִים הָאֱלוֹהִיִּים האידאל טהור ויפה, מפני שעדיין לא נתקל בקשיי ההגשמה. כך גם בחיי אדם פרטי; בשלב התכנון דברים רבים נראים יפים וטובים, אך בשלב ההוצאה לפועל, חלק גדול מהטהרה של הרעיון מתחלף בתשלומים, בלכלוכים ובמחלוקות. המחשבה על שחרור העבדים הייתה נפלאה, אך כשהיא התגשמה בפועל התגלה שעבדים רבים לא ידעו לחיות כמו בני חורין, ואז, לעִתים החופש נעשה להפקר, חופש מכל ערך ומוסר בסיסי, "עבדא בהפקירא ניחא ליה" (גיטין יג, א). לא פשוט להיות אדם חופשי ויחד עם זאת אחראי, החופש הוא לא רק חופש מחובות, אלא גם מצריך לבחור חובות אחרים שיש להיות נאמן להם, לפעמים יותר מהחובות הקודמים.

הוּא צָרִיךְ לְהִתְגַּלֵּם, לְהִתְעַטֵּף בְּהַגְדָּרָה מְיֻחֶדֶת, אידאל הקמת עם סגולה צריך לצאת אל הפועל באופן מוחשי בעולם הזה, בהגדרה של עיסוק ותכונה מסוימת במציאות, בִּבְנֵי־אָדָם בַּעֲלֵי יְצָרִים טוֹבִים וְגַם רָעִים, בְּקִבּוּצִים נִצְרָכִים לְמִחְיָה וְכַלְכָּלָה, לַאֲחִיזָה בַּקַּרְקַע וּלְמִשְׁטְרֵי מֶמְשָׁלָה, וְהַחַיִּים הַקִּבּוּצִיִּים צְרִיכִים לְהַכְלִיל אֶת הַכֹּל, מֵרֹאשׁ הַפִּסְגָּה שֶׁל טְהוֹרֵי רוּחַ וַעֲדִינֵי־נְשָׁמָה רוֹמְמָה עַד שֵׁפֶל הַתַּחְתִּית שֶׁל פְּחוּתֵי נֶפֶשׁ, הַנּוֹעָדִים לַהִתְעַסְּקוּת הַשְּׁפָלָה שֶׁל הַצְּדָדִים הַנְּמוּכִים שֶׁבַּחַיִּים. כדי לקיים מסגרת משותפת של אנשים רבים צריך לעשות סדר ולהקים ממשלה, לכפות חוקים מסודרים ולייסד רשות של הוצאה לפועל, שופטים ושוטרים. יש לייצר מזון שיספיק לכולם; ביגוד ומקומות לינה; להקים מערך לפינוי פסולת; מטבע הדברים ישנן מחלוקות בין שכנים וצריך להסדיר חלוקה של נכסים בין אנשים ומשפחות. לא כל האנשים בעלי אורך רוח וכישרון, יש גם יצר טוב וגם יצר רע, ששניהם משחקים תפקידים נכבדים במציאות המוחשית. עם הזמן, יש גם רגשות קשים, התמרמרות ותחושות אכזבה, "נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה" (במדבר יד, ד). נדמה שפעם היה טוב יותר, גם אם בפועל לא היה כך. הזיכרון האנושי הוא סלקטיבי, אנשים אוהבים לזכור דברים טובים, וכשאין כאלה הם ממציאים אותם. כל זה מתעורר באופן ספונטני, לא מתוך כוונה רעה של מישהו. זוהי תוצאה מוכרחת של התגלמות האידאל הלאומי במציאות המוחשית. לעִתים הסיבוך שבהגשמת האידאלים מורכב גם מגורמים אובייקטיביים וגם מגורמים סובייקטיביים. ישנם סוגים שונים של אנשים, יש אנשי רוח ואנשי מעשה, ובין אנשי הרוח ואנשי המעשה יש עוד חלוקות ותתי חלוקות רבים, וכולם נצרכים לקיום החברה באופן תקין.

עֵינֵי־בָּשָׂר הַטְּרוּטוֹת אוֹבְדוֹת אֶת כָּל הַזֹּהַר, העיניים הזוהרות, המנצנצות מרוב אידאל ההתמסרות, הציפייה לגדוּלה, נעשות לעֵינֵי־בָּשָׂר הַטְּרוּטוֹת, העייפות. מכל אוצר הרוח נותר רק בשר מגושם.[111] וְאָז הַצְּדָדִים הָרוּחָנִיִּים מִשְׁתַּעְבְּדִים וּמִתְחַשְּׁכִים בְּחֶשְׁכַת הַחַיִּים, הַמְּלֵאִים זְבָלִים וְאַשְׁפָּתוֹת, כאשר מסבירים את כל הרוחניות כמין תוצאה של החומריות, באופן תועלתני ואינטרסנטי. בתפיסה זו לא קיים מוסר מצד עצמו, אין נשמה אלוהית שהיא מקור האידאליזם, והדת אינה אלא "אופיום להמונים" (עי' לקמן 'פירורים משֻלחן גבוה', נֹעם ה', הע' 1). בגלל מצבים של חושך ואכזבה מהחיים, אדם שוקע לתוך עולם דמיוני ומייצר לעצמו זיכרונות, משתמש בסמים ובכך יוצר בהכרתו עולם אחר, בו הוא מרגיש חופשי ויוצר. אך כל זה כמובן אינו אלא הזייה שתתפוגג כשתפוג השפעת הסם. בכישרונו הגאוני ניסה מרקס להתעלם מהשורשיות הרוחנית שקיימת בכל אדם ובכל מצב, ולהסביר את תופעות הרוח השונות כיצירה של הצרכים הגופניים והכלכליים בלבד. זהו שעבוד החומר לחשכת החיים. אך מרקס כשל בכך, משום שהאדם מורכב, הוא אמנם נברא "עָפָר מִן הָאֲדָמָה" (בראשית ב, ז), מיסוד חומרי, אך גם נברא "בְּצֶלֶם אֱלוֹהִים" (שם א, כז), עם נשמה שמעצבת את היסוד החומרי ותובעת ממנו סוג מסוים של התנהגות, שאי־אפשר להתעלם ממציאותה לחלוטין. אמנם, באמת יש סוג של רוחניות שקרית, אך ממנה צריך לזקק את הרוחניות האמיתית, הקיימת מצד עצמה ומשפיעה השפעה עמוקה גם על העיצוב החומרי של החיים.

כאשר מציירים את כל החיים כחומר מגושם, שֶׁמִּצַּד זֶה עֲלוּלָה הָאֱנוֹשִׁיּוּת לְהַשְׁפִּיעַ עַל הַדְּבֵקִים בָּהּ בְּצוּרָתָהּ הַמֻּגְבֶּלֶת, תפיסת האנושות בצורה מוגבלת נוצרת כאשר מגדירים את האנושות על פי גבולותיה החומריים: מספר מסוים של אנשים הנושמים מידה מסוימת של אוויר ואוכלים כמות מסוימת של מזון, זוהי האנושות כולה, בתוך כל הררי הזבל שהיא מייצרת.[112] אֲשֶׁר רַבּוּ נִוּוּלֶיהָ, יוֹתֵר מֵעֲדִינוּת וְזֹהַר־נֶפֶשׁ – רִשְׁעָה וַחֲשֵׁכָה בְּשָׂרִית שְׁפָלָה, שֶׁזֶּהוּ מְקוֹר הָרֶשַׁע הַלִיבֶּרָלִי. הליברליות מצד עצמה איננה רשע. משמעות המילה 'ליברה' (בלטינית: libertas) היא חופש, ערך נעלה. הרשעות שבליברליות היא הניסיון להוציא לחופשי גם את הצד החייתי שבאדם, לומר שכל מעשה ומחשבה שהם פרי רוחו של אדם, אין לחסום אותם על ידי כל סוג של מוסר, דת או חוקי נימוסין. כל מה שישנו באדם צריך להיות חופשי. שורש הדבר הוא ראיית האדם כבעל חיים, אמנם יותר מפותח מבחינת היכולת המוחית והטכנית, אך לא שונה באופן מהותי, ויש לתת לכך ביטוי.[113]

אותה הבעיה שקיימת בכלל בחברה האנושית, קיימת גם בהגשמת האידאה של רעיון הלאומיות: וּכְשֶׁלָּבְשָׁה הַלְּאֻמִּיּוּת הַפְּרָטִית אֶת בִּגְדֵי הַחֹל הֶעָבִים כְּשַׂקִּים יָרְדָה גַּם הִיא מִמְּרוֹמֶיהָ, זו הבעיה שבהתגשמות האידאה בכל לאומיות שתהיה, וּבְיִשְׂרָאֵל נִשְׁבְּרָה כָּל־כָּךְ עַד חֲדֹל כָּל פְּעֻלּוֹתֶיהָ, היציאה לגלות. ככל שהאידאל יותר גבוה, כך השפל אליו הוא עלול להגיע נמוך יותר, ככל שהאגרא יותר רמא, כך הבירא יותר עמיקתא – אצל עם סגולה האכזבה עמוקה יותר מאשר אצל עמים אחרים. הרב מדבר על חורבן בית ראשון ואחר כך חורבן בית שני, בהם הלאומיות נשברה. מלכות ישראל והמקדש, המוסדות היפים ביותר, התגלו כמושחתים, רשעים ושפלים לבושי בגדים צואים. "גּוֹי חֹטֵא עַם כֶּבֶד עָו‍ֹן זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים" (ישעיהו א, ד); "שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים" (שם, כג), "שִׁמְעוּ הַדָּבָר הַזֶּה פָּרוֹת הַבָּשָׁן אֲשֶׁר בְּהַר שֹׁמְרוֹן הָעֹשְׁקוֹת דַּלִּים הָרֹצְצוֹת אֶבְיוֹנִים…" (עמוס ד, א) – בתוכחות הנביאים נאמרים ביטויים קשים ביותר על האומה וראשיה שצריכים להיות הטהורים והמוסריים בעולם.[114] וְהַשָּׂרִיד הַנִּשְׁאָר הוּא רַק הַצַּד הָעֶלְיוֹן שֶׁבִּמְרוֹמֵי הַצִּיּוּר הָרָאשִׁי, התורה ובתוכה הרעיונות הגבוהים, המצוות שמשמרות את זיכרון הטוב והנכון מצד עצמו, בְּחֶבְיוֹן[115] הָאִידֵאָל שֶׁל הֲקָמַת הָאֻמָּה בִּמְרוֹמֵי חֹסֶן טָהֳרָתָהּ. כפי שהיא צריכה להיות. בחורבן המקדש נשברו המוסדות הלאומיים והאומה התפזרה, ובפיזור אי־אפשר לשמר מוסד גדול, אלא רק זיכרונות ואידאלים. בפרספקטיבה זו יש להבין את המבנה ההיסטורי של הלאומיות החדשה, הניסיון החדש לבסס "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו). יש לברר מה טומן בחובו שלב היסטורי זה, כאשר לרגליו פרוסים אותם המכשולים. מה עַם ישראל כעם, כבר ספג מתוך השברים, מתוך זכרון הגדוּלה וגם מתוך זכרון השבר, כדי להיבנות עתה יותר טוב ונכון. לא להתפתות אחרי אותה הרשעה שבליברליות, אלא לזקק את הטוב שבה. אלה האתגרים העומדים לפתחנו בתחילתה של הלאומיות המתחדשת.

מִמְּרוֹמֵי חֹסֶן זֶה יְכוֹלִים זִרְמֵי אוֹרָה לָרֶדֶת, לָשׁוּב בְּצוּרַת טַלְלֵי תְּחִיָּה לְהַחֲיוֹת וּלְהָשִׁיב אֶת הַהַגְדָּרָה הַנּוֹפֶלֶת אֶל רֹחַב מֶרְחָבֶיהָ שֶׁבְּרֵאשִׁית הֲוָיָתָהּ. למרות שפלותו ושיקועו של האידאל בחורבן המקדש והגלות, הוא יכול להקים את סוכת דוד הנופלת, את המציאות הלאומית הנפולה, יֵשׁ כֹּחַ בִּרְשִׁימָה שְׁמֵימִית עֶלְיוֹנָה זֹאת לְהַחֲיוֹת גַּם אֶת כָּל לְבוּשֵׁי הַחֹל, בִּינִיקָתָם מִמֶּנָּה. הרושם[116] שנותר מהאידאל יכול להחיות את הממשות. אם יינקו מן העיקר המקודש גם לְבוּשֵׁי הַחֹל – המוסדות הלאומיים השונים של הכלכלה, החברה והפוליטיקה – הם יתקדשו ויהיו בעלי ערך רב. כפי שכלי השרת ובגדי הכהנים בבית המקדש קודם שקידשו אותם לעבודה היו חולין גמורים, ולאחר מכן נהיו קודש. אֲבָל אִם בְּמַצַּב הַנְּפִילָה וְהַכִּעוּר יֹאמַר אָדָם לְהִדָּבֵק בַּצּוּרָה הַלְּאֻמִּית בִּצְדָדֶיהָ הַמְגֻשָּׁמִים, בְּלֹא הַזְרָחָה פְּנִימִית מֵאוֹרָהּ הָעֶלְיוֹן מִנִּי קֶדֶם, אם אדם אינו רואה אידאל מיוחד בהתארגנות הלאומית, אלא כפי שכל העמים מאורגנים כלאומים, כך גם עם ישראל יִסְפֹּג מַהֵר אֶל תּוֹכוֹ רוּחַ זֻהֲמָא, קַטְנוּת וְנִיצוֹצֵי רִשְׁעָה, אֲשֶׁר יַהַפְכוּ לִמְרוֹרוֹת בְּגִדּוּל הִיסְטוֹרִי קָצָר שֶׁל מֶשֶׁךְ דּוֹרוֹת אֲחָדִים. אם התארגנות כזו תצליח – היא עלולה להטעות שהיא מספיקה, ולייתר את החזון של "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו). מנגד, אם התארגנות כזו תיכשל – היא עלולה לאכזב, לתת הרגשה שאין כל ערך בלאומיות, שיורגש בקרב העם שרעיון זה כבר נוסה וכשל. המושג רוּחַ זֻהֲמָא לקוח מדברי חז"ל המתארים שכאשר הנחש פיתה את חוה לאכול מעץ הדעת, הטיל בה זוהמה (שבת קמו, א). באותו הפיתוי היה מן ההיגיון, מאחר ואם הוא היה לגמרי מופרך – זה לא היה פיתוי, כך גם בזוהמה – יש ערכים והיגיון, רק שחסרים בה תנאים מסוימים ואז היא משרישה ומתפתחת הלאה. זֶהוּ הַחִזָּיוֹן הַלְּאֻמִּי שֶׁל הָרֶשַׁע שֶׁאָנוּ פּוֹגְשִׁים. סוגים שונים של רשע עלולים להיות בלאומיות הישראלית: ישנו רשע במובן ההלכתי: אמירה שאין צורך במסורת ישראל, בתורה ובמצוות. יכול להיות רשע מוסרי של שנאת האחרים, רעיונות מגלומניים לכבוש את כל העולם, כפי שהיה בעמים אחרים. מנגד, יכול להיות רשע ליברלי, ההתערטלות מכל סוג של זהות. התוכן הרוחני שבישראל אמור לזכך את כל הנטיות השונות של הרשע.[117]

אֲבָל סוֹף־כָּל־סוֹף תְּנַצַּח הָאַהֲבָה הָאֱנוֹשִׁית הַכְּלָלִית אֶת הָרִשְׁעָה הַסּוֹבַבְתָּהּ, מתוך הרצון לדאוג לאדם, לביטחונו ולאושרו, האהבה האנושית תגדור את הליברליזם הקיצוני, כי תכיר בכך שמתירנות ופריצות מביאות לאסון. שום סוג של פריצת גבולות גמורה לא תיטיב עם האדם בכללותו, לא עם היחיד ולא עם הרבים. וכמו שרופא עושה לחולים טיפולים רפואיים מגבילים ולא נוחים, כדי להשיב אותם לאיתנם, ולא מתוך שנאה סדיסטית, כך בסופו של דבר האהבה האנושית תנצח את הרשעה, גם אם זה יהיה כרוך בהגבלות ובאיסורים.

וְהָאַהֲבָה הַלְּאֻמִּית הַמֶּרְכָּזִית שֶׁל כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל תְּבַעֵר בְּעֹז־גְּבוּרָתָהּ אֶת כָּל קוֹצֶיהָ, הרב רואה את הכח הגדול לא במלחמה ובניצחון של חוג אחד על משנהו, אלא בחיוב, באהבה ובכבוד בין החוגים השונים. האהבה הלאומית, אהבת הזהות, היא הכח הגדול שמביא את השלום אל המחנה, את הניסיון לחפש את הכוחות החיוביים שבכל מחנה, כוחות היצירה ובשורת המוסר העומדים ביסוד הלאומיות, שהם המלכדים את כולם. אפשר להשיג נצחונות במאבקים פנימיים, אבל הם לא נותנים את השלום המיוחל, שבו מתקיימים אחוה, רעות ואהבה הדדית. וּמִמְּקוֹרָהּ הָאֱלוֹהִי תִּינַק כְּבִימֵי־כְּלוּלוֹתֶיהָ, ימי ההליכה במדבר, בהם הייתה התגלות אלוהית בנבואת משה רבינו, כדברי הנביא: "כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיהו ב, ב), וּבִרְכוּשׁ גָּדוֹל שֶׁל אֵיתָנִיּוּת, שֶׁל הַגְדָּרָה מַעֲשִׂית, שֶׁל קַוִּים וְשִׂרְטוּטִים רַבִּים הַמַּעֲשִׁירִים אֶת אָפְיָהּ, תִּשָּׁתֵל בִּמְקוֹם־בֵּית־חַיֶּיהָ. כפי שעם ישראל יצא ממצרים ברכוש גדול (בראשית טו, יד), כך מכל מאבקי הלאומיות יצאו ברכוש גדול.

בתקופה בה נכתבו דברים אלה הגולה הייתה כמרקחה. הקהילות היהודיות עברו תהליכים מואצים של שינויים: לאחר שניתן שוויון זכויות, וממילא חופש פעולה רב ליהודים, התרחשו תהליכים של מעבר מהעיירות הקטנות והכפרים לערים הגדולות ונעשו שינויים קיצוניים באורחות החיים ובמקורות הפרנסה. מכל התמורות השונות עם ישראל מפיק לקחים חשובים, מבהיר ומחדד את הערכים השונים שיש להתמודד איתם בעידן החדש. היו שהזדהוּ עם התנועה הלאומית והיו שהתנגדו לה בחריפות. מאבקים אלה, שלפעמים הם מרים ורצופי־עלבונות, יהיו לרכוש גדול כאשר יתייחסו אליהם באופן כולל, ולא פרטני ומצומצם, שכל אחד רואה רק את עמדתו ורוצה רק את חלקו. אותה תפיסה כוללת יכולה להיות רק על ידי התעוררות האהבה הלאומית.

כֵּלֶיהָ הַנִּשְׁבָּרִים יָשׁוּבוּ וִיתֻקְּנוּ, נִיצוֹצֵי הַטָּהֳרָה אֲשֶׁר נָפוֹצוּ יָשׁוּבוּ וְיִתְלַקְּטוּ אֶחָד אֶל אֶחָד, בגלל שישנם ערכים שונים בכל מחנה, נוצרת מלחמה בין ערך לערך: ערך השוויון וערך המסורת, ערך הלאומיות וערך הליברליזם – אלו ערכים אמיתיים שנפוצו במחנות ובתפיסות השונות, והם צריכים להתלכד יחד. מִמְּרוֹם חֶבְיוֹן הָאִידֵאָל הַכְּלָלִי שֶׁל הַיְצִירָה כֻּלָּהּ, מאותו מושג גדול שלשמו מתקיימת ההויה כולה, יָשׁוּב לְהִגָּלוֹת אוֹר יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר בְּטָהֳרָתוֹ וְעֶזוּזוֹ יָשׁוּב לְטָהֳרָה אֶת הָאִידֵאָל הָאֱנוֹשִׁי. וּבִיסוֹד הַחֶבְיוֹן שֶׁל צִדְקַת־עוֹלָמִים תִּפְרַח חֲבַצֶּלֶת־הַשָּׁרוֹן וְתָפִיץ קַרְנֵי אוֹרָהּ וַהֲדָרָהּ מִקִּרְבָּהּ לְכָל אֲפָסִים. האומה הישראלית תפרח ותאיר את כל קצוות האנושות, את כל הקיבוצים הלאומיים, האומות והקהילות השונות. כמו במקומות אחרים, גם כאן הרב מתאר את החזון באופן כללי, בלי לפרט כיצד בדיוק הוא יהיה. אך זה מה שיהיה – כי זו מגמת העולם, ולכן לא יכול להיות אחרת. אנו נדרשים לחשוב על הפרטים של מימוש החזון. דורות רבים תיארו את הגאולה באופן ניסי: פתאום יתגלו עשרת השבטים במחזה מרהיב ונהדר, בית המקדש ירד מן השמים באש, הכל יהיה הרמוני, יפה ופשוט. אך כל אלה ציורים שנובעים מחוסר אונים, כמו ילד שחושב על העתיד ומתאר לעצמו דמיונות משונים. אולם כאשר האדם מתבגר הוא נכנס לעובי הקורה של החיים עצמם – עם ישראל הגיע לשלב בוגר של חייו, ובשלב זה עליו לשאול את עצמו כיצד העולם אמור להיות בפועל, מהו תפקידו וכיצד לבצע אותו.

הרב כתב דברים אלו בזמן שכמעט כל היהודים חיו בפיזור בגולה. במערב אירופה התרחש תהליך מואץ של התבוללות ועזיבה המונית של מסורת ישראל, ובמזרח אירופה, אף שהמצב היה קצת יותר טוב מבחינת המסורת, משום ששם היו פחות זכויות ליהודים, התרחשה תופעה אחרת – מיליוני יהודים עזבו לאמריקה, שם רבים נטשו את המסורת בגלל הקושי הרב שהיה לשמור מצוות כגון שבת וכשרות. בארץ ישראל היו מעט יהודים, קצת משקים חקלאיים ובתים שנבנו סבלו מקשיים שֶׁהֶעֱרִים השלטון התורכי. גם הזהות הלאומית נחלשה – מיליוני יהודים לא רצו יותר להיות מזוהים כיהודים. נדמה היה שהעם היהודי הולך ונמוג. קשה היה לדמיין שבעוד כמאה שנה יהיו בארץ ישראל קרוב לשִשה מיליון יהודים במסגרת של מדינה חזקה ומשגשגת. על רקע כל זאת, מבאר הרב, שראה את המציאות בארץ ישראל ובמזרח אירופה לנגד עיניו: רוּחַ אֱלוֹהִים עֶלְיוֹן זֶה, האידאל של עם סגולה שחזונו הוא תיקון העולם, שׁוֹכֵן בִּכְנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל בְּקֶרֶב הַחֶבְיוֹן הַיּוֹתֵר גָּנוּז, המקום הסודי החבוי ביותר, אותה עצמיות שלעולם לא תימחה, השוכנת בְּקֹדֶשׁ־הַקֳּדָשִׁים, את הכל הצליחו היוונים לטמא, אך לא את מדרגת קודש הקודשים (עי' מהר"ל, נר מצווה, עמ' כב). זהו חלל סגור לגמרי שרק אדם אחד רואה אותו, פעם בשנה בלבד ולזמן קצר – הכהן הגדול ביום הכיפורים, כדי להקטיר קטורת. מקום האידאל החבוי הוא כמו בְּאִישׁוֹן עַיִן, המקום הרגיש ביותר בעין, שאת הצבע סביבו ניתן לראות ולהגדיר, אך בו עצמו קשה להבחין בהסתכלות פשוטה. שֶׁשָּׁם אֱמוּנַת־אֱלוֹהִים גְּנוּזָה, לעומת תופעת החילון המתגברת, עדיין יש אמונת אלוהים, אך היא חבויה וגנוזה, מְלֻבֶּשֶׁת בִּלְבוּשׁ דַּת מֹשֶׁה וִיהוּדִית. דת משה ויהודית זה ביטוי תלמודי המתאר את המצוות והמנהגים שהתפשטו בקרב היהודים (עי' כתובות עב, א), אורח החיים שמבטא את הרוח הפנימית.

מפרספקטיבה של כמאה שנה נקל לראות שהרוח הפנימית לא הסתלקה, אולם אז, מי שקרא את דברי הרב ראה בהם אולי דברי נבואה ואולי משאלת־לב, אך המציאות הורתה אחרת – הלבוש של דת משה ויהודית הלך ונפרם בזמן הרב קוק. כנגד זאת, הרב מבאר שהמציאות היא הַהֲזָיָה הַנִּגְלֵית, התמונה הגלויה הנראית לעיניים היא הזיה שמאוד רחוקה מן האמת. הַמְתַעֶבֶת בְּחֻלְשַׁת כֹּחַ הַכָּרָתָהּ אֶת כָּל עֹשֶׁר צָפוּן וְנֶעֱלָם, אותו העושר שנעלם במעבה הדורות, הֶחְשִׁיכָה אֶת הָעֵינַיִם וְקִצְּרָה אֶת חוּג־הָרְאוּת הָרוּחָנִי, את היקף המבט ועומקו. מדובר באומה בת למעלה משלושת אלפים שנה, שאוצרות הרוח שלה אדירים ועוצמת האמונה שלה במשך הדורות הייתה מופלאה. האומה היחידה שלא רק שרדה מציאות של גלות כמין קהילה שולית וזניחה, אלא הצליחה להוליד מתוכה גאוני רוח שכתבו ספרות ענפה של הגות, הלכה ומוסר גם בתוך רדיפות ופרעות איומות – ובכל זאת, אנשים אומרים שכל זה היה בעבר, זה צפון במעבה הזמן. מי שירצה יוכל לקרוא על כך באיזה קובץ תעודות של העבר, אך כעת המציאות אחרת לגמרי, גם ביסודה. ניתוק זה נובע מחולשת ההכרה לראות שאלו שפורקים מעצמם את עול המסורת, הם הממשיכים של אותה האומה, ולכן גם בהם קיימת אותה הסגולה שבכוחה חוללו את מה שנתחולל בדורות קודמים. אומה אינה רק מושג סוציאלי או ביולוגי, אלא גם מושג רוחני. בִּבְנוֹתָהּ חוֹמַת־סִינִים גַּסָּה לְחֹפֶשׁ־הָרוּחַ, החומה הסינית היא הארוכה בעולם, ולכן מבטאת הבדלה גסה בפני חופש הרוח. התקופה החדשה אמנם הביאה חופש רב, אך יחד עם זאת גם כלאה את החופש הרוחני בחומה של תפיסה מדעית פשטנית, שעל פיה רק הגלוי לחושים – הוא קיים, וממילא חסר המבט אל האופק ההיסטורי ובחינת התכונות הפנימיות, משום שכל אלה אינם מדעיים ומדידים באופן הפשטני. הרוח לא חופשיה להתייחס לתופעות אדירות משום שלא ניתן להסביר את הכל בהגדרות מדעיות. אֲשֶׁר בַּאֲוִיר מְעֻפָּשׁ זֶה נוֹלְדָה גַּסּוּת הַכְּפִירָה בְּצוּרָתָהּ הַמְנֻוֶּלֶת שֶׁאָנוּ רוֹאִים אוֹתָהּ בְּיָמֵינוּ. יש כפירה רוחנית, הכופרת במסגרות מסוימות, אבל גם מציעה חלופה אחרת שיש בה איזו גדולה. ויש כפירה גסה, מנוולת, הלועגת בלא להציע חלופה, כמו לעג של סכלים על אדם בעל השגה גבוהה. עדר נבער מדעת חושב שהוא מבין ולועג לכל קודש ולכל יקר, לכל מה שיש בו גדולה ועדינות, מבזים הם את הדברים העמוקים והנסתרים בלא להבין שקיימים עניינים מעבר לחושיהם האטומים והגסים.

וּכְשֶׁזּוֹ, הכפירה הגסה, נִזְקֶקֶת אֶל הַלְּאֻמִּיּוּת, מזדווגת ומתמזגת איתה, מתוך יצריות שבטית שטחית, בּוֹרֶרֶת הִיא מִמֶּנָּה דַּוְקָא אֶת חֲלָקֶיהָ הַיּוֹתֵר רָעִים, הָעֲלוּלִים לְשַׁחֵת אֶת כָּל הוֹד שֶׁבְּצֶלֶם הָאָדָם הַפְּרָטִי. לאומיות כזו נעשית גסה, יש בה שנאה וסכלות. הרב היה עד לתפיסת עולם שהתפשטה אז וכבשה לבבות רבים – הדרוויניזם החברתי. שנים בודדות לאחר כתיבת דברים אלו, באיטליה הפשיסטית ובגרמניה הנאצית, הלאומיות נתפסה כאחת התנועות הגסות והשפלות, המאגדת את בני אותה הקבוצה האתנית על המכנה המשותף הנמוך ביותר, ומוציאה מאנשים אלה את היסוד החייתי, המזלזל, שלא מסוגל לראות שום הוד בצלם האדם, יהיה האדם אשר יהיה. בתפיסות אלה האדם היה לא יותר מאשר מין בורג במכונה הלאומית הגדולה, שכל עניינו רק לשרת מכונה זו. ממילא אם אינו עושה את תפקידו – יש להשליכו, ואין יותר עניין בו. באמת, אם יעמידו את היחיד לעומת הרבים הוא חסר־משמעות, "בטל בעוצם מיעוטו", אך אם אֲשֶׁר נֹכַח אֱלוֹהִים דַּרְכּוֹ – יש לו ערך מוחלט ולא פונקציונלי וסביבתי בלבד, והוא נבחן לפי התאמתו לצלם אלוהים שבו. אם אין אלוהים ועקרונות־על מוסריים עצמיים, אלא הסביבה היא זו שיוצרת אותם, מגיעים לזוועות נוראיות. בסביבה הפראית החזק הוא השורד, או שיהיה זה המתוחכם ואולי הרמאי יותר, זה שאין בו כל רגש חמלה מעבר להישרדות העצמית והחיזוק המקסימלי של הקיום. כמה עשרות שנים קודם לכן, דוסטויבסקי[118] כתב: "אם אלוהים אינו קיים – הכל מותר" – כאשר אין עקרון־על מוסרי, אין קנה־מידה למותר, לאסור ולחיוב.

בְּלֹא טַל־חַיִּים שֶׁל אַהֲבַת־אֱלוֹהִים, שֶׁל יִרְאַת־הוֹד מְלֵאָה בִּינָה וְדֵעָה וְשֶׁל אֱמוּנַת־חַיִּים מְלֵאָה חֹפֶשׁ, מְשָׂרֶכֶת הַלְּאֻמִּיּוּת אֶת דַּרְכָּהּ לִלְקֹט שְׂעוֹרִים מִגֶּלְלֵי בְּהֶמְתָּן שֶׁל אֻמָּה שְׁפָלָה (עי' כתובות סו, ב), הגשם ניתך בעוצמה עד שהוא חודר לעומק האדמה, ואילו הטל יורד בעדינות, משום שהוא רק שומר על הלחלוחית שבצמח, שלא יתייבש לגמרי. בלא טַל־חַיִּים שֶׁל אַהֲבַת־אֱלוֹהִים, המשמר בלאומיות את הזיקה אל הקודש, הלאומיות הכפרנית תלקט את מזונה רק מהצד השפל שבמציאות. את כל השפע של ההיסטוריה האנושית, התרבויות השונות וההגות האנושית בכללה, מפרשת הכפירה בהסברים חומריים בלבד. גם השפל קיים במציאות, אך הוא לא מרכזה, ודאי שלא ייעודה. אי־אפשר לבטל את כל הערכים והגדוּלה הקיימים. וּבְרוּחַ קָדוּר מָלֵא זַעַם וָחֹלִי תִּתְיַמֵּר בְּחִיצוֹנִיּוּת שֶׁל שָׂפָה שֶׁאֵינָהּ מַכֶּרֶת אֶת עֶזוּז רוּחַ קָדְשָׁהּ, הלאומיות הכפרנית מתגאה באוויליות בשפתה המיוחדת, בלי שהיא מכירה את תולדותיה ומורכבותה של השפה, את שורשיה הנטועים בקודש. כמו כן, יש לאומיות שמתגאה בארצה, בגאווה חלולה שֶׁל אֶרֶץ שֶׁהִיא מִתְכַּחֶשֶׁת לִפְלִיאוֹת סְגֻלּוֹתֶיהָ, ורק מזהה את הארץ עִם התועלת המעשית שלה או עם הנוף החיצוני, וכך גם ביחס להיסטוריה הלאומית – שֶׁל גַּעְגּוּעִים שֶׁל סִיגֵי־סִיגִים שֶׁזָּרְקָה מֵהֶם כָּל יְסוֹד מֵזִין וּמְחַיֶּה. בתקופת חייו של הרב קוק הלאומיות התחילה להאדיר את הזיכרון ההיסטורי של הספרויות השונות, את האגדות העממיות. דוגמא לכך היא האחים גרים, חוקרים נכבדים של הפולקלור הגרמני, הלכו לכפרים נידחים כדי לנסות להציל את הנוסחים האותנטיים של אגדות עַם עתיקות, מעשיות רצופות אלימות ואכזריות נוראה, ורק לאחר ביקורות קשות כלפיהן הוציאו מהדורה עבור ילדים שבה הושמטו החלקים האכזריים. לדברים איומים כגון אלו מתגעגעת הלאומיות הכפרנית, לשלב הגס של התהוותה. לְאֻמִּיּוּת כָּזֹאת כָּל מַה שֶּׁהִיא יוֹתֵר רוֹמֵמָה וְנֶאֱצֶלֶת בִּיסוֹדָהּ הִיא מִתְגַּנָּה יוֹתֵר עַל מַחֲזִיקֶיהָ, וּמַאֲצֶלֶת עֲלֵיהֶם מֵהַזֻּהֲמָא שֶׁל טֻמְאוֹת שׁוּלֶיהָ. הנביא אומר שחטאיה של ירושלים מצויים בשוליה: "טֻמְאָתָהּ בְּשׁוּלֶיהָ" (איכה א, ט), בהתנהגות היום־יומית וברגשות הבוסריים. אם מוציאים את היסוד – נותרים רק השוליים, ואז מי שרוצה להחזיק בלאומיות יכול לאחוז רק שם, במקום שמצטברות הזוהמה והטומאה, ולא באידאל הנקי. דבר זה בולט בלאומיות היהודית, משום שעיקרה ויסודה של הלאומיות היהודית הוא הקשר לאלוהים, ועל כן, ההתנכרות לכך אצל מחזיקי הלאומיות בפועל יוצרת תסביך קשה. בלאומיות אחרת, כיוון שיסודה פחות אידאלי, ממילא ההבדל שבין המרכז לשוליים קטן יותר והתסביך הפנימי של מי שמחזיק בלאומיות פחות חמור.

כאשר אֵין אֱמוּנָה וְאֵין דַּעַת־אֱלוֹהִים, אֵין הוֹד־מוּסָר וְאֵין גְּבוּרַת־רוּחַ, – וְאַיֵּה דַּם־הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תִּחְיֶה בּוֹ? יסודות הלאומיות היהודית הם אמונה ודעת אלוהים: אֱמוּנָה כנגד "נַעֲשֶׂה" (שמות כד, ז) – קבלת העול, דַּעַת־אֱלוֹהִים כנגד "נִשְׁמָע" – לימוד התורה והבנת המשמעות, כדי להפוך את האמונה למקור השראה ליצירה עתידית. הוד מוסר וגבורת רוח מכוונים את הנטייה להיטיב: הוֹד־מוּסָר הוא הארת המוסר ממקורו העליון, גְּבוּרַת־רוּחַ, נצרכת לאחר שכבר ישנה הארה כזו, כיוון ומגמה ברורים – כדי ליישם את החתירה ליעדים. ללא הארה עליונה וגבורת רוח, הניסיון של כל אחד לפי מצפונו להתמודד עם המצב מבחינה מוסרית לא יצלח. לאומיות יהודית לא תוכל להתקיים בלי הנפש שלה, הדם המחיה שבלעדיו הכל מתנוון והולך.

הרב מסיים מאמר זה בדברי חזון, שיש בהם גם נחמה מסוימת על דברי הביקורת הנוקבים שכתובים קודם לכן. הנחמה היא בכך שכל יסודות הלאומיות שעד כה היו נפרדים מהקודש, עם כל גודל חשיבותם העצמית, כעת יהיו גם בעלי תוכן עצמי של השראת שכינה: זֶהוּ מַעֲמַד הַמֵּצַר שֶׁל כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר תֵּרֵד אֵלָיו בְּהֶכְרֵחַ סָמוּךְ לִיקִיצָתָהּ לִתְחִיַּת אֱמֶת. מַעֲמַד הַמֵּצַר הוא ההכרח שבלאומיות, התחיה שנוצרת רק כי אין ברירה אחרת. יהודים רבים, גם כאלה שהיו ממייסדי התנועה הציונית, היו מעדיפים עולם שאין בו לאומיות – אך אין אפשרות כזו. היהודים מצאו עצמם דחוקים לפינה, בתביעה כלפיהם שיגדירו את זהותם, תביעה בלתי־מנומסת, אלא של אנטישמיות. תְּחִיַּת אֱמֶת, לעומת זאת, נובעת מתוך שאיפה פנימית נשגבה למימוש התפקיד והייחודיות שבעם ישראל. כיום, לאחר שהתחיה החומרית התבססה אך עדיין יש צרות ובעיות רבות במדינת ישראל, ישנן שתי אפשרויות להתמודד עמהן: ניתן לנסות להתנתק מהזהות הלאומית ולשוב למצב הקודם, כפי שיש שעושים באופן פרטי – יורדים מהארץ כדי לחיות שוב תחת אומות אחרות. ואפשר להעמיק ולמצוא את המהות העצמית של הלאומיות, של היות האדם יהודי, ולממש את ייעודו. יש להפוך את הגורל, מַעֲמַד הַמֵּצַר שממנו מנסים להתנער – אל הייעוד, לעשות עבודה רוחנית גדולה של התוודעות לחלק העמוק והעיקרי שבמציאות. וּבַהֲקִיצָה תַּשְׁלִיךְ מִמֶּנָּה בְּזַעַם נִמְרָץ אֶת כָּל סִיגֶיהָ, וּבְחֵפֶץ אֱלוֹהִי תְּקַבֵּץ אֵלֶיהָ אֶת כָּל טוּבָהּ. זהו תהליך של בירור הסיגים, שנעשה מתוך קנה מדה ברור – לפעול עם א-ל. את הביטוי חֵפֶץ אֱלוֹהִי אפשר להסביר במובן הפשוט, כמו בביטוי העממי – אם ירצה ה'. ואפשר שמדובר בחפצו של האדם, שעשה רצונו כרצון ה', הצטרף ברצונו למגמה האלוהית.

מִמְּרוֹמֵי קֹדֶשׁ תְּחַיֶּה אֶת כָּל אוֹצְרוֹתֶיהָ וּמִזֹּהַר עֶלְיוֹן יַזְהִירוּ כָּל חֶמְדוֹת גַּעְגּוּעֶיהָ. יש להחיות את האוצרות הגדולים שנותרו בספרים, להזהיר ולהאיר את הגעגועים למקדש, נבואה ומלכות, שבשנות הגלות נעשו כה רחוקים ממימוש, כה מנותקים מהמציאות, עד שכוסו בעלטה בתודעתם של היהודים. רק מתוך עמדה של קודש עליון ניתן להחיות את המסורת העתיקה של עם ישראל. צִלְצְלֵי שִׁירָה, הרב מתחיל מהשירה, משום שהייתה אז אחד המאפיינים הבולטים ביותר של תחיית התרבות היהודית החדשה; שירתם של טשרניחובסקי,[119] ביאליק[120] ועוד משוררים גדולים אחרים. הַדְרַת שְׂפַת קֹדֶשׁ, החזרת לשון הקודש למעמדה הראוי כלשון דיבור שמתרחבת ומגלה בתוכה אוצרות של פוטנציאל לשפה רחבה ובעלת דיוקים, וכל זאת כחלק מהתחיה בכללה. צְבִי אֶרֶץ חֶמְדָּה, הרב מכנה כאן את ארץ ישראל בתואר צְבִי, על פי דברי חז"ל האומרים שארץ ישראל נקראת כך כי היא כמו עור הצבי שיכול להתרחב ולהתכווץ (עי' גיטין נז, א). בשנות הגלות ארץ ישראל מקבלת בה מעטים השורדים בה בקושי רב, וכשחוזרים אליה בניה היא כמו מתרחבת באופן מופלא ויכולה לקיים בה רבים בשגשוג ורווחה. בְּחִירַת אֱלוֹהִים, לעומת הדברים שכתב ד"ר פינסקר, שרוב שנות הגלות רצינו דווקא את ארץ הקודש, וכעת אנו רוצים ארץ סתמית, רק שתהיה שלנו,[121] הרב מבאר שאנו חוזרים לארצנו שהיא גם בְּחִירַת אֱלוֹהִים, ארץ הקודש. עֲלִיצוּת גְּבוּרָה וְקֹדֶשׁ־קָדָשִׁים, בכמה מקומות הרב מנגיד את קודש הקודשים לקודש הרגיל – הקודש הרגיל מדגיש צד מסוים, ולכן במדת־מה מניח בצל ובצד את הצדדים האחרים, ואילו קודש הקודשים כולל הכל, את הקודשים כולם, גם הגלויים וגם החבויים בחול. לכן בעוד בקודש הרגיל יש פחות מקום לעֲלִיצוּת גְּבוּרָה, לשמחה טבעית משוחררת של הבלטת האדם וכוחו, בקֹדֶשׁ־קָדָשִׁים – נמצא מקום לכל. יָשׁוּבוּ לְהַרְרֵי צִיּוֹן, בְּאֵשׁ מְצָרֵף וּבְבֹרִית מְכַבְּסִים שֶׁל הַנְּשָׁמָה הַמְּקוֹרִית, בְּגִנְזֵי הָאֲצִילוּת הָאֱלוֹהִית וּבְאוֹר חֶסֶד וְנֹעַם עֶלְיוֹן הַסָּפוּן בְּקִרְבָּהּ, יָשׁוּבוּ וְיִטָּהֲרוּ גַּם כָּל הַלְּבוּשִׁים הַיּוֹתֵר חִיצוֹנִים אֲשֶׁר עֻטְּפָה בָּהֶם נִשְׁמַת הָאֻמָּה וְרוּחָהּ. לעומת בתי המקדש שנחרבו בגלל שחיתות וחטאים שונים שהיו בהם, השיבה ארצה ובניין הבית השלישי צריכים אֵשׁ מְצָרֵף, תהליך עמוק של ליבון וטיהור מכל הזוהמה שדבקה בישראל. הַלְּבוּשִׁים הַיּוֹתֵר חִיצוֹנִים הם כלים, לבוש שעלול להיות רע ולא מתאים. את כל אלה צריך לטהר ולזכך, כדי שיתאימו לנִשְׁמַת הָאֻמָּה וְרוּחָהּ – ותחיית האומה המחודשת תהיה כראוי. מִמְּקוֹר עֵדֶן עֶלְיוֹן יִזְּלוּ בְּשָׂמִים רַבִּים להשתדלות האנושית שלנו, תהיה גם עזרה משמים, 'אתערותא דלעילא', לְהָסִיר אֶת רֵיחַ הַזֻּהֲמָא אֲשֶׁר קָלְטָה הַלְּאֻמִּיּוּת הַמְגֻשֶּׁמֶת הַסְּגוּרָה בַּחָמְרָנִיּוּתָהּ, וּכְהִנָּדֵף עָשָׁן יִנָּדְפוּ כָּל אוֹתָם רוּחוֹת־הַקֶּטֶב, המוות, הריקבון. בתהליך הבעירה העשן מוציא את כל החלקים שכבר אינם טובים לאש, אלו הם גורמי הריח הלא־נעים. אֲשֶׁר מָלְאוּ אֶת הָאָרֶץ, אֶת הַשָּׂפָה, אֶת הַהִיסְטוֹרְיָה וְאֶת הַסִּפְרוּת. כל רוחות הקטב השונות שיצרו את הגלות ונוצרו בגללה, וגרמו לתפיסה שגויה של הלאומיות ותרבותה.

"וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם. וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם, וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם. וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם, וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר. וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם, וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם. וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלוֹהִים" (יחזקאל לו, כד-כח). פסוקים אלה מבטאים את השלבים השונים שבתהליך הגאולה: בתחילה ישנו רק קיבוץ גלויות, תחיית הגוף בלבד, ורק לאחר מכן ישנה טהרה מהטומאות השונות שהיו בתחיה הגופנית, וניתנים בנו לב חדש ורוח חדשה. כך נִשְׁמַת הַלְּאֻמִּיּוּת באה לידי ביטוי ראוי בגוּפָהּ של הלאומיות, בלא ניגוד ביניהם. לב האבן מוסר ובמקומו לב בשר, הגוף מתוקן והנשמה מאירה.

כמאה שנה עברו מאז שנכתב מאמר זה, וככל שהזמן עובר אנו חווים יותר את אותו המעבר שבין תחיית גוף הלאומיות להחייאתה על ידי הנשמה. למרות התקוות הרבות, לא תמו המלחמות ולא תמה האנטישמיות, ובאותו הזמן אנו עוסקים גם בשאלות על הר הבית ובית המקדש, שמירת השבת הציבורית ומסגרות הנאמנות למסורת. שאלת חיפוש העומק הרוחני של התרבות והשפעתו על עיצוב החברה מבחינה מוסרית וערכית, עומדת ביסוד מחלוקות רבות בהתנהלות מדינת ישראל. דבר זה מראה על מורכבותה הרבה של החייאת נִשְׁמַת הַלְּאֻמִּיּוּת את גּוּפָהּ, הקיימת למרות המתח השורר ביניהם, משום שכשם שאי־אפשר לנשמה בלא גוף, כך אי־אפשר לגוף בלא נשמה. בימינו, ניתן לראות כיצד לאומיות חומרית בלבד אינה מספקת. לחלק מהאבות המייסדים של מדינת ישראל, שמסרו נפשם על תקומתה, ישנם כיום צאצאים שיורדים לחוץ לארץ, מטעמים חומריים – כי שם נדמה להם שיש דיור ומזון זולים יותר. בלא הנשמה הלאומית אובדת לאדם הזהות הלאומית, הקשר לארץ, לעם ולעצמו.

בזמן כתיבת הדברים, רבים חשבו שכיוון שעם ישראל בגלות, מפוזר ומושפל, שונאים אותו, כי הוא מיעוט זר ושונה. אך אם יהיה חזק, כולם יראו שעם ישראל "נורמלי", עַם ככל העמים – ולא ישנאו אותו. אולם, מסתבר שהבעיות עמוקות יותר מאשר רק המצב הסוציאלי. מערכת היחסים שבין עם ישראל לאנושות בכללותה עמוקה ומצריכה בירור ארוך ומדויק. כאן נעוצה השאלה העמוקה ביותר, וגם הטינה העמוקה ביותר – עם ישראל הוא בעל בשורה גדולה לאנושות, הוא היחיד שעמד בהר־סיני וזכה למתן־תורה. כעת, ישנה תביעה מעם ישראל, שיברר ויודיע מהי בשורתו וכיצד הוא חושב לגאול את העולם מתוך התורה שקיבל. העולם כולו שרוי במבוכה, ישנה התקדמות אך לא ידוע מה מגמתה. מבטי הערצה ושנאה מופנים למדינת ישראל. לפני פחות ממאה שנה נעשה ניסיון שלא היה כדוגמתו בתולדות האדם: המדינה המפותחת ביותר בעולם ניסתה להשמיד באופן שיטתי את עם ישראל, ואכן הצליחה לפגוע בו באופן איום. אולם כעבור שנים אחדות עם ישראל הקים מדינה בארצו, ממנה גורש לפני אלפיים שנה. כמו אגדת עוף החול, הפניקס, שכאשר שורפים אותו הוא קם מהאפר וחי מחדש. לא בכדי ישנם מכחישי שואה, הרואים במציאות כזו אגדה שאינה יכולה להיות באופן מציאותי. חיוניות זו של העם היהודי היא מושא להערצה ושנאה גם יחד.

יש להפנים שזה מצב מיוחד במינו, התובע מעם ישראל מאמץ רוחני גדול, ובפרט מלומדי התורה. אם בעבר לומדי התורה חשבו שכאשר הם לומדים תורה הם מגדילים לעצמם את 'חשבון הבנק' של עולמו הרוחני הבא – כעת לימוד התורה צריך להתייחס לתפקיד הלאומי האדיר, שלמעשה הוא כלל־אנושי. מי שמחזיק את התורה מחזיק אוצר שכל העולם זקוק לו ומקווה בדריכות לבשורה רוחנית בעלת ערך מכונן שתאיר את כל ערכיה של האנושות ודרכיה. זהו התפקיד הגדול של עם ישראל שמוטל עלינו ממעמד הר סיני.