כמו בפרקים הקודמים, אף בפרק זה ניתן לראות כי שאלת הספרות הטרידה והפעימה את הרב גם יחד, מפני שהספרות בעידן החדש הייתה אולי הנציגה המעמיקה והפופולרית בעת ובעונה אחת של התרבות החדשה. המאמץ הגדול של מדינות התרבות היה ללמד את האוכלוסייה הרחבה קרוא וכתוב, כיוון שקריאה וכתיבה היו האמצעים הזמינים ביותר לתקשורת וממילא ליכולת לשתף פעולה, למאמץ מדיני וכלכלי קולקטיבי של המדינות הגדולות. כך התאפשר שיתוף ההמונים במידע, ובמשטרים שהלכו ונהיו דמוקרטיים ממילא התאפשר גם שיתוף מסוים של האוכלוסייה הרחבה בהכרעות החברתיות. בגלל מאמצים אלה גם הצד הרוחני-ערכי שבא לידי ביטוי בספרות מצא ביטוי משלו, בין בסיפורת ובשירה ובין בספרות הפופולרית, העיתונות לגווניה. כל ענף וענף של התרבות, מאדריכלות ועד קולינריה, יצרו להם ביטאונים משלהם וקהל קוראים נאמן שהיה מנוי על אותם עיתונים בענפים השונים שהלכו והתפתחו בקצב מסחרר בעידן החדש. הספרות מבחינה זו תפסה את המקום המרכזי והמשפיע ביותר על דעת הקהל, על עיצוב דעות וערכים של המוני אנשים, ובמיוחד בחלק המשכיל שבחברה, שהיה גם החלק המוביל ביותר.
הרב כאיש רוח, מנהיג ואיש ציבור, התבונן ביסודה העמוק של הספרות,[391] באותה יכולת לפנות באמצעות יצירה מקורית מליבו של הסופר אל ליבו של הקורא ולעורר בו רגשות ומחשבות, תאוות וסקרנות, לייאש אותו ולשמח. ככל שגדל כישרונו של הסופר וגדלה הנועזות להשתמש בכל העושר של השפה, בסגנונות שונים, כך ההשפעה הייתה גדולה יותר. לא בכדי הרב מדבר על הצורך בהתקדשות הספרות, מכיוון שהספרות היא עניין רוחני וממילא יש בה גם רוח טומאה. זו מציאות שהיא טובה מצד אחד ונועדה לגדולות, מכיוון שהיא יכולה לרומם את הקורא, ומצד שני הספרות עלולה לדרדר את הקורא, לפגוע בתמּוּתוֹ. סופר גדול בכישרונו יכול לעורר קשיים הגותיים ורגשיים שהקורא הרגיל לא מסוגל לפתור. הוא עלול לצאת מזועזע ומעורער מחוויית קריאת הספר או הצפייה בסרט בלי לדעת כיצד להתמודד עם זה. זהו למעשה המאבק שבין אמונה טהורה לעבודה זרה: כמו בחוויה רוחנית טהורה, גם בעבודה זרה יש קסם, היא עניין רוחני שנוגע בלבו של האדם, מעורר רגשות עזים ולעיתים מציב בפניו מציאות כזו שאין ביכולתו להתמודד עמה והוא נשאב לתוכה. במקומות אחרים[392] הרב מציין יסוד זה, שעומד גם בבסיס הנבואה וגם בבסיס העבודה הזרה – הדמיון. מצד אחד: "וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה" (ישעיהו מ, כו), ומצד שני: "וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה" (הושע יב, יא). הנביאים יודעים שהדימויים הם אמצעי לקרבת ה', לקשר, ולא תיאור של העצמוּת האלוהית. מה שאין כן בעבודה זרה, שבה כאשר נוצרת חוויה עוצמתית ביותר, החווים חוויה זו מגדירים שזהו האל, ההר או השמש או כל כח אחר. לכן עבודה זרה זו טומאה, כי טומאה מסתירה וחוסמת את ראייתו של האדם, במקום הטהרה הפותחת אותו לאינסוף. ממילא מוכרחים שדווקא הַסִּפְרוּת תִּתְקַדֵּשׁ, וְגַם הַסּוֹפְרִים יִתְקַדְּשׁוּ, כי זהו הענף שיסודו פונה לרוח האדם, וככל שהוא יותר חזק כך הוא יותר חודר ויותר משפיע. בכך הרב מביע גם קריאה להתקדשות וגם ביטחון שאכן כך יהיה.
כיצד דבר שנטמא יהיה לקדוש? ניתן להבין זאת על פי הכלל ההלכתי: אסור להיכנס למקום בו עובדים עבודה זרה (יו"ד סי' קלט). אך כשבטלה העבודה ממנו, אף שנותר הבניין, ניתן ליהנות מיצירות האומנות שיש בו וללמוד ממנו, מבלי להיקלע לבעיה של עבודה זרה עצמה. הדבר דומה לרעיון החיסון – להזריק לגוף האדם חיידק מוחלש. דווקא דבר שכאשר היה פעיל היה מסוכן ומזיק, כעת, הוא זה שמונע מהאדם להידבק במחלה. אותו סוג של עבודה זרה שבטלה יכולה היום להילמד כתופעה רוחנית ואפילו לסייע לעבודת הקודש. זהו קידוש הספרות שכבר ישנה. יכול להיות שלפני כאלפיים וחמש מאות שנה הפוסקים היו אוסרים לראות מחזות של סוֹפוֹקְלֵס, אַייסְכילוֹס או אֶוּריפִּידֶס, המחזאים הגדולים באתונה העתיקה, מכיוון שהייתה שם עבודה זרה וזה עלול להשפיע על הצופים. אך כיום אפשר לקרוא דברים אלה ללא חשש.
הרב מגדיר מהי אותה התקדשות: יִתְרוֹמֵם הָעוֹלָם לְהַכִּיר אֶת כֹּחָהּ הַגָּדוֹל וְהֶעָדִין שֶׁל הַסִּפְרוּת, – הֲרָמַת הַיְסוֹד הָרוּחָנִי בָּעוֹלָם בְּכָל עִלּוּיוֹ. אין שלב משלבי ההיסטוריה האנושית, בו אפשר לומר שהאדם ככלל מִצה את כל הפוטנציאל של רוחו. תמיד האדם זקוק לעוד התעלות, בכל מצב. כוחה של הספרות לעורר את האדם לשאיפה להתעלות על ידי תיאור ספרותי של גבור, אופי, עלילה או נוף והדגשת החסרונות שיש במצב נתון – הכל באופן של הצבת המטרה העליונה של הקודש והכח האנושי להתעלות אליו. הספרות טמאה כאשר היא מציבה את האדם באופן שאין לו אפשרות להתעלות, או כשהיא משכנעת אותו שאין צורך להתאמץ ולהזדכך – או בכך שהיא מרגיעה אותו יותר מדי, או בכך שהיא מייאשת אותו לגמרי. הצבעה על חסרונות יכולה להיות תמריץ ויכולה לגרום ליאוש, הדבר תלוי בתפיסתו של הסופר – האם הוא יכול להראות את כל הקשיים והחושך אך להצביע על נקודות האור, או מתוך כל האור להתמקד דווקא בחושך. כוחה של הספרות הוא עדין, היא לא משפיעה על העולם על ידי כסף או שלטון, אלא על ידי שינוי תפיסת המציאות של רבים, עד כדי כך שהדברים הנכתבים יכולים להביא לתוצאות הרסניות לא פחות מאשר אלה שבאות בכח הנשק או הכסף. לא אלימות פשטנית, אלא השפעה של מחשבה, הרגשה, מילה שחודרת ישר ללבו ומוחו של האדם.
יֵלֵךְ הָאוֹר וְיִפְרֹץ, הַתְּבִיעָה הָאֵיתָנָה תִּתְבַּע אֶת שֶׁלָּהּ, הַתּוֹבְעִים הֵם נְשָׁמוֹת רַבּוֹת צְמֵאוֹת, נְשָׁמוֹת מַרְגִּישׁוֹת, מַכִּירוֹת בְּחָכְמַת הַפַּרְצוּף שֶׁל הַמִּבְטָאִים וְהַסִּגְנוֹן שֶׁל טֻמְאַת הָרַעְיוֹן שֶׁבְּסוֹפְרִים רַבִּים, שֶׁלֹּא תְּכַסֶּה אוֹתָהּ כָּל מְלִיצָה מוּסָרִית, כָּל הַלְבָּשָׁה שִׁירִית, הרב מתאר תהליך מורכב בו האור מתעצם ופורץ על ידי תביעה לרוממות ולקודש, כאשר מורגשת הטומאה שבספרות; יש טומאה של אלימות, פריצות, זלזול, וכל הטומאות משבשות את הדעת. ולמרות הכישרון, ההלבשה השירית ואפילו המוסרית שעוטפת לעתים את הטומאה בספרות, עדיין הטומאה ניכרת. חכמת הפרצוף זהו משל לאנשים שתוכם אינו כְּבָרָם, שמציגים את עצמם כאילו שכוונתם להיטיב, אך משפת הגוף שלהם ניכר אחרת. לעתים יש ניגוד גמור בין המראה החיצוני לבין מה שניתן להבחין בהתבוננות מעמיקה אל הבעות הפנים ותזוזותיו של האדם. כך ביצירות ספרותיות ואומנותיות שונות, ישנן מליצות מוסריות, הלבשה שירית, שמכסות על טומאה וזוהמה. "עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל וְאָנֻשׁ הוּא" (ירמיהו יז, ט). כאשר הלב עקוב, כלומר – עקום ומעוות, אין תועלת בכיסוי החיצוני כי מתגלה שהוא אנוש, חולה. מתוך חכמת הפרצוף מזהים את עקמימות הלב, והמליצה המוסרית או הלבוש השירי לא יכולים להסתיר זאת.
בתולדות התרבות וגם בעידן החדש, ישנה תופעה שהייתה מדוברת לפני כמאה שנה: הדקדנטיות, תופעת הניוון התרבותי. באירופה לפני קצת יותר ממאה שנים, נוצרה תחושה בקרב אנשי אומנות לענפיה השונים, כי האומנות מגיעה לאיזה קץ. כך היה בסוף ימיה של האימפריה הרומית וכך היה בתקופה ההלניסטית, כאשר התרבות היוונית הלכה והתנוונה וקלטה לתוכה יסודות זרים כדי לשרוד. הכל כאילו מיצה את עצמו. תחושה זו של חוסר מוצא באה לידי ביטוי ברומנים שונים, חווית הסוף המתקרב של האדם, המשפחה והחברה. גם זה סוג של טומאה, טומאת המוות שמאפילה על כלל החיים. כמובן כנגד תופעה זו היו התנועות המהפכניות שהציבו דגם של התקדמות ופריצת הגבולות המתנוונים והולכים – כך הייתה השאיפה של המהפכה הסוציאליסטית, המהפכה הציונית, אבל בתרבות נותרה תחושה של סוף מסוים. טומאה זו של מוות פעמים רבות מקדשת את השעה הנוכחית, "אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת" (ישעיהו כב, יג) – היאוש הנורא חובר לנהנתנות ללא גבול, כי כל השאיפות התאפסו. יאוש ונהנתנות זה הצמד הטמא ביותר שיכול להיות, בכל תחום. למעשה תחושת הדקדנס ממשיכה להשפיע עד היום בענפי התרבות השונים: במוזיקה הפופולרית עד אבדן חושים; בנטייה חדשה שהגיעה במאה העשרים לעולם המערבי – להשתמש בסמים כדי ליהנות עד תום מן הרגע ולשכוח מהמציאות; בספרות הקיימת כיום דבר זה בא לידי ביטוי בעלילות שונות, בהן אנשים מנצלים את הימים האחרונים לחייהם אחרי שהתבשרו שהם חולים במחלה סופנית. ניתן לומר שאחרי שהתפוגגו התקוות הגדולות שעוררו התנועות המהפכניות לפני מאה שנה, הן מתכנסות כיום לתפיסות פוסטמודרניות שהן הביטוי של הדקדנס הגדול, מין חזרה מועצמת על אותן תחושות שאפפו את התרבות האירופית לפני כמאה שנה. בספרות המקצועית והפופולרית יותר ויותר נשמעת מילה חדשה – דיסטופיה, הפכה של האוטופיה. אוטופיה זהו מונח עתיק שהתעורר מחדש במאה השמונה-עשרה, מין ציור של החיים הטובים האידאליים שקיימים אי שם. 'טופוס' זה אי, ואוטופיה זה אי שלא קיים, אך אפשר לתאר אותו. כעת יש דיסטופיה – חזון ההרס. דימוי הרוע שהולך ומשתלט. קושי זה ממלא כיום את התרבות הפופולרית העוסקת בחוויית הקיום – בספרות, במוזיקה ובבידור ההמונים; ואת התרבות הגבוהה, הפילוסופיה הפוסטמודרנית שמערערת את מושגי היסוד – האמת, הצדק והיושר, מתוך איום ויאוש מלהגיע למסקנה חיובית.
הרב מדבר כנגד טומאה זו שבאה לידי ביטוי אז בדקדנס, ושמתעצמת כיום בפוסטמודרניזם, וקורא להתקדשות, מכיוון שיש תביעה של נשמות צמאות, המרגישות בטומאה שבספרות זו ולא רוצות בה גם אם היא מאוד עוצמתית מבחינת הכישרון האומנותי. אפילו אם ספרות זו עטופה במליצה מוסרית של זכויות אדם כאלה ואחרות, חופש דעות ועוד דברים שלכאורה יש בהם מוסר, אך בכל זאת היא מובילה את החברה לעבר פי פחת של התפרקות מוסרית. גם תהליך ההתקדשות אינו קל, אינו פשטני. יש כיום תפיסה שאומרת שכיוון שהמודרנה והפוסטמודרנה אינם טובים, יש למחוק את המאתיים השנים האחרונות או לעתים את אלף שמונה מאות השנים האחרונות, ולחזור באופנים שונים לכפר התלמודי בבבל או בארץ ישראל. אך זה גם לא אפשרי וגם לא נכון, כי העולם נתבע להתעלות ולא לחזור לעבר מתוך מאיסה בחדש – "הישן יתחדש, והחדש יתקדש" (אג"ר קסד). אתגר ההתקדשות מאוד לא פשוט, אך הוא הרצוי.
רוּחַ טֻמְאָה זֶה כְּכָל רוּחַ הַטֻּמְאָה בִּכְלָל עָבוֹר יַעֲבֹר, יִבָּטֵל מִן הָעוֹלָם וְכָלִיל יַחֲלֹף וְהַסִּפְרוּת תִּתְקַדֵּשׁ, וְכָל סוֹפֵר יָחֵל לָדַעַת אֶת הָרוֹמְמוּת וְאֶת הַקֹּדֶשׁ שֶׁבַּעֲבוֹדָתוֹ, כמו בכל כישרון, אדם שזכה בכישרון כתיבה צריך לדעת שיש לו אחריות כיצד להוציא לפועל כישרון זה, להתייחס לכך בכובד ראש וכמובן לא להשתמש בו באופן שלילי. ביטוי לא נאות של הכישרון הוא כמו עיוות ביצירה, כפי שאצל מלחין גדול לא ייתכן שאיזה צליל לא מתאים יתערב ביצירתו, גם אם אחרים כלל לא ישימו לב לכך.[393] וְלֹא יִטְבֹּל עֵטוֹ בְּלֹא טָהֳרַת נְשָׁמָה וּקְדֻשַּׁת רַעְיוֹן. ישנה טבילה במקווה שסופרי סת"ם נוהגים לטבול לפני מלאכתם, ולעומתה ישנה טבילת העט בדיו, כאשר הסופר מודע לגדולת היעוד שלו. וגם אם אין ממש טבילה – לְפָחוֹת תַּקְדִּים הַמַּחֲשָׁבָה שֶׁל תְּשׁוּבָה, הִרְהוּרֵי תְּשׁוּבָה עֲמֻקִּים לִפְנֵי כָּל יְצִירָה. מושג התשובה אצל הרב הוא ראיית העולם בכללותו כמתקדם בכיוון מסוים, כזועק בחבליו לגאולה, לקרבת אלוהים.[394] הסופר צריך לשים לב כיצד הרגשות, הדמויות או המצבים שאותם הוא הולך לכתוב, משתלבים באותה התנועה הכלל-עולמית לגאולה. אלה הם הרהורי התשובה שצריכים להיות ליוצר, וזו דרגתה של הספרות שאמורה להיות. אָז תֵּצֵא הַיְצִירָה בְּטָהֳרָתָהּ, רוּחַ ד' תָּחוּל עָלֶיהָ והיא תהיה ראויה להיות במציאות, וְנִשְׁמַת הַגּוֹי כֻּלּוֹ תִּגָּבֵל בָּהּ כלומר – יהיו גבולות ברורים מגנים מפני הטומאה,[395] אַחֲרֵי אֲשֶׁר חָכְמַת סוֹפְרִים תִּסְרַח, יֵאָמֵר לְיִשְׂרָאֵל עוֹד: "וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם אָמַר ד' רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ וּדְבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ אחרי שתתוקן הספרות רוח ה' תהיה על היוצר, וכך הספרות לא תהיה רק יצירה אנושית, אלא תבטא את דבר ה', על ידי היוצר יֵצאו לעולם דברי אלוהים חיים. ממילא, דברים אלו לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ, אָמַר ד' מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם" (ישעיהו נט, כא), כי קנה המדה לספרות הרצויה היא מדת היותה דומה לדברי הנבואה, לדברי רוח הקודש – דברים שנשארים לדורות הראויים להתייחסות מתמדת.
