בפרק זה הרב עוסק בבירור מעמד הקדושה באדם, דרך שני סוגים של קדושה, הקדושה שבטבע והקדושה שבניגוד לטבע: הַקְּדֻשָּׁה שֶׁבַּטֶּבַע הִיא קְדֻשַּׁת אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, ההנחה שיש קדושה בטבע מבוססת על כך שהטבע הוא בריאה אלוהית. יתרה מכך, על כל שלב בתהליך הבריאה נאמר "וַיַּרְא אֱלוֹהִים כִּי טוֹב", ובסוף – "וַיַּרְא אֱלוֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (בראשית א, לא). אולם האדם עלול לקלקל ולצמצם את הקדושה, על כך הוא הוזהר: "ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן וכל מה שבראתי בשבילך בראתי; תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי" (קהלת רבה ז, א) – המתח, הניגוד שבין הקדושה העליונה לבין המציאות כפי שהיא, אינו דבר שמובנה בטבע, אלא הוא תוצאה של בחירת האדם. לכן הרב אומר בהמשך הפרק שהקדושה שבטבע היא הקדושה הָעֶלְיוֹנָה, שמעל וקודם התקופה הנוכחית שאחרי החטא והנפילה. אמנם, חז"ל מציינים שכבר בתחילה היה חיסרון מסוים, כאשר האדמה נצטוותה להוציא עץ שטעמו כטעם פריו, אך היא הוציאה עץ תפל שרק פריו אכיל (בראשית רבה ה, ט). לכן האדם נצטווה "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב, טו) כדי לחשוף את המצב העליון שהיה באדמה מלכתחילה. אולם חטאו של האדם קיבע את חטאה של האדמה במציאות, ולכן נאמר לו "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ… וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ" (בראשית ג, יז-יח) ומאז לא רק שהאדמה מוציאה רק עץ במקום עץ פרי, אלא גם מצמיחה קוץ ודרדר. מאז החטא, נותר רק מקום אחד להיות הנציג שמגלה את הקודש שבטבע – ארץ ישראל, "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹוהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ בָּהּ" (דברים יא, יב), ועם אחד שמגלה את הקודש שבאנושות – עם ישראל, "אתם קרויין אדם ואין העובדי כוכבים קרויין אדם" (יבמות סא, א).
כעת, בנוסף לקדושה שבטבע, ישנו סוג אחר של קדושה: וְהַשְּׁכִינָה שֶׁיָּרְדָה בַּגָּלוּת עִם יִשְׂרָאֵל הוּא הַכִּשְׁרוֹן לְהַעֲמִיד קְדֻשָּׁה בְּנִגּוּד לַטֶּבַע. חז"ל משתמשים בביטויים שונים על מנת לבטא את השפלות שבגלות: הסתר פנים; חילול ה'; עבודה זרה בטהרה; אין ביטול תורה גדול ממנה. כל אלה נובעים מחסרונה של הקדושה שבטבע, הגורם שעבודת ה' נעשית באופן חסר. אמנם, לעתים גם אדם חולה או אסיר בבית הסוהר מגלים כוחות נפש שלא ידעו שיש בהם. זו תכונה פלאית שקיימת באדם, שהוא מסוגל להצליח גם בתנאים קשים ביותר, ולפעמים דווקא במצבי לחץ מתגלים כוחות מסוימים מפליאים. הניסים הם ביטוי לקדושה זו. על פי חוקי הטבע ישראל היו צריכים להיעלם, להתבולל ולהתמוסס בתוך שאר העמים. אך כיוון "שבכל מקום שגלו – שכינה עמהם" (מגילה כט, א), הם שרדו באורח פלאי את אלפי שנות הגלות למרות הפיזור והקושי ואף הצליחו ליצור דברים גדולים בתוך מציאות זו, להעמיד בתי מדרשות ובתי כנסיות וליצור הגות שעד היום נלמדת ומהווה מקור השראה לתרבויות השונות.[323] זו הקדושה שבניגוד לטבע, הקיום שלמרות כל הצרות.
אֲבָל הַקְּדֻשָּׁה הַלּוֹחֶמֶת נֶגֶד הַטֶּבַע אֵינָהּ קְדֻשָּׁה שְׁלֵמָה, צְרִיכָה הִיא לִהְיוֹת בְּלוּעָה בְּתַמְצִיתָהּ־הָעֶלְיוֹנָה בַּקְּדֻשָּׁה הָעֶלְיוֹנָה, שֶׁהִיא הַקְּדֻשָּׁה שֶׁבַּטֶּבַע עַצְמָהּ, שֶׁהוּא יְסוֹד תִּקּוּן עוֹלָם כֻּלּוֹ וּבִסּוּמוֹ הַגָּמוּר, גם כאשר במצבים קשים אדם יודע לגלות מתוכו כוחות מיוחדים, זו לא הדרך הרגילה של העולם. טוב שמגלים שישנם כוחות כאלה, אך הם צריכים להתחבר בחזרה לכוחות הטבעיים. לשני סוגי הקדושה יש מקום במציאות, אבל הקדושה שבטבע היא העליונה מכיוון שהיא מקיימת את עקרון האחדות, לעומת הקדושה שבניגוד לטבע, בה מתקיים עקרון השניות – ישנה הקדושה וישנו גם מה שעלול לפגוע בה, הטבע. אם ממשיכים במחשבה זו ללא זהירות עלולים להגיע למסקנה רעה מאוד – שישנן שתי רשויות, אלוהים ודבר נוסף, אחר. אך הטבע אינו דבר שקיים ליד הרצון האלוהי, בנפרד ממנו. במצב התקין לא יכול להיות ניגוד בין הבריאה, הטבע, לרצון האלוהי, הקדושה. תפקידה של הקדושה החיצונה לטבע, שלוחמת בו, הוא קידום המציאות. הטבע שלפנינו אינו הטבע המושלם, שעליו הכריזה התורה שהוא "טוֹב מְאֹד" (בראשית א, לא), לכך נצרכת הקדושה שבניגוד לטבע, הפורצת את המסגרת הקיימת. העולם בהיותו בריאה הנפרדת מהאלוהות מִבְּחִינָה מסוימת, הוא תמיד בתנועה, בשיבה אל המקור האלוהי. גם תהליך ההתרחקות בסופו של דבר הופך להתקרבות, מפני שבתהליך ההתרחקות מתגלים כוחות שבהמשך הזמן יתגלו כטובים, אף אם בתחילה הם כוחות פראיים שנראים כאילו בניגוד לרצון ה'. זה נכון לגבי כל אדם פרטי, לגבי המציאות החברתית ולגבי העולם כולו. לכן הרב אומר שזהו תיקון העולם כולו וביסומו.
הרב מזכיר את פעולת הביסום, כי החוש היחיד שלא נפגע בחטא האדם הראשון הוא הריח (עי' בני יששכר, סיוון, ד, ח). גם על המלך המשיח נאמר "וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה' וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט" (ישעיהו יא, ג). יש בריח ממד שקשור לעולם במצבו המתוקן. ריח טוב מבשר חיים, פריחה ועתיד ולכן אנו נמשכים אליו. משמעותו של בסום העולם היא שכל מה שבא בעקבות החטא, המוות והריקבון, יעלם, כי אינם טבעיים לעולם. טבעי לו שכולו יהיה טוב, פורח ומאוזן. זהו תיקון העולם. לכן התקווה ליום שכולו שבת שעולה בתודעתנו במוצאי שבת בעקבות ריח הבשמים, מנחמת אותנו ומשיבה את נפשנו. מושג הגלות, הקלקול, יתבסם ויתוקן, על ידי כך שאותה תמצית עליונה של קדושה שלוחמת בטבע תהיה מחוברת לקדושה שבטבע. אז גם מה שהתגלה בגלות מתוך כאב וקושי, יהיה לטובה ויהיה חלק מהקדושה שבטבע.
וְהַקֹּדֶשׁ שֶׁבַּגּוֹלָה יְחֻבַּר אֶל קֹדֶשׁ הָאָרֶץ, וַ"עֲתִידִין בָּתֵּי־כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי־מִדְרָשׁוֹת שֶׁבְּבָבֶל שֶׁיִּקָּבְעוּ בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל" (מגילה כט, א). כל אותה העוצמה של לכידות פנימית בגלות, יכולת יצירה והישרדות, צריכות להתחבר לקדושה שבטבע ולהיות חלק ממנה. הגמרא מספרת שכאשר שמע ר' יוחנן שישנם קשישים בבבל, תמה, שהרי נאמר "לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם" – משמע שדווקא בארץ ישראל אפשר להאריך ימים. כאשר אמרו לו שאותם קשישים מאריכים לשהות בבתי הכנסת, תמיהתו סרה (ברכות ח, א). על כך שאל הרצי"ה קוק, מדוע זה מיישב את דעתו של ר' יוחנן, והרי זה עדיין בחוץ-לארץ. והשיב שכפי שיש מוסכמה בין המדינות השונות, ששטח השגרירות שבכל מדינה נקרא 'אקס-טריטוריאלי', כלומר, הוא שייך למדינה של השגרירות ובו חלים חוקיה, ולא חוקי המדינה המקומית, בדומה לכך, בתי כנסיות ובתי מדרשות הם שטח 'אקס-טריטוריאלי' שיש בו בחינה של קדושת ארץ ישראל. קשר זה שבין ארץ הקודש לכל סוג של קדושה, הוא קשר עצמי, אך כשזה לא בארץ ישראל זו קדושה שבניגוד לטבע. לכן בתי כנסיות ובתי מדרשות הם מקלטם של היהודים מבחינה רוחנית ואולי גם גופנית, מה שאין כן בארץ ישראל שכולה קודש.[324]
הקדושה שבגלות נובעת בעיקר מזיכרונות והצבת אידאל עתידי, כלומר – מתוך ביקורת על המציאות הקיימת. היה לעם ישראל חלום שנתמך על העבר, על בתי המקדש הראשונים, והביקורת על המצב הקיים סייעה להתלכד סביב אידאל העתיד וחוסר ההזדהות עם המציאות שסביב.[325] בגלות המרחב אינו מקודש, לכן מעבר של יהודי ממקום למקום בגלות אינו נחשב ל'ירידה' או 'עלייה', ובארץ ישראל לעומת זאת, יש מדרגות של קדושה עצמית במרחב, זו למעלה מזו (כלים פ"א). חז"ל אומרים שלעתיד לבוא עתידה קדושת ארץ ישראל שתתפשט על כל הארצות (עי' ילקו"ש ישעיהו תקג; ספרי ריש דברים), משום שאיננו יכולים להשלים עם זה שיש רק נציג אחד של הקדושה. כיוצא בזה לעתיד לבוא הזמן כולו יהיה בבחינת שבת (משנה תמיד ז, ד), כל העשייה בעולם תהיה מתוך תענוג והנאה, ולא אילוץ והכרח כפי שהיא כיום.
כְּשֶׁבָּאִים לְהַשְׂכָּלָה עֶלְיוֹנָה זוֹ שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה־הַשְּׁלֵמָה שֶׁבַּטֶּבַע, הַכּוֹלֶלֶת בְּקִרְבָּהּ גַּם כֵּן אֶת הַקְּדֻשָּׁה שֶׁלְּמַעְלָה מִן הַטֶּבַע וְהַמִּתְנַגֶּדֶת אֶל הַטֶּבַע, בתפיסה עליונה זו, שהקדושה שנגד הטבע היא חלק מהקדושה שבטבע, כי היא גם מקדמת אותה אָז הַמִּלְחָמָה חוֹדֶלֶת פוסקת לְגַמְרֵי. כל עוד לא מכירים בתפיסה חשובה זו, לא ברור מהי הקדושה היותר נבחרת, הקדושה שבטבע או הקדושה שנגד הטבע – אין הכרעה ברורה לטובת העלייה לארץ על פני השהות בגלות. בזמן כתיבת דברים אלה התנהל ויכוח היכן קידוש ה' יותר גדול; האם כשבאים ארצה, או בחוץ לארץ, כאשר לעיני כל העמים היהודים שורדים ויוצרים תרבות מפותחת. במהלך הגלות, לקידוש ה' הייתה גם משמעות טראגית, של מוות כדי שלא לחטוא. בארץ, משמעותו של קידוש ה' היא חיים נכונים, חיי עם ומדינה טובים, והרס חיים אלה הוא חילול ה' – "וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ" (יחזקאל לו, כ). אחרי שמתרגלים לזה יש קידוש ה' בכך שלא נכנעים לגמרי לקושי הגלות, אך וודאי שקידוש ה' יותר גדול זו חזרת ישראל לארצו ומימוש חזון הנביאים – דברי אלוהים שכך צריך להיות וכך יהיה.
מִדַּת הַדִּין מִתְבַּסֶּמֶת, וְהַכֹּל נוֹטֶה כְּלַפֵּי חֶסֶד. אצל כל אדם יש זכויות ויש חובות, והוא נחשב צדיק כאשר יש לו יותר זכויות. אמנם, אם הוא בארץ ישראל מדת הדין מתבסמת, משום ששיבת העם לציון וכינון ממלכה ישראלית בה, היא תשובה לקדושה העליונה. זכות הארץ מכריעה את הכף כלפי החסד מפני שבארץ יש יותר ראייה של הטוב, הביקורת באה מתוך אהבה, מתוך רצון לחזק את הטוב. וכפי שהיה אומר הרצי"ה קוק בשם ספר 'חסד לאברהם',[326] שכל מי שגר בארץ נחשב צדיק, שאם לא כן, הארץ הייתה מקיאה אותו ממנה.[327]
כשלא מכירים באחדות של שני סוגי הקדושה, כל תפיסת המציאות יותר מפורדת. יש כוחות שונים שאיתם אנו מסכימים, ויש כוחות שאנו שוללים. אבל אם מגלים את המטרה שהכל הולך אליה, כָּל הַכֹּחוֹת שֶׁבָּאָדָם הַפְּרָטִי נִרְאִים בַּעֲדִינוּתָם הַמְרוֹמָמָה, כְּפִי מַה שֶּׁהֵם בְּטִבְעָם. עדינות יכולה להיות חולשה, כמו כלי עדִין שנשבר בקלות או אדם בעל נפש עדינה, שייפגע מאוד אם יאמרו בפניו דברים קשים. עדינות מרוממה היא לא חולשה אלא רגישות לרוממות, רצון להיפתח אליה. האדם משתמש בחושיו הגשמיים השונים, כדי להבין את המציאות ולהכריע כיצד לפעול בה, ואילו לאדם העדין יש כלים אחרים לתפוס את המציאות, מעבר לחושים המגושמים; שאיפות, השראה, אהבה. עדינות מרוממה היא הנטייה להיות עדין כלפי מעלה, לא להגביל את המציאות רק למה שניכר בחוש המגושם. כל הכוחות שבאדם, שבשורשם הם טובים, כי "עָשָׂה הָאֱלוֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר" (קהלת ז, כט), מתעדנים ונפתחים למציאות נשגבה יותר מהקיים.
ממילא, כל כוחות האדם הֲרֵי הֵם קְדוֹשִׁים וּמֻכְשָׁרִים לָעִלּוּי הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹן, וְהָאוֹר שֶׁלְּמַעְלָה מִן הַטֶּבַע – שזו הביקורת, עוֹמֵד אָצוּר בָּהֶם לְעֵת הַצֹּרֶךְ, להשתמש בו על מנת לפרוץ את מסגרות המצב הקיים למצב יותר טוב. וְהָאָדָם חָשׁ בְּקִרְבּוֹ חֹפֶשׁ שֶׁל נֹעַם־קֹדֶשׁ, הקדושה שנגד הטבע היא מגבילה. במציאות הגלותית, כדי לזכות בקדושה האדם היה צריך לשבור את עצמו, וזה לא שלם. כאשר מגיעים לתפיסה העליונה, המאחדת את שני סוגי הקדושה, האדם מרגיש בחופש שאינו פראות והפקרות, אלא של נעימות קדושה. גם אז האדם צריך לתקן את מידותיו ולהמשיך להשתפר, אך אז הוא יודע מה הוא עושה, הוא רואה את המטרה ובאופן טבעי מצד עצמו הוא רוצה להתקרב לקודש. וְ"יָמֹד עַצְמוֹ כְּאִלּוּ קָדוֹשׁ שָׁרוּי בְּתוֹךְ מֵעָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ" (תענית יא, ב; הושע יא, ט). ולא החטא שרוי בתוך מעיו. מכיוון שהקדוש שרוי בו ולא מעליו, הוא אינו צריך להילחם בעצמו כדי להגיע אליו. הוא הולך לקראת קדושה זו, מתאמץ ומתקן, מתוך רצון חופשי, טבעי. זוהי הקדושה העליונה שבטבע שכוללת גם את הקדושה שמתנגדת, שלמעלה מן הטבע.
