הרב פותח בקביעה עקרונית – הַהִתְגַּבְּרוּת הָרוּחָנִית הָעֶלְיוֹנָה מְחַזֶּקֶת אֶת הַתְּכָנִים הַמַּעֲשִׂיִּים וּמַגְבֶּרֶת אֶת הַהִתְעַנְיְנוּת בָּעוֹלָם וּבַחַיִּים וְכָל אֲשֶׁר בָּם. התגברות רוחנית היא יותר קרבת אלוהים. לעתים, משמעם של דיבורים על התגברות רוחנית הוא הארכת משך זמן התפילה, מחשבות רוחניות, הרהורים בענייני הנצח – ואילו כאן הרב מסביר שדברים אלו הם לאו דווקא קרבת אלוהים: התגברות רוחנית עליונה מפעילה את האדם במציאות החומרית והמעשית.
באופן טבעי, ענייני הגוף יותר ניכרים מענייני הרוח. ממילא, לאדם נדרש איזון – יתר עיסוק בצד הרוחני שבו, בנפשו, רוחו ונשמתו.[315] אולם אחרי הרהורים שונים שיש לאדם בתוכו על מעמד הנשמה לעומת הגוף, מגיע שלב בו הוא יוצא מהתבוננות פנימה ונפתח למקורו הרוחני – אלוהים. אלא שאז האדם מגלה שמשום שעצמותו של הא-ל נשגבה מהשגתנו, השער לקרבת אלוהים, כפי שאומר הרב במקום אחר[316] – הוא דווקא הבריאה האלוהית – העולם ומלואו וגם גופו עצמו. בשלב זה האדם כבר לא חושש שהגוף יאפיל על כל ויטרוף את הנשמה, כי הוא מבין שאין מלחמה בין החומר לרוח, אלא אדרבא, משלימים הם זה את זה. הבריאה עומדת כאמצעי להתקרב לאלוהים. וממילא, כדי שנוכל להבין כיצד הבריאה משקפת את רצון ה', עלינו להבין היטב את החכמה והמוסר שבבריאה עצמה. את הצד הרוחני שמחיה את הבריאה כולה, את הגוף עצמו ואת מה שמחוץ לו. הבריאה נעשית מושא להתעניינות, זו הדרך הנכונה לקרבת ה'. כפי שאי אפשר לרצות להתקרב לאדם מסוים מצד אחד, אך לבוז לכל מה שהוא עושה מצד שני. כך האדם מתעלה בקרבת ה', עד אשר הוא נעשה בדרגת 'פועל עם א-ל', ולא רק מתבונן.[317]
אם-כן, יש לברר מדוע אנו מוצאים במחנה ישראל אנשים גדולים שפרשו מן העולם. רבי שמעון בר יוחאי פורש מן החיים ומסתגר במערה וכך מגיע להשגות גבוהות, וכשיוצא מהמערה – הפער המתגלה לנגד עיניו בין מה שהוא חושב שצריך להיות לבין מה שיש בפועל, הוא נוראי. הוא ובנו כל כך מזדעזעים מהעיסוק החומרי בעולם, עד אשר "כל מקום שנותנין עיניהן מיד נשרף" (שבת לג, ב). על מצב זה אומר הרב – רַק בִּזְמַן הַחֻרְבָּן, וְקָרוֹב לוֹ, שֶׁהַחַיִל הַיִּשְׂרְאֵלִי נֶעְתַּק מֵאַדְמָתוֹ וְהֻצְרַךְ לְהַכִּיר אֶת תְּעוּדָתוֹ רַק בְּמַעֲמָדוֹ הָרוּחָנִי הַמֻּפְשָׁט, הֻשְׁרְשָׁה בִּיחִידִים הַדְרָכָה לִפְרִישׁוּת מֵחַיֵּי שָׁעָה בִּשְׁבִיל חַיֵּי עוֹלָם, דווקא ביחידים ולא ברבים, כי רבים שניסו לעשות כרבי שמעון שאמר שכדי לזכות בתורה יש לפרוש מן העולם, לא עלתה בידם. ואילו הרבים שעשו כרבי ישמעאל, שאמר על היחס בין לימוד תורה לעיסוק החומרי בעולם: "הנהג בהן מנהג דרך ארץ" (ברכות לה, ב) – שאין לחיות בפרישות חומרית, עלתה בידם. ואפילו אלה היחידים, בזמן החורבן – גַם עַל זֶה יָצְאָה מְחָאָה שְׁמֵימִית. לאחר שיצאו רבי שמעון ובנו מהמערה, וכל מקום שנתנו בו עיניהם נשרף: "יצתה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם" (שבת, שם). המחאה אינה מן הארץ, אלא מבת קול היוצאת משמים, בשם בורא העולם. כאילו אומרת לרבי שמעון, 'כל עניינך הוא קרבת ה', אז כיצד אתה פועל בדיוק להפך?!'. אז חזרו רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר למערה לשנה נוספת, המוקדשת ללימוד החלק של 'פעולה עם א-ל' – לתקן את המבט שלהם על המציאות החומרית.[318] זאת משום שלמרות שבגלל החורבן נוצר ניגוד בין רוח לחומר, גם אז, בגלות, הפרישות מן העולם אינה האידאל. המקדש, שיש ציווי לבנותו בידי אדם במקום מסוים, מלמדנו מה צריך להיות היחס הנכון: המקדש מביא להשראת שכינה ומחבר באופן גלוי בין השמים לארץ. אנשים עמלים במשך השנה בענייני העולם, וכשעולים לרגל מביאים עולת ראיה – חושפים בפני הקב"ה את פרי עמלם, וכך מתגלה החיבור בין החומר לרוח. העולם הגשמי נברא מרצון, וזה מראה שיש לו ערך רוחני, כפי שלרוחני יש ביטויים גשמיים.
בגלות, חכמי ישראל הדגישו במגוון תחומים את מעלת העניינים הרוחניים על אלה הגשמיים, כי העולם הגשמי נחשך. החורבן היה כפול – חורבן המקדש וחורבן הארץ, הַחַיִל הַיִּשְׂרְאֵלִי נֶעְתַּק מֵאַדְמָתוֹ, לא רק מהמקדש. לא רק שלא נראתה השכינה בפועל כפי שהיה במקדש כשהשכינה האירה את המציאות החומרית, אלא אף הוסתרה בגלות, בשעבוד מלכויות וההכרח לשעבד את מרב כישרונותינו לזרים. ממילא נוצרה התנגדות פנימית לחומריות, כי אצל אלו שהיה בהם רצון וכישרון לעסוק בשכלול המציאות, זה הוביל להתבוללות, להיטמעות בזרים. בכך השכינה נעשתה לרוחניות ערטילאית במקום להיות מקור ליצירה ותיקון העולם, והיציאה לגלות יצרה תסבוכת קשה ביחס לחומר ולחכמות העולם. רק בארץ ישראל יכולה להיות מצווה לעבוד באדמה, כפי שמציין החת"ם סופר,[319] שבאירופה היה ממנהיגי המאבק בהיחשפות לחכמות חול.[320] ככל שהגלות התמשכה יותר ויותר, כך נעשה ברור יותר שהיא לא המקום הטבעי של עם ישראל. במקום טבעי יש צמיחה, במקום שאינו טבעי יש ריקבון. בדורות האחרונים של הגלות, ברור היה שאין להישרדות אופק של חיים; או להסתגר בגטאות ולימוג אט-אט כמו כל דבר שנבדל מהמציאות, או להיפתח לעולם, ואז להיטמע ולהתמוסס במציאות. לא היה בכך כלל אופק של חיי אומה. המהר"ל מדגיש זאת מבחינה לוגית – משמעות המילה 'גלות' היא מציאות חריגה, סטייה מן הסדר התקין.[321] על כן אין אפשרות לשמור על אורח חיים נורמלי בגלות.
אֲבָל כַּאֲשֶׁר הִגִּיעַ הַתּוֹר שֶׁל בִּנְיַן הָאֻמָּה בְּאַרְצָהּ, הרב משתמש כאן בעיקרון שהיה מקובל בבית מדרשו של הגר"א, שבשנת ה'ת"ר תופיע הגאולה. בפועל, היה מעט מאוד ביחס למה שקיוו, אך באופן עקרוני ראו בשנה זו את התחלתה של העת לבניין האומה בארצה. וְהַצֹּרֶךְ הַמַּעֲשִׂי שֶׁל הַסִּדּוּרִים הַמְּדִינִיִּים וְהַחֶבְרָתִיִּים נַעֲשָׂה חֵלֶק מִתָּכְנִית פָּעֳלֵי הַכְּלָל, הכלל, הישוב, לא יכול להתנהל מבלי סידור מדיני וחברתי. ממילא חייבים לעסוק בסידור המדיני והחברתי. והרב מוסיף שזה לא רק הכרח המציאות, אלא הֲרֵי הֵם הֵם גּוּפֵי תּוֹרָה. מפני שתחיית ישראל בארצו היא מימוש יסודות מרכזיים בתורה. לכן ההתעסקות בצרכי הקיום בארץ ישראל היא מצווה כלל ישראלית. הישוב ראה עצמו כשליח העם כולו. זו לא הייתה קהילה יהודית בצפון אפריקה או במזרח אירופה שצריכה לפעול עבור ענייני אנשיה בלבד. בכך חוזר ומופיע העיקרון בו הרב פתח את הפרק, החיבור שבין ההתגברות הרוחנית העליונה לבין התגברות ההתעניינות בעולם ובחיים, שברור וגלוי בארץ ישראל. זהו המהלך הנכון של היהדות.
וְכָל מַה שֶּׁיִּתְרַחֲבוּ הַגּוֹרְמִים הַמַּעֲשִׂיִּים וְיִתְבַּסְּסוּ ככל שמפעליה וענייניה של מדינת ישראל יתפתחו, יוֹתֵר יִפְעַל הָרוּחַ הַמָּלֵא קְדֻשָּׁה וְחַיֵּי אֱמֶת עַל הָעוֹלָם וְעַל הַחַיִּים, וְאוֹר יִשְׂרָאֵל יָאִיר פְּנֵי תֵּבֵל בִּכְלִיל יִפְעָתוֹ. כמאה שנה עברו מאז כתיבת דברים אלו, ואין ספק שאותם הגורמים המעשיים התרחבו והתבססו ביותר. ברוך ה' מדינת ישראל היא כיום בין עשרים המדינות המתקדמות ביותר, מתוך כמאתיים מדינות בעולם, על אף שבמפת העולם אין די שטח במדינת ישראל כדי לכתוב את שמה. מדינות ענקיות כמו סין והודו באות לארץ כדי ללמוד מאיתנו מדע ורפואה, חקלאות וסדר חברתי. יש לנו ביקורת רבה על עצמנו, אך השוואה למקומות אחרים מביאה להכרה שאנו במצב טוב מאוד. אך איננו רואים שזה באמת הביא לכך שהרוח המלא קדושה פעל על העולם ועל החיים. על כן אין לנתק אמירה זו מהפרק בכללותו – רק כאשר רואים את הקשר בין הרוח לחומר, כאשר מכירים בכך שההתגברות הרוחנית מחזקת את התכנים המעשיים, אז יש אור חוזר מההתבססות החומרית. כל עוד לא מתייחסים באופן נכון לרוח ולחומר, לתורה ולחיים ולקשר ביניהם, גם ההתבססות החומרית לא יכולה לעזור הרבה. לכן נקודה זו של תיקון היחס שבין התורה והחיים, צריכה להיות בראש מעיינינו. בינתיים יש רק מלחמות בין מחנה הרוח למחנה החומר, כי לא הצלחנו לחשוף נקודה זו כראוי, להציג אותה כעיקרון בסיסי ומנחה של בניין הארץ. [322]
