בפרק זה הרב מתאר את המבט הנכון על מצב היהדות בדורנו, בתקופה זו, לעומת הדורות האחרים. דורות רבים התרגל עם ישראל למצב מסוים של היהדות, מבחינת האמונה, אורח החיים, הזהות העצמית ותפיסת המציאות היהודית. בתקופה המודרנית כל זה משתנה במדה רבה, אם לא לומר קורס. קריסה זו מורגשת כדבר נורא, כי כל ניסיון העבר של הדורות הרבים – השפה, המושגים, התפיסה, הכל נעשה די מיותר לנוכח המציאות החדשה. על כן עולה השאלה מה צריך להשאיר.
הרב מציין דווקא את המגרעות, כי לעתים קרובות, כאשר ישנם שינויים דווקא הדבר השלילי הוא הבולט ביותר. לא בכדי אמרו חז"ל "כל המשנה ידו על התחתונה" (משנה בבא מציעא ו, ב), קודם הוא נמצא בבעיה. הקודמים לו, יודעים מה לעשות, אך עוד לא ידוע מה יש לו להציע. גם אסיר שיצא מבית הסוהר או חולה שהִבְריא צריכים להתחיל מחדש לחיות חיים נורמליים, וזה יכול להיות שינוי קשה. הם התרגלו למצב מסוים בהיותם כלואים או מאושפזים, והשינוי קיצוני ומפתיע. יש ללמוד מחדש לחיות.
אַחֲרֵי הַמִּגְרָעוֹת הָרַבּוֹת, שֶׁאָנוּ רוֹאִים בְּדַרְכֵי חַיֵּינוּ הַכְּלָלִיִּים בְּדוֹרֵנוּ בִּכְלָל וּבְאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל בִּפְרָט, המגרעות נובעות לא רק משינויים טכניים באורח החיים, אלא מהלכי הרוח, המחשבות והתחושות. ישנם ערכים חדשים של חופש, יצירתיות, שלטון של האדם על עצמו ועל הטבע, לא כפי שהיה בעבר. האדם החדש תופס את עצמו כריבון ודורש דרישות אחרות מכל מה שהיה מקודש בדורות קודמים. ואז מערכת הערכים, האמונות והדעות וההתארגנויות החברתיות החדשות, לא תואמות את המסורת העתיקה ונוצרים בלבול ומבוכה ביחס אליהן. לעומת זאת, יש נוסטלגיה וגעגועים רגשיים לעולם שעבר, עם ההכרה שהוא לא יחזור. העתיד לוט בערפל, ערכי החופש, הריבונות האישית והחברתית היו חדשים לכל העמים כולם, ועל אחת כמה וכמה לעם ישראל, שהיה בעבדות כפולה; אם רוב בני האדם לפני מעט יותר ממאתיים שנה היו נתינים נטולי זכויות אזרחיות כמעט, חוץ מכמה מלכים ואצילים, היהודים היו מיעוט בעל עוד פחות זכויות, המופלה עוד יותר לרעה. ממילא בישראל גם הקושי והמבוכה כפולים, ובולטים קודם כל הקשיים.
על בסיס הבנה זו, הִנְנוּ מֻכְרָחִים לְהַרְגִּישׁ שֶׁאָנוּ נוֹלָדִים מֵחָדָשׁ, יש כאן צורך הכרחי בתוספת הבנה והרגשה, שלא רק מגרעות יש כאן, לא רק קריסה, אלא תהליך של לידה מחדש. התחדשות לטובה. במסורת הלשונית היולדת מכוּנה 'יושבת על המשבר'. אלו כאבים פיזיים נוראיים וסכנה רבה, אולם עם כל זאת – יש כאן לידה. יש להכיר בזה. כך הוא בקשר לחילופי תקופות אלה, שהם בעלי חשיבות עצומה – עם כל הכאב והסכנה, מוכרחים להרגיש שאנו נולדים מחדש.
מִתַּחְתִּית הַמַּדְרֵגָה הִנְנוּ הוֹלְכִים וְנוֹצָרִים עוֹד הַפַּעַם כְּיָמִים מִקֶּדֶם. הגלות היא עונש נוראי, מציאות קשה שהלכה והעמיקה במשך הדורות. העם הלך והתפזר יותר ויותר, וכמות היהודים הלכה ופחתה במשך הדורות בהתבוללות והשמדות. תחושת המיעוט, הרדיפות, הכל הלך ונעשה יותר ויותר קשה. בכל המלחמות שהיו בלאו הכי בין העמים השונים, היהודים תמיד היו בין הפטיש לסדן. גם האנטישמיות הלכה ונעשתה יותר ויותר חריפה, החלטית ופוגענית. כל זה מצד יחס החברה החיצונית לישראל, אך גם בקרב עם ישראל פנימה הבעיות התגברו: ההתרחקות מארץ ישראל גרמה אט-אט שהמלכות, הסנהדרין ובית המקדש, כמעט נעלמו מהתודעה היהודית. ודאי שמציאות של מלחמת מצווה לא עלתה על הדעת. תחומים שלמים המלאים במוסר, מצוות וערכים, נעלמו מן החיים היהודיים. והגרוע ביותר הוא שמה שנשאר בגלות נתפס כיהדות השלימה. כמו שחיים של חולי או כליאה נתפסים עם הזמן כחיים נורמליים. אדם הוא יצור מיוחד, הוא מסתגל וממציא לעצמו דברים, זו תכונה נפלאה הקיימת גם אצל היהודים. חלק מאותן מגרעות בהן אנו נתקלים בתקופה זו, היא הפגישה מחדש עם תחומים שלמים בחיים שזוקקים יחס של קודש, אך לא נתפסים כשייכים למציאות, אלא כ'הלכתא למשיחא'. דברים אלו נעשים משונים, זרים, שאיבדו את הקשר שלהם לתרבות היהודית. מצוות השמיטה נעשית לזרא; בשנת שמיטה מודבקות מדבקות על מאכלים "ללא חשש שמיטה". מעדיפים שלא להיתקל במציאות של קודש מרוב הזרות והניכור שנוצרו סביבה. זו תחתית היהדות, שהתנוונה מהעיקרים שבה. עיקר החיים היהודיים זה להיות עַם ריבון בארצו, השואף לקדושה, מבשר את דבר ה' לעולם כולו – אך כל זה כבר לא נתפס בתודעה היהודית. כמו זקן שפסקו ממנו כל היצרים והתשוקות, וכעת הוא מרגיש שהוא טהור ביותר, שהוא במצב הנעלה ביותר. אילו היו מציעים לו בחזרה את כל כוחות החיים, הוא היה מסרב מכל וכל, מתוך פחד שחלילה יהיה נתון ליצריו. כמובן שזו שפלות.
מתוך רגע זה של תחתית המדרגה, של צעד אחד לפני הקבר, הקב"ה מביא רוח של ישועה. רוח חדשה בכל העולם כולו, ובמיוחד בעם ישראל. דברים שהיו אוטופיה נעשים ממשיים. ניתן לעלות ארצה, והאומות מכירות בכך. זו מציאות מופלאה, מוזרה, שגם מכה בתדהמה וגם מעמידה בפנינו בחירה לא פשוטה. זוהי הלידה מחדש. שוב אנו מגיחים אל עולם שאפשר לנשום בו, להתפתח ולגדול ויש לנו בו מקום. זה לא קל.
כעת הרב מתאר זאת באופן רוחני: כָּל הָרְכוּשׁ הָרוּחָנִי שֶׁל הֶעָבָר הוֹלֵךְ וְנִבְלָע לִכְאוֹרָה בִּמְקוֹרוֹ, כל המסורת, אורח החיים, ההלכות, אופן הקיום – הכל מתקרב יותר ויותר אל פסוקי התורה והנביאים. בתקופה המודרנית יהודים רבים טוענים בלעג כלפי שומרי המסורת: וכי יהושע בן נון הקפיד על כל פרטי ההלכה שיש כיום?! יש דרישה לראות את הקשר והרצף שבין העבר להווה. ישנו מסמך מכונן – התנ"ך, משווים את היהודי הנשקף ממנו ליהודי הממוצע בגלות, ולא רואים כל התאמה. כעת נשאלת השאלה מה צריך להיות היהודי האמתי, זה שהיה בימי המלכים והשופטים או זה הנוכחי מהעיירה. יש לכך ביטויים ממשיים; סופרי דור ההשכלה, לפני כמאתיים שנה, מתחילים לכתוב בעברית בסגנון תנ"כי. אמנם הם לא מגיעים לאותם שיאים של שפת התנ"ך המופלאה, אך הניסיון לכתוב ספרות ופרוזה בשפה תנ"כית, לראות שוב דווקא בתנ"ך, בדמויות, בנוף הארצישראלי עד כמה שהיו יכולים לתאר אותו לעצמם, את היהודי המקורי, לנסות להבין מהי היהדות המקורית – הוא ביטוי לרצון להתקשר מחדש אל המקור ולקבל ממנו תעצומות רוחניות, כוחות לצורך בנייה של עתיד חדש.
הרכוש הרוחני רק לִכְאוֹרָה נבלע במקורו, כי אי אפשר שייבלע לגמרי, כאילו לא היה. לכן, יוֹצֵא הוּא בְּפָנִים חֲדָשׁוֹת, מְקֻטָּנוֹת הַרְבֵּה בְּכַמּוּתָן, הרב ממשיך את המשל של הלידה: גוף התינוק קטן וחלש, פחות מסוגל לפעול במציאות, לא מכיר אותה היטב. אי אפשר לומר שהספרות העברית החדשה היא בעלת אותה איכות כמו נבואות הנביאים או גדולי התנאים מחברי המדרש והאגדה, לא כל עסקן ציוני הוא כמו דוד המלך, ולא כל שומר בחוות מגנבים ערבים הוא כמו בניהו בן יהוידע.[312] אך עם כל זאת, יש יתרון גדול בתינוק החלוש – רַעֲנַנּוֹת מְאֹד וַעֲלוּלוֹת לִצְמִיחָה גְּדוֹלָה, מְלֵאָה חַיִּים עַזִּיזִים, בְּאֵיכוּתָן. זהו הדבר החשוב, למרות המגרעות יש במציאות זו רעננוּת וחיוּת. הפוטנציאל לצמיחה, התעוזה והדמיון שיש ביהודים של הדור החדש, שאינם קיימים ביהודי הגלות. כך היא המציאות בתקופת המשבר, המעבר שבין יהדות הגולה המבוססת לכאורה, אך המתקרבת לקיצה מכל בחינה שהיא, לעידן החדש של תחיית האומה בארץ ישראל. התהליכים הסוציאליים הראו זאת בבירור – מרקם החיים היהודי התפורר לחלוטין בתקופה זו, ללא קשר לארץ ישראל, אלא בגלל ההגירה לאמריקה ואוסטרליה, בגלל הרפורמה במערב אירופה ובגלל ההתבוללות. כל אלה קרו מעצמם, מפני שהיהדות בצורתה הגלותית הגיעה לסיומה ולכן היה צריך לשנות. השינוי היחיד שהיה בו יתרון של פנים חדשות, הוא זה שהתפתח בארץ ישראל, אליו היה אפשר למשוך את ההתחדשות.
הִנְנוּ קְרוּאִים לְעוֹלָם חָדָשׁ מְלֵא זֹהַר עֶלְיוֹן, אחרי שהרב אמר שהננו מוכרחים להרגיש כבלידה, להמיר את תחושת הקושי לתחושת התחדשות, הוא מוסיף שזו הזדמנות להיכנס לעולם ערכי, לאומי ורוחני חדש; לצאת מבור התחתיות של הגלות אל עולם מוצף אור ואפשרויות חדשות, שיש בו היכולת לעצב לעצמנו את החיים ולהיות שותפים מלאים בעיצוב חיי האנושות כולה. הזמן פסיבי, הוא אינו מעצב את המציאות. אנו יכולים למלא אותו בתוכן של צער וגעגועים, בניסיון להיאחז בעבר, להיכשל ולהוסיף להיות מוזרים בעולם, או למלא אותו בתוכן חדש של חזון, בנייה, עשייה וחידוש.
תְקוּפָה חֲדָשָׁה שֶׁתַּעֲלֶה בְּחָסְנָהּ עַל כָּל הַתְּקוּפוֹת גְּדוֹלוֹת־הָעֵרֶךְ שֶׁקָּדְמוּ לָהּ. כאשר יצאנו ממצרים ונכנסנו בפעם הראשונה לארץ, וכאשר חזרנו מגלות בבל ושוב בנינו מלוכה. אלו הן תקופות חשובות, שכל אחת מהן הייתה נדבך נוסף בהתחדשות היהדות, אך התקופה החדשה תעלה בעצמתה וגדולתה גם על תקופות אלו. כפי שאומר הנביא "וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם; כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹן וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדִּיחָם שָׁמָּה" (ירמיהו טז, יד-טו) כי הגאולה האחרונה תאפיל בעוצמתה על גאולת מצרים – אם ביציאת מצרים היה כל העם מקובץ יחד, כך שהנס היה במקום אחד, בקיבוץ גלויות הנס הוא תהליך כלל עולמי שיגע בשורשי ההוויה של עמים רבים, מדינות וממלכות, כדי שיוכל להתקיים בפועל.
מַאֲמִין הוּא הָעָם כֻּלּוֹ, שֶׁאֵין גָּלוּת עוֹד אַחֲרֵי הַגְּאֻלָּה הַהוֹלֶכֶת וּמַתְחֶלֶת שֶׁלְּפָנֵינוּ, מדובר בתחושה שאופפת את העם כולו, שתהליך תחיית האומה המתרחש כעת הוא אכן תחילתה של הגאולה השלימה שאין אחריה עוד גלות. האמונה כאן אינה משאל עם או סטטיסטיקה, הרב כותב דברים אלו כאשר ישנם אולי מאה אלף יהודים בארץ ישראל, לעומת ארבעה-עשר מיליון יהודים שהיו בגלות. תפיסת הגאולה שרווחה בגלות הייתה קשורה בשלושה ממדים חזקים, שכל אחד מהם חסר במידה מסוימת גם במציאות ימינו: האחד – בית המקדש, היה ברור בגלות שגאולה פירושה בניין המקדש. לולא הוא, אין כל משמעות לבניין ארץ. השני – התעלות רוחנית, שבמושגים ובהבנה של העבר פירושה היה התחזקות בתורה ובמצוות, יותר אנשים יראי שמים. הממד השלישי, שספק עד כמה הוא היה חיוני, זו דמותו של משיח, מנהיג מסוים, מבית דוד, שמקרין מבחינה רוחנית ומבחינת ההנהגה הצבאית והמדינית. אלו היו המושגים והדמיונות הטובים בגלות. כאשר רואים כך את הדברים, באמת אין לראות את ימינו כזמן הגאולה. הישוב היהודי הקטן בארץ ישראל היה מושא ללעג וקלס, קהילה אחת בפולין הייתה יותר גדולה, עוצמתית ומחוברת למסורת מכל הישוב. אך עם זאת, הייתה תחושה של עמידה על הסף, לטוב או למוטב. או אבדן גמור או גאולה. בכל העולם היו מהפכות ושינויים, ובתוך העם היהודי החלה התפוררות בתרבות ובקהילה, לכן היה ברור שצריך לקרות משהו. יהודים רבים באירופה היו שותפים מרכזיים באותם השינויים שהתחוללו, מהפכנים ומדענים, אנשי הגות ורוח. ככל שהתקדם הזמן המצב בעולם אִפשר ואפילו דחק ביהודים לנקוט עמדה, ניתנו בידם אפשרויות רבות לממש רצונות שונים, חזרה האחריות לעם ישראל וממילא חזר גם הרצון אצל חלק מהעם לעסוק בתחיית האומה בארץ ישראל, ובגאולת כל העולם בחוץ לארץ. הייתה תופעה של משיחיות שהומרה לאידאולוגיות אחרות. לכן התחושה העמוקה הייתה שאם נעשה, נצליח, לא תהיה יותר גלות.[313] זו הייתה האמונה בקצוות שונים של העם כולו, שהיה לא רק ער לתהליכים הגדולים, אלא גם היוזם אותם.
לכן התחושה הקיימת בעם כולו היא שהדבר שהולך ונוצר בארץ ישראל הוא ממשי. האם כולם בעד, האם כולם מצטרפים או שיש שמעדיפים להמתין בפסיביות לניסים, זו כבר שאלה אחרת. סביר להניח שבשעת כתיבת הדברים לא היה מישהו שהאמין שכך יקרה לעם היהודי, שתוך עשרות שנים תהיה מדינה עצמאית בה חיים יותר מששה מיליון יהודים, מדינה שהיא אחת מהמפותחות ביותר בעולם ושתוכל לנצח במלחמות רבות את עשרות מיליוני שכניה. ואם-כן, קל וחומר כיום, שתחושה כללית זו חזקה פי כמה וכמה.
וֶאֱמוּנָתוֹ הָעֲמֻקָּה הַזֹּאת הִיא בְּעַצְמָהּ רַז קִיּוּמוֹ הִיא, באותם ימים הועלתה השאלה האם יש עוד המשך קיום לעם היהודי. היו שאמרו שלא, התפקיד היהודי ההיסטורי הסתיים. זו הייתה דעה של יהודים מתבוללים וגם של גויים רבים. האנטישמיות הלכה והתגברה, וגם בה דובר על סוף קיומו של העם היהודי – הפתרון הסופי לשאלה היהודית. לא עוד הגבלות, אפליה וגטאות, אלא השמדה ואיבוד. העם שקיבל אידאולוגיה זו באופן מעשי, עשה זאת באמצעים המתקדמים ביותר: השמדה המונית מסודרת, עם ניסיון להסתיר אותה, כדי שבעולם החדש שנבנה לא יהיה יותר זכר לזרע ישראל. לעומת תפיסה זו, רַז קִיּוּמוֹ של עם ישראל זו אותה האמונה, שתבוא גאולה שאין אחריה עוד גלות. שהתפקיד היהודי בעולם לא רק שלא הסתיים, אלא שעליו להגיע לשיאו, שיא כזה שאין אחריו עוד נפילה, פיזור וגלות. לכן הרב אומר שלא רק שהעם כולו מאמין, אלא אמונה זו היא גם סוד הקיום שלו, כיוון שהיא נותנת את כוחות החיים.
סוֹד ד' ההבטחה האלוהית של הקיום היהודי והגאולה, נִגְלֶה בְּמַהֲלָכוֹ הַהִיסְתּוֹרִי, על ידי העלייה ארצה ויישובה, שנעשים בתוך מהלך היסטורי של מהפכות, שינויי משטר וחוקות במדינות רבות, המאפשרים דבר זה.[314] מה שבמשך דורות רבים היה סוד, אמונה בלבד שתהיה גאולה מבלי לדעת כיצד תתממש, נעשה אפשרי כנגד כל החישובים הריאליים. הרצל היה יהודי פשוט יחסית, ד"ר למשפטים לפי השכלתו שבה אף פעם לא השתמש, עיתונאי, סופר ומחזאי, שהחליט שהוא צריך לקדם את רעיון המדינה היהודית. הוא פנה לנציגי קהילות, שכר אולם לקונגרס והלך למנהיגים גדולים כמו קיסר גרמניה, סולטן טורקיה והאפיפיור, ומשום מה הם קיבלו אותו. תקופת פעילותו הייתה קצרה יחסית, משנת 1897 עד שנת 1904 שבה נפטר (תרנ"ז-תרס"ד), אך התייחסו אליו ברצינות רבה. היו לו הרבה אכזבות ויאוש, אך הוא הגיע למקומות מפליאים. כאשר נפגש הרצל עם הסולטן הטורקי, הוא הציע לקנות ממנו את ארץ ישראל בסכום אגדי. כמובן שלא היה לו סכום זה, אבל הוא החליט ברציונאליות מלאה שהוא יגייס את הכסף. הרצל עשה דברים דמיוניים, וכידוע אחרי שנפטר באמת נעשו מהלכים גדולים בתהליך תחיית האומה. זו דוגמא לכך שלסוד ה' ישנה איזו השתקפות בהיסטוריה האנושית.
וְהַמָּסֹרֶת הָעַתִּיקָה מְעִידָה עַל אוֹר נִשְׁמָתוֹ הַמַּכֶּרֶת אֶת עַצְמָהּ וְאֶת כָּל יִחוּסֵי מְאֹרְעוֹתֶיהָ עַד דּוֹר אַחֲרוֹן, דּוֹר צוֹפֶה לִישׁוּעָה קְרוֹבָה. הנשמה שתכיר את עצמה, את חיוניותה, גם תוכל להכיר ולראות את הקשר של כל מה שקורה לה בדור האחרון, דור הצופה לישועה, בכל המאורעות כולם. אפשר להתייחס למאורעות השונים בחיוב וגם בשלילה, כי לכל מאורע יש צדדים שונים ואנו דנים אותו על פי זמנו ומקומו וכיצד היא השפעתו על דורות אחרים. תנועת השבתאות הייתה מאוד שלילית בזמנה, אך אחרי האכזבה היו לה גם השפעות טובות, בזכותה התעורר רצון גדול לגאולה. לתנועת ההשכלה היו צדדים מאוד שליליים של התבוללות חלקית או מלאה, אך היא גם הביאה יותר קישור אל העולם שהלך והתחדש, לערכים של חירות, עוצמה ומודעות עצמית לאומית. זה היה הרקע למהפכות הלאומיות והחברתיות, לכל שינויי המשטרים. למלחמת העולם השנייה היו השלכות רבות, לטוב ולמוטב, נהרגו בה כששים מיליון אנשים, אך ששה מיליון יהודים שנרצחו בה עומדים במרכז המאורע הנוראי והתוצאה הייתה במדה רבה הקמת מדינת ישראל. אחרי השואה התקבלה ההכרה של האו"ם בחשיבותו של בית לאומי לעם ישראל בארץ ישראל. לולא השואה, יהודים רבים היו נשארים בגלות, אמנם עם זיקה לציון, אך לא יותר מכך. לעומת זאת, מה שקרה אחרי מלחמת העולם השנייה בפועל, היה שתוך שנים אחדות מאות אלפים כבר ישבו במחנות העקורים באירופה ובקפריסין וחיכו לעלות ארצה. באותו זמן הגיעו אלפי יהודים מארצות האסלאם, בעקבות פוגרומים וגירושים שעשו להם. תקומה של עם שלם מאפר המשרפות למדינת ישראל המפותחת היא נס, אך יש לו גורמים טבעיים שבפרספקטיבה רחבה אפשר להבין. הנשמה מבינה שיש דברים שעליה להסתייג מהם, ויש דברים בוסריים, שאף אם הם כעת נראים באופן לא נעים, יש בהם יסודות נכונים.
