פרק יא

בפרק זה הרב מתמודד עם אחת השאלות הגדולות שנשאלה כבר בימיו, וחוזרת עד היום בווריאציות שונות: מה טיבו של הרצון לשוב לארץ ישראל, אחרי עשרות דורות של גלות. אפשר להבין מדוע במקומות שבהם יהודים נרדפו ולא ניתנו להם זכויות בסיסיות, הייתה התעוררות לעלות ארצה. אך במקומות רבים בגולה ישבו אלפי יהודים שנהנו משוויון זכויות, אוטונומיה דתית ותרבותית, ולא העלו על דעתם שתפרוץ מתקפה אנטישמית אלימה כפי שהיה למעשה. נדמה היה שהעולם הולך ומתקדם ביותר ויותר מדינות באירופה. מדינה אחר מדינה קיבלה את העקרונות ההומניים הראויים, ואף מבחינת דעת הקהל, בפועל השתפר היחס אל היהודים במדינות רבות, במיוחד בעילית התרבותית. יהודים רבים הצליחו מאוד בכל תחומי החיים, במסחר, בפוליטיקה ובחברה. אמנם לא אצל כל היהודים המצב הכלכלי היה מזהיר, אך אין מה להשוות לשיממון ששרר אז בארץ. מקצועות שסיפקו פרנסה ליהודים בגלות לא היו רלוונטיים בארץ ישראל. לאור כל אלה, הרצון לעלות ארצה – מקום נידח בספר המדבר, שאין בו דבר מלבד חולי ושרב, חול ושלטון טורקי מושחת שונא יהודים – נראה משולל כל היגיון.

הרב כדרכו לא מתפלמס רק על פני השטח מדוע בכל זאת חשוב לעלות ארצה, מה הסיכויים ומה הסיכונים, אלא פונה לרובד העמוק שמעבר לשיקולים הרציונליים הרגילים, שלמרות שגם הם חשובים ביותר, אין לקחת רק אותם בחשבון. הרב היה גם פוסק מובהק שידע היטב את השיקולים המעשיים בתחומים רבים, וככזה בוודאי שלא יכול להתעלם מערכם של ממון, בריאות וביטחון, אך עם זאת הוא חותר לשורשי הדברים. הרצון האנושי הרגיל המבוסס על השכל האנושי, הוא לחיות טוב מבחינה חומרית. זה לא רצון פסול. אך הגעגועים אל העבר הנשגב וההליכה לאידאל הגדול הם דבר עצום, שלעתים גובר על השיקולים הרציונליים, אף שיש בהם וויתור על הביטחון בחיים חומריים טובים. הטענות הרציונליות נגד ההתיישבות בארץ לכל רחבה, שלפעמים הן צודקות ולפעמים מופרכות – הן חשובות מצד עצמן. בזכות הטענות אנו מתקנים פגמים ומשכללים את המציאות, וכך הולכים ומשתפרים. אולם אין לשכוח שמעבר לטענות ישנה האמת האלוהית שהיא גם עומק האמת האנושית, רק שלאדם קשה לראותה.

מנקודת מבט רציונלית שטחית, ניתן לראות בהתנהגותו של אדם מאוהב סימפטומים רבים של מחלת נפש; ברובו של הזמן הוא חולם בהקיץ על מושא אהבתו, קונה זרי פרחים שינבלו לאחר זמן לא ארוך, ממתקים שמזיקים לבריאות ועוד דברים שמבחינה רציונלית ניתן לערער על הצורך שבהם. ואכן, היו שהגדירו את האהבה האנושית כמחלת נפש. אף על פי כן, אי אפשר להכחיש שיש באהבה יסוד עמוק וחשוב של אושר הקיום, יכולת להתחבר אל המצב הנפשי הנפלא ביותר, לשלימות נשגבת. כך היא אהבת איש ואשה, אהבת האומה, אהבת האמת, אהבת החכמה, אהבת הא-ל.[163] ברובד האלוהי שמעבר למציאות המוגבלת ישנם שלימות ואושר אינסופי, שהם טעם החיים, התכלית. שאיפתו הפנימית של האדם לחבור לזה, ולו בצינור דקיק לזמן קצר, נובעת מהשכל ומהרצון האלוהיים שבאדם. ישנו חיבור בין הרציונליזם לשאיפות הגדולות, שמשתלשלות עד הפרטים הקטנים של סידור החיים.

הַשֵּׂכֶל הַיִּשְׂרְאֵלִי, מִצַּד מְקוֹר מַחְצְבוֹ הָרוּחָנִי הָאֱלוֹהִי, הוּא שֵׂכֶל אֱלוֹהִי, השכל הישראלי ידוע בעמים, לעתים לשמצה ולעתים להערצה, כשֵכֶל מאוד פרקטי שיודע לראות הזדמנויות בכל מקום.[164] אך מעבר לו קיים גם השכל הישראלי מצד מקורו הרוחני, שהשכל המוּכּר, החומרי, צריך לשרת אותו כדי לחברו למציאות באופן המיטבי גם מבחינה גשמית וגם מבחינה רוחנית. וּרְצוֹנוֹ של אדם מישראל – רָצוֹן אֱלוֹהִי הוּא. הרב רומז כאן במדה מסוימת לחלוקה המקובלת של נפש אלוהית לעומת נפש בהמית, כלומר – גשמית, שמתעסקת בענייני החומר.[165] הנפש האלוהית היא אותו החיבור העמוק למקור המחצב של נשמות כל ההוויה.

הַגַּעְגּוּעִים וְהָאַהֲבָה שֶׁל הָאֻמָּה כֻּלָּהּ לא כל אחד בנפרד, האומה בכוליותה, הֵם נוֹרָאִים וַעֲמֻקִּים לְאֵין קֵץ דַּוְקָא לַשְּׁלֵמוּת הָאֱלוֹהִית הָעֶלְיוֹנָה. לאורך הדורות ניתן לראות באופן בולט שאופיו של עם ישראל תמיד נותר נאמן לערכים בסיסיים, שאינם צרכים קיומיים. דבר זה בולט לעין. כמובן מבלי להתעלם מהצרכים הקיומיים של תנאי חיים חומריים נאותים, אך הם רק זרזים, כלים לביטוי האידאלים הגדולים באופן ממשי. הגורמים הקיומיים אינם מתנים את הקיום היהודי. כל אדם הוא גם "עָפָר מִן הָאֲדָמָה" (בראשית ג, ז), יצור בין יצורי תבל שכללי הקיום של המציאות חלים עליו, וגם נברא "בְּצֶלֶם אֱלוֹהִים" (בראשית א, כז), ולכן יש לו שאיפה מתמדת לבטא את הכמיהה אל הנשגב, האלוהי, ואת זה לארגן ולתרגם לתוך החיים. אולם בעם ישראל נטייה זו הרבה יותר דומיננטית מאשר בקרב אומות העולם. כך התייחסו גם אומות העולם כלפי העם הזה; שנאת ישראל, שהיא תופעה היסטורית יחידה במינה, מצביעה על כך – שנאה נובעת מפחד, יראת הבלתי ידוע. בכל מקום שאליו הגיעו, היהודים עוררו הרגשה חריפה של שונות.

קשה מאוד לגשר על הפער שבין המציאות הרגילה לשלימות האלוהית העליונה. מצד השכל האנושי, הבהמי, אין שום געגועים ואהבה למצב ההוא, הנשגב מבינת אדם. לכן העובדה שגעגועים אלה כן מתקיימים בַּלִבָּה שסביבה נבנית הזהות הלאומית היא דבר נפלא, לא טבעי. המציאות הנשגבה, כאשר כל ההוויה תהיה חדורה ומוארת באור האלוהי ותבטא את מגמת השלימות האלוהית, והאדם יוכל להשתלב בה מתוך חופש ורצון – נראית בלתי אפשרית, לא מחוברת למציאות הקיימת על מוגבלותה וקטנוניותה, כך שאצל רבים זה נותר בגדר חזון נכסף.

מֻבְלֶטֶת אַהֲבָה זוֹ בְּשִׁיר הַשִּׁירִים בַּהֲדַר צְבָעֶיהָ, שיר השירים מסמל אהבה טהורה בצבעים שונים; ראיית הרעיה והדוד זה בעיני זה ככליל היופי, יחד עם יסורי הגעגועים שהם חלק בלתי נפרד מהאהבה, האכזבה שיש לרעיה מעצמה על כך שהתמהמהה מלפתוח את הדלת וכשפתחה היה כבר מאוחר מדי. שֶׁאֵין הָעוֹלָם כְּדַאי לָהֶם. בפועל, קשה לעולם להכיל אהבה זו. העולם מתנהל לרוב מתוך אילוצי הקיום, מתוך שיקולים פשוטים של מסחר והסתפקות ברובד החומרי הניתן להשגה. לכן אהבה אוטופית כפי שיש בשיר השירים היא מעבר למה שהעולם יכול להציע. דווקא רבי עקיבא, שפעל באופן הפוך לגמרי מההתנהלות הרגילה של העולם, שמסר את נפשו עבור לימוד התורה ועל מצע של קש הבטיח לאשתו תכשיטי זהב, הוא זה שאומר "שאין כל העולם כולו כדאי כיום שנתן בו שיר השירים לישראל, שכל הכתובים קדש, ושיר השירים קדש קדשים" (משנה ידים ג, ה). לרבי עקיבא ראויה תכונת המרידה הישראלית כדי לשנות את העולם, שיהיה יותר כדאי לאותה אהבה בצבעיה הנהדרים, לאותו מאמץ של קרבה לשלימות האלוהית, לאושר, לצדק ולחכמה שצריכים להאיר את העולם. ברובד מסוים, העולם נשלט על ידי רשעים, על ידי קטנוניות, טיפשות וצרות עין. אל מול זה ישנו אותו הדר הצבעים של האהבה והגעגועים המפורטים בשיר השירים, ואל מול זה עומדת כנסת ישראל בכל הדורות, כאשר מה שמכונן את מציאותה אלו האהבה והגעגועים.

מִתְגַּלֶּה אוֹר תָּכְנִי זֶה בְּצַדִּיקִים עֶלְיוֹנִים שֶׁל הַדּוֹרוֹת, שֶׁרְצוֹנָם הוּא יְסוֹד הָעוֹלָם אף שהגעגועים לשלימות האלוהית קיימים בכל הנפשות, אצל אנשים רגילים ישנה דיכוטומיה מובנית – רצון ושכל אלוהיים לעומת רצון ושכל אנושיים, אלוהות לעומת עולם. אולם אצל הצדיקים העליונים מתגלה בפועל האחדות השורשית, רצונם הוא אותו הרצון האלוהי שהיה בבריאת העולם – שהעולם כולו יהיה בסיס להשראת שכינה, שהרצון האלוהי יאיר את כל ההוויה. עיניהם של הצדיקים העליונים תמיד היו לציון, במובן של יסוד לגילוי שכינה, והם אלה שמובילים את המציאות במעשיהם, הגותם ותפילותיהם. אדם רגיל לא יבכה אם אינו רואה שיש צרות בפועל, ואילו אותם הצדיקים כואבים את כאב החורבן ועורכים תיקון חצות בבכי אמתי, כיוון שהם מבינים שראוי למציאות להיות הרבה יותר טובה ממה שהיא כעת, כפי שהייתה מגמת הבורא בבריאה.

וְדִבְרֵיהֶם דִּבְרֵי אֱלוֹהִים חַיִּים, כשם שהעולם נברא בעשרה מאמרות, דיבורים אלוהיים שבמעמד הר סיני התגלו בעשרת הדברות, כך גם דברי הצדיקים יוצרים את המציאות.[166] ולכן "אי בעו צדיקי ברו עלמא" (סנהדרין סה, ב) – אם היו רוצים הצדיקים היו בוראים עולם. וְדָבָר אֶחָד מִדִּבְרֵיהֶם לֹא יָשׁוּב רֵיקָם, גם כאשר לא רואים שדבריו של הצדיק מתקיימים בפועל, הם אינם דברי שווא, יש להם תפיסה במציאות המורכבת מרבדים שונים. לכן אנו לומדים גם את דעותיהם של הפוסקים שלא התקבלו להלכה, כי גם אם זה לא קובע את ההלכה ברובד הגלוי של המציאות, אלה לא דברים ריקים, יש בהם היגיון וערך. כִּי דְּבַר ד' אֱלוֹהֵי עוֹלָם בְּפִיהֶם תָּמִיד. דבריהם של הצדיקים אינם כלים משום שיש להם חיבור תמידי למגמה האלוהית. לכן גם שיחה של תלמידי חכמים צריכה לימוד (סוכה כא, ב) ולא רק תורתם, גם בבחירות השונות של הצדיקים במעשיהם היומיומיים יש ערך מסוים, מפני שלעולם הם יפעילו שיקול דעת תורני, ערכי והגיוני.

רַק הַחָכְמָה הָעֶלְיוֹנָה וְכָל חֵרוּתָהּ, עִם כָּל הַרְגָּשַׁת עִדּוּנֶיהָ, כאשר אדם מצליח להבין עניין שהתקשה בהבנתו, יש לו תחושה מרוממת – דבר שהיה עבה וחשוך, הזדכך, וכך נוצרה תחושת עידון, התעלות מענגת. לא רק בגלל השימוש שהאדם כבר צופה שיוכל לעשות במידע הזה ולהרוויח, אלא מעצם ההבנה.

הרב מתחיל מהספירה הגבוהה ביותר לפי אופן אחד של מניין הספירות שמתוארות בספרוּת הקבלה – ספירת 'חכמה'.[167] אל ספירה זו הרב מסמיך את החירות, שהיא אחד הכינויים לספירת 'בינה'. בדרך כלל משמעותו של מושג החכמה היא סדר ברור המתווה דרך יחידה, ואילו החירות קיימת כאשר ישנן כמה דרכים ואפשר לבחור ביניהן. לכן הרב אינו מדבר על מושג החכמה הפשטני, אלא על החכמה הָעֶלְיוֹנָה, האלוהית, שהיא אחרת. חכמה זו מכוננת את המציאות, שוזרת את כולה בחוקיות שיש בה גם הרבה חירות – חירות הבחירה, כיצד להשתמש בחוקיות זו, להטבה לבריות או לרעתם, האם רק מעריצים חוקיות זו או שגם רואים בה כלים למימוש חזונות – ככל שהאדם חכם יותר, הוא מחכים יותר את החכמה שבמציאות, כך הוא נעשה יותר בן חורין לממש את חלומותיו. לכן באותה מדה שיש בחכמה זו חוקיות קבועה, יש בה גם חירות ואפשרות לאדם לממש אותה באופן שנראה לו ראוי.[168]

הַהוֹלֶכֶת וְעוֹלָה עַל הַסְּפִירוֹת שֶׁל הַהַכָּרוֹת הָאֱלוֹהִיּוֹת, הַמִּתְנַשְּׂאוֹת בְּכָל הוֹד פְּאֵרָן עֲדֵי עַד, כינויים רבים ישנן לכל ספירה. כל כינוי הוא הכרת הא-ל בפן מסוים במציאות; אנו תופסים את האלוהות בפנים רבים, כפי שאת האדם אנו מכירים בפנים רבים – לעתים הוא חכם, לעתים רחמן, לעתים מנהל ולעתים איש משפחה. החכמה העליונה הולכת ועולה כאשר אנו יותר מכירים את התפיסות השונות באלוהות, משום שאז אנו תופסים יותר את ערך החכמה, את הסדר של הדברים. החכמה נותנת סדר עדיפויות פנימי, יכולת לתקשר בין הפנים והכוחות השונים, גילויי האלוהות במציאות. ממנה נובעים הדברים באופן הנכון, כך שהחסד לא יהיה כזה שמציף את העולם ומחריבו, הדין לא יהיה קפדנות שרירותית מדי שגם יוצרת חורבן והרחמים לא יהיו רפיסות חסרת עמדה.

אותה הספירה העליונה שבעשר הספירות, הִיא הִיא הַנּוֹתֶנֶת חַיִּים לְיִשְׂרָאֵל. החכמה והחירות, ספירות 'חכמה' ו'בינה', נקראות גם 'אבא ואמא'. ה'חכמה', יחד עם ה'בינה', מולידה את ה'בן' וה'בת' – שש המדות ו'מלכות' ובכך מקיימת את מגוון התופעות שבמציאות, את התבונה והמוסר, הרגשות, החוויות השונות ומערכות היחסים שבין בני האדם. דווקא בישראל בולטת נתינת החיים של החכמה, משום שישראל מצטרפים למגמה האלוהית שבבריאת העולם, ובכך זוכים לחיי נצח, חיים של תחיית המתים.

הגעגועים והאהבה לשלימות האלוהית המתגלים אצל הצדיקים לא מספיקים בפני עצמם. הרגש צריך ישום על ידי התבונה, לכן הרב הוסיף ובאר שדווקא החכמה היא הנותנת חיים לישראל ומגשימה את הכיסופים לשלימות האלוהית. אולם גם החכמה לא מספיקה, היא צריכה את התורה, בת החכמה,[169] שתאיר אותה ותנתב אותה במציאות כראוי. התורה היא הביטוי לחכמה העליונה שנותנת חיים – "אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו": וּבְחַגְוֵי הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, לא הרובד המעשי, החיצוני של התורה, אלא עומקיה של התורה – רובד הסוד. בִּכְלָלוּתָהּ סיפורי התורה המתארים את בריאת העולם והאדם ותולדות ישראל, הרצופים סוד, וּבִפְרָטֶיהָ, גם בפרטי המצוות ישנם רבדים של עומק ומשמעות, חיבור לעולמות שהם מעל ומעבר למה שמתרחש על פני השטח. כְּשֶׁהִיא מִצְטָרֶפֶת עִם הֶאָרַת הַדֵּעָה שֶׁל יְסוֹדָהּ וְנִשְׁמָתָהּ, בכל ספירה וספירה ישנה חלוקה בפני עצמה לעשר ספירות, שגם בהן כל ספירה מתחלקת לעשר וכו'. ספירת ה'יסוד' שבתוך ספירת ה'דעת' שב'חכמה', היא נשמת התורה. נשמת התורה היא המשמעות שמאחורי הסיפורים והמצוות הגלויות. ללא נשמתה, התורה לא מחיה ומשכללת, גואלת ויוצרת, כפי שהיא צריכה להיות.

צירופה של התורה עם הארת הדעה של יסודה ונשמתה, זה גם עניינה של דרך ארץ שקדמה לתורה. התרבות בה האדם חי, מדת רגישותו, רמת המוסר שלו – כל זה משפיע השפעה משמעותית על הבנתו את התורה. זו התפיסה העומדת בבסיס דברי הגר"א, כי "כפי מה שיחסר לאדם ידיעות משארי החכמות – לעומת זה יחסר לו מאה ידות בחכמת התורה, כי התורה והחכמה נצמדים יחד…" (הקדמה לספר אוקלידס שתרגם רב"ש משקלוב). כמו אדם שמכיר את האותיות הלטיניות – הוא יכול לקרוא ספר בטורקית, השפה הטורקית כתובה באותיות לטיניות. אך הוא לא יבין דבר. כך אדם יכול ללמוד את התורה בשקידה רבה, אך אם לא תהיה לו הארת הדעת, דרך ארץ של ידיעת חכמות שונות, הוא לא יבין דבר.[170]

כאשר יש צירוף כזה – הַכֹּל הוֹלֵךְ וּמֵאִיר, לא בבת אחת. תהליך הלמידה בלתי פוסק. הוא הולך ומאיר את הדברים שהיו שרויים בעלטה במובן זה שלא היו ברורים, אל ההבנה. ואז הכל הוֹלֵךְ וּמִתְגַּלֶּה, הוֹלֵךְ וְגוֹאֵל, הוֹלֵךְ וּמְשַׁכְלֵל, כיוון שהדברים מוארים, ממילא הם מתגלים ובכך גואלים ומשכללים דברים נוספים הלאה והלאה. גאולה זו מציאת הכוחות שישנם בדבר עצמו, כדי שהוא יפיק יותר ממה שהיה נדמה שהיה בו קודם. זהו שכלול הדבר, ראיית הכלל באופן מחודש, ושיפורו. כך הוא הדבר בגאולת הקרקע – הפקעתה מהבעלים הנוכחיים שלה, כך שכעת יש אפשרות לגואל להפיק ממנה יותר ממה שהיא הפיקה עד כה; כך גאולת הדם, שהיא הגדלת ערך חייו של הנרצח, שדמו אינו הפקר; וכך גאולת העבדים, המאפשרת להם לגלות את הכישרונות שהיו בהם ולא באו לידי ביטוי תחת עול אדונם שהשתמש בהם למטרותיו, שלא היו קשורות בהכרח לכשרונם.

צירוף התורה להארת הדעת ממילא גם מֵבִיא יְשׁוּעַת עוֹלָמִים לְכָל נוֹצָר, כלומר – קשר לנצח. קשר למגמה הכללית, נתינת משמעות לחיים. התורה המגלה את המשמעות הכללית של הקיום, ערכם של דברים, מה מוסרי ולאן הכל הולך, נותנת ישועה זו. וּמֵאִיר עוֹלְמֵי עַד מִכְּבוֹדוֹ הָעֶלְיוֹן הָרוֹכֵב שְׁמֵי שְׁמֵי קֶדֶם וּמְחַיֶּה אַפְסֵי אָרֶץ.[171] הארה מהכבוד העליון היא קרבת אלוהים. כך מתפרשים דבריו של הרב בתחילת הפרק על כך שהשכל והרצון הישראליים הם אלוהיים, כי הם מוארים מהכבוד האלוהי, דבקים בו, עד שהאנושי נעשה אלוהי. על משה רבנו נאמר שהיה "אִישׁ הָאֱלוֹהִים" (דברים לג, א) ובארו חז"ל – "מחציו ולמטה איש מחציו ולמעלה האלוהים" (דברים רבה יא, ד). אותה ההארה מהכבוד העליון משנה את האדם לסוג אחר של קיום.

המילה 'שמיים' בא מהמילה 'שם', כלומר – בהוויה אחרת, רחוקה מכאן, ואילו שְׁמֵי שְׁמֵי קֶדֶם הוא הקודם להוויה הרחוקה מרחק כפול. מתוך אותו רוחק בלתי נתפס מאיר צירוף התורה והחכמה וּמְחַיֶּה אַפְסֵי אָרֶץ. בתפיסה הפשוטה יש ניגוד קוטבי – או שהאלוהות טרנסצנדנטית לגמרי, מעל ומעבר לעולם ללא קשר אליו, או שהאלוהות אימננטית לגמרי – בתוך העולם. כאן הרב מבהיר שאין מדד כמותי לנוכחות האלוהית – גם מעל ומעבר למציאות וגם מחיה את תחתיות הארץ.[172] ממילא מתברר שאין דבר בלתי ראוי או מיותר, הכל כלול באינסוף האלוהי.

מַצְמִיחַ כָּל מִינֵי יְשׁוּעוֹת, פעמים רבות נדמה שיש רק מסלול אחד להגיע למטרות הגדולות. הרב מבהיר שזה לא בדיוק כך, תמיד יש מרחב שלם, כל מיני ישועות, כל מיני צבעים בכל נקודה ונקודה. וּמְעוֹדֵד כָּל עַנְוֵי אֶרֶץ, מתיאורים אובייקטיביים כלליים של ההוויה, הרב עובר לענייני מוסר נפשיים, סובייקטיביים, של האדם מול עצמו. מדת הענווה היא יסוד כל המידות, "מה שעשתה חכמה עטרה לראשה, עשתה ענוה סנדל לעקבה" (מדרש משלי טו, לא). דווקא משה רבנו, שהתייחד במדת הענווה שלו, זכה לקבל את התורה ולהגיע לדרגת הנבואה הנשגבה ביותר. אולם יש חיסרון בענווה; היא עלולה להביא את האדם לשפלות רבה מדי, עד כדי תפיסת אפסותו של עצמו וממילא פאסיביות גמורה. את אותו אדם צריך לעודד, להפוך את השפל לעוד, לתוספת בלתי פוסקת.

מְאַזֵּר יִשְׂרָאֵל גְּבוּרַת עוֹלָמִים דווקא לישראל צריך לתת גבורה, משום שמלכתחילה ישראל הם "הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים" (דברים ז, ז), ובתקופת הגלות ישראל התמעטו ברוחם אף יותר. על כן נצרכת גבורה, כדי לממש את יעודם של ישראל – וּמְשִׁיבָם קוֹמְמִיּוּת לְאַרְצָם, לְחַדֵּשׁ אוֹתָם כְּבָרִאשׁוֹנָה. שיבה בקוממיות היא בקומה זקופה (רש"י ויקרא כו, יג), מתוך הערכה עצמית, ככאלה שראויים ומסוגלים לשוב ולחדש את מלכותם, לממש את חזון הנביאים ולהיות אומה שמביאה ברכה לאומות העולם, הנושאת את בשורת המוסר "לְאוֹר גּוֹיִם" (ישעיהו מט, ו). במשך דורות רבים, הייתה תפיסת הגאולה הפשטנית שיהיה איזה פלא של עלייה המונית ארצה בניסים גלויים, שפע חומרי עצום ובית המקדש יורד משמים. אולם זו לא שיבה בקוממיות, משום שבתהליך ניסי זה, ישראל לא משתנים באישיותם. על זה אמר הרב צבי-יהודה קוק, שהנס בהקמת המדינה לא היה רק שינוי המצב החיצוני, אלא השינוי בעם, רוח הגבורה שהופחה בו, ומכוחו של שינוי זה בא המעשה הגדול של תקומת המדינה.[173] זהו גודל ערכה של הלאומיות.

הגלות היא תוצאה של פיזור האורות, כלומר – הרעיונות והערכים הנשגבים, אחרי שבירת הכלים, שהם מסגרת לאומית, ארצית ומעשית, המגשימה את הרעיונות והערכים הנשגבים. בהעדר הכלים, או כאשר הכלים קטנים ולא מפותחים מספיק, הם נשברים והאור מתפזר, יש פגיעה באחדות המציאות, וכאילו נפגע גם מקור המציאות, האחדות האלוהית. לכן גלות ישראל היא גם גלות השכינה, הרעיון האלוהי שמתגלגל להיות אלילות כאשר כביכול כל ניצוץ מהאור האלוהי מתחרה עם האחר ומתיימר להיות גם אלוהים בפני עצמו. הגאולה מן הגלות היא בניין כלים שיגלו את האחדות העליונה שיש במציאות, אחדות ה'. לכן אחרי שהרב עסק בקיבוץ הגלויות, שיבת ישראל לארצם, הוא עוסק באחדות המציאות, שהיא הביטוי והתוצאה של תחיית האומה ואיחודה: אוֹר אֶחָד נְשָׁמָה אַחַת, נִשְׁמַת כָּל הַיְקוּם אנו משתמשים בסוגים שונים של אורות; אור מקיף ואור פנימי, אור ישר ואור חוזר – אולם כל אלה הם רק גוונים והופעות שונות של אותו האור. ישנם עשר ספירות וארבעה עולמות, אך כל אלה הם הופעות שונות של אותה אחדות, שליחים באותה שליחות גדולה שמתפרטת לדברים רבים. כך ליקום כולו, על אינספור הדברים הנמצאים בו, יש נשמה אחת. דבר אחד מאחד את הכל – זְרוֹעַ ד' הוֹלֵךְ וּמִתְגַּלֶּה, זרוע היא ביטוי לשתי פעולות, שאחת מהן חבויה באחרת. כך היא גם הזריעה באדמה: כשלעצמה זו רק פעולה אחת, אך היא טומנת בחובה פעולה אחרת – צמיחת הזרע כאשר ינוח באדמה. מי שיראה רק את היד הלוקחת זרעים טובים מהשק ומפזרת אותם באדמה, יתמה; מדוע להשליך זרעים טובים שניתן לאכול?! רק אחרי זמן רואים שבזכות פעולת הזריעה צומחים דברים טובים הרבה יותר, חיטים שאפשר לטחון להפיק מהן לחם. אז מתברר ש"סוף מעשה במחשבה תחילה", ויש טעם והיגיון גם לדברים שלעת עתה נשגבים מבינתנו. בדומה לכך, אנו תופסים את כל התהליכים ההיסטוריים, הכיבוש, החורבן והגלות, השיבה ארצה, החורבן השני והגלות הארוכה – כזרוע ה'. אם מתבוננים בכל שלב בפני עצמו, אי אפשר לדעת את אחריתו, ולא ניתן להבין את הקשר שבינו לבין שאר המאורעות בהיסטוריה. אך כשסוקרים את כל השלבים יחד רואים שישנה אחדות, קו שקושר את המאורעות כולם למגמה אחת. כעת ישנו אסיף, אחרי התפזרות ישראל באדמת הגלות, נותר ניסיון רב שיש לקצור ולאסוף. "אין חכם כבעל ניסיון" וכל ההתנסויות המרות שסבלנו בגלות עשו אותנו חכמים יותר, הפגישו אותנו עם עמים ותרבויות, מדינות ורעיונות, צרכים ושאיפות – כל אלה כעת מונחים בחיקנו, ואנו צריכים למלא אותם בערכים ואידאות ולברוא מהם כלים נאותים לאותה אחדות גדולה שמראש ומקדם.

הוֹלֵךְ וְקוֹרֵא אֶת יִשְׂרָאֵל לְחַיִּים, לָשׁוּב לִבְנוֹת וּלְהִבָּנוֹת. אותו שיר ציוני ותיק בעל שורה אחת, פשטנית יחסית – "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה", מקבל כאן משמעות רוחנית עמוקה ביותר: בניין הארץ ותחיית האומה, בניין מלכות ישראל, המסגרת הלאומית, נועד לבנות כלים ולהיבנות ככלים להופעת אורות האחדות האלוהית העליונה. זו גאולת הרעיונות והערכים הנשגבים שהתפזרו בגלות ללא כלים שיממשו אותם. זוהי קריאה לחיים, משום שעל פי חזון הנביאים הגאולה הלאומית קשורה לאחדות החיים בכללם; המוות הוא ההפרדה המוחלטת, השניות המהותית ביותר – בין החי לזה שכבר אין לו חיים, העולם הזה ומה שמעבר לו. בחזון הנביאים גם שניות זו מתבטלת בגאולת ישראל – "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח" (ישעיהו כח, ח).

את זרוע ה' המתגלה וקוראת לעם ישראל לשוב ולהיבנות, לא קל לראות. לכן גם כאלה שרואים את המאורעות הכבירים השונים לא תמיד רואים את התהליך האלוהי המאחד שבהם. אצל הצדיקים לעומת זאת, זה גלוי בבירור: בְּנִשְׁמָתָם הָעֶלְיוֹנָה שֶׁל צַדִּיקִים יְסוֹדֵי עוֹלָם, שֶׁאוֹר רָזֵי אֵ-ל מְחַיֶּה אוֹתָם, רוּחַ תְּחִיַּת הַמֵּתִים שָׁרוּי. מה שמייחד את הצדיקים הוא לא מעשים חיצוניים, אלא הבניין הרוחני שלהם, וזה מה שמחיה אותם – "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בה' אֱלוֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (דברים ד, ד). כפי שהאהבה היא רז, תחושה שגורמת לעתים לעונג גדול ולעתים לדאגה או אכזבה, ולא ניתן להסביר אותה לגמרי במילים מוגדרות, כך הוא הקשר עם אלוהים שיש לצדיקים העליונים – דבר שנותר כמוס ונעלם בגלל השגב שבו. בזכות אותו מעמד רוחני, אצל הצדיקים ישנה אחדות של שני הקצוות הכי מנוגדים – החיים והמוות. הצדיקים יכולים לראות את האחדות שמעבר למציאות הגלויה, הנסתרת עבור רוב העולם. לכן הם נקראים יסודי עולם, כי עבורם העולם הוא לא רק מה שנתפס בחושים הפשוטים, אלא כפי שהוא ראוי להיות, והם תמיד מייסדים אותו מחדש, מולידים צורות וצירופים חדשים מתוך חייהם המוארים ברזי א-ל. ואז המוות אינו נתפס כמצב מוחלט, תהום שאין ממנה עלייה – כפי שהוא נתפס אצל רוב האנשים, אלא הוא רק שלב לקראת הופעה חדשה.

אותה רוח של תחיית המתים מופיעה בזעיר אנפין אצל כל האנשים: בזכות הזיכרונות, המעשים או הרעיונות שהותירו אנשים אחריהם בעולם, הם נשארים חיים במדה מסוימת. בכך המוות לא גוזל מאיתנו את האדם מכל וכל.[174] לכן "כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאלה לעולם" (אבות ו, ו), כי הוא מתחבר ליסוד הגאולה מן המוות – גם אם האדם שנאמרים דברים בשמו נמצא במרחקים או שבכלל אינו בין החיים, הוא נמצא גם כאן על ידי הדברים שנאמרים בשמו. בתפיסה כזו הפירוד אינו מוחלט, אלא דווקא האחדות.

מִמְּקוֹר חַיָּיו הַמְפַכִּים, של רוח תחיית המתים, הַנִּקְלָטִים מִכָּל תַּמְצִית אוֹצְרוֹת הַחַיִּים שֶׁבְּכָל עוֹלָמִים, כאשר נברא העולם הייתה הפרדה בין השמים והארץ, הים והיבשה, הצמחים ובעלי החיים, וכעת יש תהליך של התאחדות מחדש. אולם לא מדובר בערבוב סתמי כפי שהיה במבול או במגדל בבל שבלל הכל, אלא קליטת התמצית של הכל, ובכך האחדות מסודרת. רוח תחיית המתים מביאה את התמצית, מהות כל אוצרות החיים המפוזרים, ובכך מאחדת בין העולמות השונים ומולידה צורות חדשות, ואז הוֹלְכִים פְּלָגִים, פלג של מים מפולג ממקור המים, וכך, כשהוא שומר על צורתו המסוימת, הוא משקה במדה את מה שמסביב, מצמיח ומחיה. בזכות פלגים אלה יוצאים שָׂרִיגִים דַּקִּים וְשׁוֹנִים, ענפים קטנים שצומחים מהשורשים שתחת האדמה, וכך כמו מחיים אותם, על ידי המים שמגיעים אליהם במדה – לְהַכְנִיס אוֹר חַיִּים, לאדמה ולשורש שהיה נראה כמת. כך רוח תחיית המתים מחיה את המציאות בכך שהיא מביאה חיים במדה מתאימה, בניגוד למה שהיה ב'שבירת הכלים', שנגרמה מהשפעה גדולה מדי של אורות לכלים שלא יכלו להכיל אותם. רוּחַ תִּקְוָה וּנְטִיַּת אַחְדוּת, לא אחדות כפויה, לא רוח סערה שמשברת ומשטחת וכך משווה את פני השטח, אלא תקווה ונטיה. ראיית העתיד ופעולה עדינה כדי להגיע אליו. זו המהפכה הגדולה של תחיית האומה ותחיית המתים, לעומת הגלות שהייתה תפיסה של אבדן ופיזור שיש לשמר שלא יאבד לגמרי. כעת יש הִתְעוֹרְרוּת תְּשׁוּבָה מתחולל ניסיון לשוב ולבחון בהעמקה, לנסות ולהתגבר על המכשולים הקשים שיש בעולם, וְהִתְעוֹדְדוּת גְּדוֹלָה בְּכָל הַשְּׂדֵרוֹת, כאשר אדם מתעודד הוא מתחיל לפסוע צעדים ראשונים לקראת המטרה הראויה, כי כעת הוא מכיר בכך שיש איזו אפשרות להגיע אליה. לכן חז"ל מתארים את הגאולה כאיילת השחר, קרן ראשונה של אור בתוך שחור הלילה.[175] אין מספיק אור כדי להתנהל לאורה, אולם קו האור מספיק כדי להפיח תקווה, לצפות לאור המלא. התהליך עלול לקחת זמן רב ומאמצים מרובים, ומי שניחן בראייה טובה – הצדיק – יכול לראות יותר בחדות את התקדמות התהליך ולהתוות דרך לרבים.

וּבְאוֹר עֶלְיוֹן הַזָּרוּעַ לַצַּדִּיק הזרעים הקטנים של האור נקלטים קודם כל על ידי הצדיק, שרואה שזה לא ניצוצות סתמיים פזורים, אלא זרוע ה' ההולך ומתגלה, פעולה גדולה מכוונת שמביאה לחידוש ההוויה. הצדיק יודע להדריך את העולם לקראת השינוי העתיד להתחולל בו. מהצדיק, המזוהה בספרות המקובלים עם ספירת 'יסוד', יוֹפִיעַ מָשִׁיחַ, המזוהה עם ספירת 'מלכות', הספירה שאחרי ספירת 'יסוד'. 'מלכות' היא המימוש של הספירות כולן במציאות, על ידי הכלים המתאימים. לצורך הגאולה, יש מקדש וממלכה. המשיח אינו מופת פתאומי, אלא הוא מגיע מתוך בניית המציאות שמנחים הצדיקים, שאור זרוע עבורם. המשיח לא חי עבור עצמו, יש לו מטרה – לְרוֹמֵם קֶרֶן לְעַם עוֹלָם. קרן זה כלי חזק שאפשר להשתמש בו כדי לנגוח ולנתץ, לשנות את המציאות. לקרן יש גם מובן של שופר המשמיע צלילים בעלי משמעות מסוימת, ולקרן יש גם מובן של הארה, קרן אור בקו מסוים בחלל. עם עולם צריך את קרן האור שתאיר את מגמתו ודרכו, קרן שתשמיע את הצליל של משמעותו, ואת הקרן הבוקעת סלע ומשנה את המציאות על פי מגמה מסוימת. למילה 'עולם' משמעות של נצח, עם שאינו כלה, "נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר" (שמואל א' טו, כט) וגם משמעות של אוניברסליות – זהו עם שאינו לעצמו בלבד, אלא עבור כלל העולם. מי שברעיון האחדות מאחד את כלל ההוויה בכיוון הדבקות במקור הכל, באלוהים.