שתי רמות של בריחה מן הכבוד מציין הרב קוק בפסקה זו: בריחה אידאלית מן הכבוד, ובריחה שנובעת כתוצאה מהכרח נפשי, כאשר האדם מרגיש שלא בנוח אל מול כבוד שמוענק לו שלא בצדק. הוא היה מעדיף לקבל את הכבוד בלי תחושת חוסר הנוחות, אך בלית ברירה הוא נאלץ לברוח מן הכבוד, שכן הצער מכביד עליו מדי. גם בריחה כזו היא חשובה, בבחינת "שמתוך שלא לשמה, בא לשמה" (פסחים נ, ב).
ראשית, הבריחה האידאלית מן הכבוד: כל מה שהיא מתעמקת בנפש, כאשר האדם בורח מן הכבוד משום שהוא משווה את עצמו ואת מצבו המוסרי והרוחני לאותה מעלה אידאלית שבה מכבדים אותו, ומכיר בכך שהוא לא באמת הגיע אליה, הרי היא מיישבת את הדעת. האדם נעשה מיושב בדעתו, שכן הוא מתוודע לערכה של המעלה שבה מכבדים אותו. מתוך ההכרה בריחוקו ממנה מתעורר בו הרצון להתעלות לאותה מעלה אידאלית. כך הוא כבר לא מסונוור מתפנוקי הכבוד, שכן הוא יודע שאינו באמת ראוי לו, ואדרבא – הכבוד נעשה חסר ערך בעיניו לעומת ערכה של המעלה האידאלית. כמו רופא שהציל את חייו של החולה בניתוח מורכב, וכעת רוצים לשלם לו על הטיפול – אין ערוך להצלת נפש ואי אפשר להמיר למטבע פעולה נשגבת כזו. זוהי דוגמא למעשה כביר, אך הדבר נכון לכל מעלה בעלת ערך שהאדם שואף אליה. לעומת האמת העצמית, שכר חיצוני הוא תפל. כך הבריחה מן הכבוד מיישרת את השכל. מי שפועל לשם הכבוד משתמש בשכלו באופן עקום, בניגוד ליושר ולהיגיון. גם לשם כך נדרש שכל – אך שכל עקום. הבריחה מן הכבוד משיבה לאדם את הפרופורציות הנכונות. ומוציאה מן הכוח אל הפועל את הסגולות הטובות היותר נסתרות שבמחבואי החיים. בהסתכלות חיצונית ושטחית על העולם, הכבוד הוא מאוד חשוב – זהו קנה מידה לערכו של האדם, שבא לידי ביטוי בממון, יכולת ומעמד. אך ישנן מעלות נסתרות שחבויות בנפש, שאיפותיו וכוונותיו של האדם או אף מה שאינו מודע באופן ברור גם לו עצמו והוא אינו יודע כיצד לבטא ולממש באופן הנכון. רק כאשר האדם בורח מן הכבוד ומיישר את שכלו, הוא יכול לגלות את האוצרות האמיתיים שחבויים במסתרי הנפש.
והכוחות הרוחניים הולכים ופורחים, מתענפים ומשתרגים ומכים שורשים עמוקים במעמקי הרוח. בתחילה עסק הרב קוק בהתעמקות בנפש, וכעת עובר הוא למעמקי הרוח. הנפש מבטאת את הדרגה הנמוכה ביותר של החיים, את הקיום במציאות החומרית. על כן היא שייכת ל'עולם העשייה', התחתון שבארבעת העולמות הרוחניים שמתארים המקובלים. הדרגה שלמעלה מן הנפש זו הרוח – הערכים והתפיסות של האדם. על כן הרוח שייכת ל'עולם היצירה' הנעלה יותר, מקום ההיווצרות של הדברים שלאחר מכן באים לידי ביטוי גם באופן רגשי או מעשי. "וְרוּחַ אֱלוֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" (בראשית א, ב) – הרוח מצד אחד היא מעל פני המים, יש לה קשר למציאות; אך מצד שני היא מרחפת מעליהם, לא בתוך העולם לגמרי. הנפש שב'עולם העשייה', אף פעם לא תואמת וממצה עד הסוף את 'עולם היצירה', את הרוח. ביטוי לכך ניתן לראות כאשר מלטפים את האדם – הליטוף יוצר לו תחושה נעימה, אך אם האדם לא אוהב את מי שמלטף אותו, הליטוף גם יוצר לו הרגשה רעה. במצב כזה הרוח אינה תואמת לנפש. העמקה בנפש והיישרת השכל מביאות גם להעמקה ברוח – השרשת הכוחות הטובים של האדם ברוחו, ואז לא רק גילוי של הכוחות הקיימים כבר בנפש, אלא יצירה של כוחות חדשים. באופן זה האדם הולך ומתעלה והווה לברכה לעצמו ולעולם. ולא רק שורד ונותר במעמדו, שכן השיבה אל היושר וההתעמקות בעצמיות, שיש בבריחה מן הכבוד, מביאות את האדם ממילא להתעלות, יצירה ושכלול.
ואפילו אותה התכונה של הבריחה מן הכבוד שבאה מתוך איזה הכרח, חוסר הנוחות שבקבלת הכבוד – גם היא טובה וחשובה. למשל, אדם שלמד מסכת אחת ומשבחים אותו על שלמד שתי מסכתות. הוא היה רוצה להמשיך ליהנות מן הכבוד שבשבחים, אך חושש שאם לא יעמיד את המשבחים על טעותם, עלולים לשאול אותו על המסכת שלא למד ואז יתגלה קלונו. מתוך חוסר ברירה הוא נאלץ להודות שלמד רק מסכת אחת. בריחה כזו מן הכבוד, אף על פי שאינה כל כך טהורה ואידאלית, ואין בה ההתעמקות, היישרת השכל וההתעלות שבבריחה אידאלית מן הכבוד. ועל כן אינה מוארה באור קודש כְּזו שבאה מתוך נדבת הלב הפנימית, כלומר, מתוך העבודה המוסרית והרוחנית וההתעמקות בנפש וברוח, הבאה מתוך הכרת קודש בהירה בערך האדם כנברא בצלם אלוהים, ושעל כן אינו אלא גילוי מזערי ובטל באינסוף לעומת "מֶלֶךְ הַכָּבוֹד" (תהלים כד, י) שאותו ראוי באמת לכבד. וכן חסרה בה הכרת האדם בנפשו, שעוד אין בה אותן המעלות שמייחסים לה המכבדים אותו. וכן הכרת האדם בקדושת הענווה ורוממות טהרתה, שהיא שורש כל המידות הטובות: "מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענווה עקב לסולייתה" (ירושלמי שבת א, ג), ובלעדיה אין אפשרות להתעלות לקדושה ודבקות באלוהים – מכל מקום גם היא מאשרת היא את האדם התומך בה את צעדיו. גם בעקבות בריחה כזו מן הכבוד, האדם זוכה בעקבותיה לאושר. מתוך ההקלה הנעימה על כך שלא מכבדים אותו על מה שאין לו, יתעמק בה וגם יגיע לבריחה האידאלית מן הכבוד, שתרומם אותו לקרבת אלוהים: מתוך ההכרח בא אחר כך הרצון, שכן כאשר מגלים כמה מטהרת וטובה היא הבריחה מן הכבוד רוצים בה מצד עצמה ומעמיקים בה.
ורוח החיים של ענווה טהורה ושוקטה, שאלו שני דברים שמאפיינים את הבורח מן הכבוד, מתפשט על כל האופי של האדם. כבוד הוא מהומה, התרוצצות נפשית מרעישה, הגורמת גם להעכרה של הנפש והתחשבות באינטרסים זרים. וכמו היין, שאליו דימה הרב קוק את הכבוד בפסקה הקודמת – יש בו תענוג ושמחה ואף יופי מסוים, והוא יכול להמריץ את האדם להעצים את הטוב שבו. אך הוא גם עלול להביא לחטא, לסיאוב ושפלות. ממילא בבריחה מן הכבוד האדם זוכה שוב בטהרה מאותה עכירות, שקט נפשי ועדינות. בתוך מהומה נפשית לא ניתן לערוך חשבון נפש שבא יחד עם ענווה, שכן ענווה מצריכה העמקה מתוך יישוב הדעת וצלילות. הענווה היא פארן של כל המידות החמודות,[137] שכן הענוותן מכיר את עצמו ואת נטיותיו, חוזקותיו וחולשותיו, מה הוא רוצה ומה מתאים לו. ממילא הוא גם יכול להעריך את המידות השונות באופן נכון. בכך הענווה מפארת כל מידה טובה, מעמידה אותה במקום נכון בנפש. רוח החיים של הענווה הולך הוא ומתפשט על כל האופי של האדם המחשב את דרכיו ברוח נכון, שכן בירור הדרכים והמידות מביא גם הוא לענווה, ליתר טהרה ועמקות של הענווה. ומקבל בחפץ ושמחת לב את כל הדרכים שהבריחה מן הכבוד באה על ידם – גם הדרכים שאינן אידאליות, של הכרח וחוסר נוחות. מתוך ההתעמקות בהן, אדם מתעלה וזוכה לאותה ענווה טהורה בשלמות.
והכבוד רודף אחריו בפנימיות נפשו. בניגוד לכבוד החיצוני שתלוי בסביבה הגלויה, בדברים הנאמרים – שלעיתים הם רק מן השפה ולחוץ, ללא הזדהות וביטוי של העולם הפנימי. על ידי הכבוד הפנימי האדם יותר ויותר בטוח בעצמו, ויכול להכריע ספקות ולבטים מתוך ביטחון באמת וביושר. מגדלו ומרוממו, כך שתחושת השפלות והחולשה שגרמה לו הספקנות הפנימית הולכת ומתמעטת. ושומר את תום טהרת קדושת התוכן של ענוות הצדק. תמימות ללא מום של ניסיון לעשות רושם על הזולת, להחצין ולפאר את שמו, שכן הכבוד נותר בפנימיות האדם, בהכרתו ואישיותו, ועל כן ממילא הוא הולך ומתעמק ברוחו. כאשר אדם אינו עוסק בנראוּת ובמידת הכבוד שהוא מקבל מן הזולת, הוא פנוי לעסוק בתכנים הפנימיים החשובים, וכך הם מתעמקים באישיותו. ו"עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת ד'" (משלי כב, ד). בעקבות הענוה אדם יכול לזכות ליראת אלוהים עליונה, יראת הרוממות, שכן הוא חושב על ערכם של הדברים מצד עצמם. המחשבה על עצמיותם של הדברים מביאה להכרה בעצמיות ומקור הכל, ליראת בורא העולם.
