מודעות היא יסוד התיקון לגאווה. אמנם, כמו כל תרופה שמביאים לחולה – הוא יכול להחליט האם ברצונו לקחת ממנה או לא. כך גם המודעות לגאווה, רק אם האדם רוצה לתקן את מידותיו הוא יוכל לזכות במודעות שתרפא ממנו את הגאווה. אם האדם לא ירצה מאוד בתיקון מידותיו, הוא לא יגלה שהוא גאוותן, שכן הגאווה מעוורת את עיני האדם. הוא אינו רואה את מומיו, וכדי להכיר בכך שהוא גאוותן הוא צריך להכיר בסתירה הפנימית שקיימת בו: בעל גאווה רואה את עצמו כעניו כמובן, שהרי הוא כליל המעלות, ואם יכיר בכך שהוא גאוותן, משמעות הדבר היא שיש בו עיוות, שהוא משקר לעצמו. זוהי סתירה של כל בניין הדימוי העצמי המעוות שהוא יצר לעצמו. על כן עצם המודעות לגאווה היא הקושי הגדול ביותר, והיא המפתח להסרת הגאווה.
כאשר אדם באמת רוצה לתקן את מידותיו ומגלה שהוא גאוותן – ההכרה בגאוותנותו אינה אמורה להרוס את הגאווה, למחוק אותה בלבד, אלא לאפשר לאדם לרפא את עצמו מן הגאווה על ידי תהליך של תיקון הגאווה. יש תקנה לגאווה, שכן יש בה צד חיובי – מודעותו של האדם לכישרונותיו וייחודיותו אינה שלילית, זו אמת שאדם צריך להכיר בה. השקר שצריך תיקון הוא ההפרזה בערכו העצמי, או במסקנתו של הגאוותן, שהואיל והוא אדם כשרוני ומיוחד, ראוי לשבח אותו או להעניק לו הטבות מיוחדות. זהו עיוות כמובן. המודעות לכישרון צריכה לגרום לאדם להביא ברכה לעולם על ידי כישרון זה, להאיר ולהועיל. זו המסקנה הנכונה. ואם האדם מודע לכך שהגיע למסקנה שגויה, הוא יכול לרפא את עצמו מטעותו בזכות זאת, להעמיק ולהגיע למסקנות הנכונות.
