בפסקה זו עוסק הרב קוק בהשפעתן של התורה והמצוות על המציאות. בתחילה עוסק הרב קוק במצוות – בפרקטיקה הגלויה, ולאחר מכן בתורה – בתיאוריה המתממשת בפרקטיקה.
כשם שציור הוא מימוש של רעיון מופשט שעלה במחשבת הצייר, על ידי צבעים, קווים וקומפוזיציה מסוימת על הדף, כך כל המצוות כולן הן ציורי האמונה. המונח 'צורה', שנפוץ בכתבים מימי הביניים, הוא תרגום המונח הלועזי 'אידאה'. על כן תרגום המונח 'אידאל', הוא 'ציור' – ביטוי ומימוש לצורה. אמונה היא אידאה מסוימת, עמדה נפשית של הזדהות וזיקה שיש בנפש לאמת נעלה מן המציאות, ואת אותה אידאה של אמונה, של אמת נעלה שהעולם חדור בה אף שהיא אינה נתפסת בחושים הפשוטים, מציירות המצוות במציאות בכך שהן מביאות אותה לידי ביטוי מוחשי. באות הן מתוך עומק האמונה. מה שמניע את האדם לקיים מצוות הוא אותו חוש של אמונה שקיים בעומק נפשו, ומיתרגם למחשבות והרגשות מוגדרות וברורות יותר – עד למעשי המצוות הגופניים. ומתוך מה שהאמונה האלוהית בעליונותה המופלגה מחייבת במהלכי החיים. עם כל כמה שהאמונה נעלה ומופשטת, היא מחייבת גם התממשות גשמית באורחות החיים, באופן גלוי ומוחשי, מבלי להישאר כאידאה מופשטת. המציאות הנפשית וההכרתית אינה נפרדת מן המציאות הגופנית. בנקודה זו חולק הרמב"ם על אריסטו:[47] אריסטו טען שקיימות נפשות רבות: נפש האחראית על תהליך העיכול, נפש האחראית על הדמיון וכך בכל תחום ותחום באדם יש נפש נפרדת האחראית עליו. על כן, חלק מהנפשות קיימות גם אצל בעלי חיים, בתחומים השייכים גם לבעלי חיים, כמו העיכול. ואילו הנפש "השכלית", האחראית על המחשבה והמוסר, קיימת רק אצל האדם. ואילו לדעת הרמב"ם, למרות התכונות השונות שקיימות בנפש וריבוי התחומים בהם עוסק האדם, הנפש עצמה היא רק אחת ('שמונה פרקים' א). אי אפשר להפריד את התפיסות והרעיונות מן הגוף וצרכיו. אדם אינו יכול להגות בעניינים שברומו של עולם, ויחד עם זאת לאכול כמו בהמה. הנפש המשכלת מחייבת נימוס מסוים, ובכך היא באה לידי ביטוי באורחות החיים. מתוך אותה תפיסה אחדותית, בתורת ישראל צריך לברך על האכילה, למשל, ובמקרים מסוימים להוסיף ברכת 'שהחיינו'. יש להתייחס למזון בצורה נאותה ומכובדת, ללא זלזול והשחתה. כך מתגלה הקשר שבין האמונה לבין המצוות, בין הצורה לבין הציור.
כל מצוה וסעיפיה, בהיעשותם מציירים הם בחיים הנפשיים והעולמיים את הראוי להצטייר מצד עומק האמת של אמונת אלוהים. ה"ציור" שמציירות המצוות אינו רק משל וסמל לאמונה, אלא השפעה ממשית על האדם המקיים אותן ועל העולם בכללו. קיום המצווה מעלה למודעוּת את השגחתו ורצונו של אלוהים, את החזון והאתגרים שהוא מציב בפני האדם. בכל מצווה ומצווה בפני עצמה, מתעצמים בנפש ובעולם הערכים והמידות שמתגלים באותה מצווה. כך כמובן במצוות שבין אדם לחברו, המעצימות את ערכי הצדק, החסד, הנאמנות וכיוצא באלו. וכך גם במצוות שבין אדם למקום – כאשר אדם מקיים מצווה הוא מכיר בכך שהוא אינו הריבון על המציאות, שהוא אינו בהמה שצריכה לספק רק את צרכיה השונים אלא יש לו מגמה ותפקיד להיות שותף לפעולה האלוהית בתיקון העולם. וכל העברה, כשלון ורפיון אשר למצווה – עבירה יכולה להיות בשתי דרגות: או בכישלון, כאשר אדם מתפתה ליצרו ועושה דבר אסור, או ברפיון, קרירות מסוימת בעשיית המצווה ועשייתה באופן מינימלי רק כדי לצאת ידי חובה. לשתי אלה ישנה השפעה שלילית במציאות. הרי היא מציירת בחיים ובעולם את ההיפוך הגמור ממה שהאמונה האלוהית ברום אמיתתה מחייבת. עבירה יוצרת עיוות במציאות, שקר שהאדם משקר לעצמו, כמו המחשבה שהוא יכול להסתיר את מעשיו מפני אלוהים או להתעלם מהשגחתו. ככל שאדם חוטא יותר, זהו הרושם שנוצר בחייו האישיים ובעולם בכללו. "גדול מצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה" (קידושין לא, א). מי שמקיים מצוות אף על פי שאינו מצווה בהן, פועל על דעת עצמו כיוון שהדבר נראה טוב ויפה בעיניו, אך משום כך השפעת מצוותיו על המציאות אינה רבה, אם בכלל. ואילו המקיים מצוות מפני שהוא נצטווה בהן, ומפני שהוא מכיר בכך שמוטל עליו למען השלמתו האישית ותיקון העולם לקיים את המצוות, מתקשר כך לאמונת אלוהים ולכל האמיתות והערכים הנובעים ממנה ונחשפים על ידה. ואף אם אינו מכיר בכך: בין שיהיה כוח אותה השלשלת – הקשר של המצווה לציור האמת או של העבירה לציור השקר, ידוע או בלתי ידוע לעושָהּ, הפעולה היא נפעלת, והעוז האלוהי, גילוי הנוכחות האלוהית במציאות, מתגדל בעבודה התורית שבאה מהסתעפות האמונה, ונופל ונימק, מתקטן ונעלם, בביטול העבודה ועזיבתה. השפעתה של מצווה או עבירה אינה תלויה במודעותו של האדם. כמובן שהמודעות לערך המצווה וטעמיה או הכוונה להזיק ולמרוד יכולה להגדיל את ההשפעה, ולהלכה הוכרע שמצוות צריכות כוונה (פניני הלכה תפילה טו, ח) – אך גם כוונה לעצם קיום המצווה, בלי הבנת טעמים ומשמעויות שונות, מספיקה כדי להשפיע במידה מסוימת על המציאות. על כן המצוות לא ניתנו רק לאנשי רוח גדולים, וגם אנשים פשוטים ביותר שאין להם אלא הכרה עמומה וכוונה כללית בקיום המצוות, תמיד מחויבים בהן.
זהו העיקרון הבסיסי: ישנם מעשים המבטאים את האמונה והקודש, את הקשר עם המקור האלוהי – אצל כל אדם. כל אדם נברא בצלם אלוהים ויכול לממש אותו על ידי שבע מצוות בני נוח, דרך ארץ ומוסר כללי. על גבי זאת מוסיף הרב קוק את ייחודיותם של ישראל בכך: התרבות של קדושת ישראל הפנימית. בניגוד ל"תַרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים" (במדבר לב, יד), של ריבוי חטאים ורוע, יש תרבות של ריבוי קודש וטוב. תרבות זו מיוחדת לישראל. מודעותם של ישראל לייחודיותם, לכך שיש בהם סגולה של קודש ושהם מצווים בתרי"ג מצוות – כאשר היא באה לידי ביטוי גלוי באופן נכון, היא מרחיבה את הגבול של ההרגשה אשר לאמת עליונה זו, ואהבת תורה ומצות ויראת־שמים ויראת חטא מתגדלת כל מה שהידיעה התורית בעומק עומקה מתרבה בעולם, כל מה שרזי תורה מתבארים בעולם וכל מה שקדושת העבודה הטהורה מתאדרת. ככל שהכרתם של ישראל בסגולתם מורגשת ומודעת יותר, כך יש יותר הזדהות ורצון ללמוד ולהבין, להתייחס באופן ראוי לתורה ולמצוות, לקשר עם המקור האלוהי. התבארות רזי תורה היא גם תוספת ידיעה והכרה בטעמי המצוות ומשמעויותיהן, שכמובן מעצימה את אהבת התורה ואת קיום המצוות, אולם גם תוספת הכרה בעצם העובדה שישנם רזים. אדם עלול לחשוב שחוץ מנקודות מסוימות שאינן ברורות לו, הוא יודע כל, מכיר ושולט. ממילא יש בו פחות פליאה ביחס לתורה, וגובר הסיכוי שעבודתו תהיה "מִצְוַת אֲנָשִים מְלֻמָּדָה" (ישעיהו כט, יג). דווקא כאשר האדם מוסיף דעת ומבין יותר ויותר, מתבאר לו עד כמה הוא רחוק מידיעת הכל. רבה בו הפליאה ביחס לתורה, והוא מתחדש ומגלה עוד ועוד, בגלל ההכרה שתמיד נותרת עוד תעלומה גדולה לפניו. המודעות לגודל התפקיד ומשמעות המצווה המתחייבת ממנו, מעבירה את האדם ממעמד של עבד אלוהים שממלא הנחיות, לשותף פעיל. וכלשון המדרש: "אמר רבי ירמיה בן אלעזר, עתידה בת קול להיות מפוצצת באוהלי צדיקים, ואומרת, כל מי שפעל עם א־ל יבוא ויטול שכרו" (ירושלמי שבת ו, ט).
ההיגיון הקדוש שלמעלה מכל הגיון חול, מחשבות ותפיסת עולם הנובעות מתוך מודעוּת לקדושת ישראל והעמקה בה, יוצרות אורח חיים נעלה ממה שמורה הגיון חול – המבטל את ההבדל בין ישראל לעמים. בכך הגיון הקודש מעורר הוא את נימי הכינור אשר לנשמת אלוהים שבאדם ושבעולם. על גבי המודעות לקדושת ישראל ועשיית המעשים המתאימים לה, מופיעה אצל האדם יצירתיוּת מיוחדת, רוח הקודש שנובעת מתוך אותה קדושה. חז"ל מספרים שהייתה רוח נושבת במיתרי כינורו של דוד המלך בחצות כל לילה, הכינור היה מתנגן וכך דוד המלך היה קם ועוסק בתורה או בשירות ותשבחות (עי' ברכות ג, ב). דוד ברוח קדשו חיבר מזמורי תהלים,[48] אך ישנם אופנים שונים ומגוונים בהם מתגלה רוח הקודש. העמקה בקדושת ישראל ואורח החיים המבטא אותה, יכולים לעורר את נשמת האדם והעולם – הפוטנציאל העליון שבהם שצריך להיחשף, להביא להשראה נפלאה ויצירה לטובת המציאות. והעיניים רואות בראיה בהירה את הגודל את האמת של האמונה. בשלב מסוים המודעות לקדושה נעשית מוחשית, עד כדי הכרה פשוטה וברורה של אידאת האמונה, המתפשטת בכל התורה, בכתבה ובמסורותיה, האמונה מתגלה בכל התורה – בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, באופן גלוי ומחייה. ואפילו במנהגי ישראל שהם גם־כן תורה,[49] ובניגוד למצוות, בהן פתח הרב קוק את הפסקה, המנהגים נובעים מרצונם של ישראל באופן חופשי. בתחילה אדם מקבל עליו עול מצוות באופן של הכרח, גם מבלי שהוא מזדהה איתן ורוצה בהן. כאשר הוא מתעמק בקדושה ובאמונה, הוא זוכה לרוח הקודש ויצירתיות, להיות שותף עם האלוהות במגמתה. ובסוף הוא גם יודע מעצמו אלו מעשים טוב לעשות שכן הם הדבר הראוי והמתאים לאמונה, אף שאינם בגדר צו אלוהי מכריח.
