הרב קוק הגה וכתב רבות על תיקונים כלליים במציאות, על הגאולה וקיבוץ הגלויות, ומי שמחפש מענה לצרכי נפשו הפרטית לא במהרה מוצא את מבוקשו בכתבי הרב קוק המוכרים יותר. הצורך למצוא מענה עבור מצוקותיו הפרטיות של האדם הוא חשוב מאוד. כשם שלא יעלה על הדעת שכאשר בא אדם לרופא שירפא את כאביו, במקום למצוא לו מזור הרופא ירצה בפניו על מחקרים חדשים בתחום הרפואה – כך לא יעלה על הדעת שאפשר לזנוח את צרכי הפרט בתחום האמונה. אך עם כל חשיבותו של לימוד אמונה כזה, הוא אינו האמונה הגדולה, אמונה שמאירה לכלל ההוויה. העיסוק בפרט והעיסוק בכלל צריכים להיות מקבילים ומשולבים, אך יש לדעת שיש מדרג ביניהם, העיסוק בכלל הוא גדול ונעלה יותר מן העיסוק בפרט שבאמונה קטנה.
האמונה הגדולה כשהיא מזרחת אורה על הנשמה, כאשר אדם עוסק באמונה הגדולה, הוגה בה ומממש אותה במעשים, כל העולם מתמלא אורה על ידה. באמונה הגדולה עוסקים בכלל העולם ולא ביחיד בלבד, וממילא הארת הנשמה באמונה הגדולה מאירה את העולם כולו. כשמאירים מקום אפל הכל מתגלה – גם הפגמים. לכן ההארה אינה גורמת לאושר ותענוג לכל, היא מעמידה את המתבונן גם על המורכבות והקושי שבמצב. אך יחד עם זאת, ההארה חושפת מלבד הפגמים גם את האפשרויות לתקן אותם. משום כך להארה זו של זיהוי הפגמים ודרכי התיקון שלהם, זוכה דווקא נשמה של אדם מיוחד: נשמת קדוש־ד'. קודש הוא נבדלוּת,[26] אדם שנבדל מן המציאות הרגילה ונעשה מיוחד לה', מזדהה עם המגמה האלוהית של הטבה עם כלל המציאות ותיקונה, בניגוד לאדם רגיל שמזדהה בעיקר עם הסביבה הקרובה אליו, צרכיו ושאיפותיו הפרטיים. קדוש־ד' אינו נפעל על פי תנאי הסביבה וצרכי הישרדותו, אלא פועל עליהם, מעצב את תנאי הסביבה לפי המגמה האלוהית שעמה הוא מזדהה. על כן הוא גם דבק בחיי א־ל חי העולמים, שמחייה את העולמים כולם, על כל תחומי המציאות בעבר, בהווה ובעתיד, בדומם, בצומח, בחי ובאדם. קדושה ודבקות בה' אינן פרישה מן החיים מתוך בוז להם, אלא היבדלות מהם על מנת לרומם ולשכלל אותם. כפי שאלוהים מחייה את העולמות כולם, כך גם הדבקות בו היא מַעֲבָר ל"תפיסה האלוהית" של המציאות – רצון ופעולה תמידית להוסיף טובה וברכה בעולמות.
ההארה הנשמתית שיש בנשמת קדוש ה', היא יכולת כללית גדולה, אפשרות להתחבר למכלול ההוויה, לחוש בה ולרצות בטובתה, לצאת מן המעגל המוכר והקרוב לאדם. אדם כזה נוטה להבין ולהתרשם מכל דבר במציאות שהוא נתקל בו, אפילו בשמועה רחוקה. תפיסתו היא מערכתית, הוא מבין כיצד הדברים כולם קשורים זה בזה ומשפיעים זה על זה, מתוך דבקותו במקור הכל, המחייה את הכל. הרב קוק מוסיף שהיכולת הכללית היא גם כוח כביר ונשגב, שכן הדבקות בה' ממלאת את האדם בעוצמה של חיים: "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בה' אֱלוֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (דברים ד, ד). וכאשר הוא עוסק בדברים כלליים מידת החיוניות שבו גוברת, האפשרויות לשכלל את המציאות לעולם אינן נגמרות, תמיד ניתן להציב יעד נוסף. כך הדבקות בה' גם עושה את שאיפותיו של האדם לנעלות יותר, וגם משכללת את האמצעים שלו להוסיף תיקון וטוב במציאות. אדם שמבחינה ביולוגית מתפקד, אבל אין לו עניין בתיקון ושכלול, אינו נחשב חי: "רשעים בחייהם קרויים מתים" (ברכות יח, ב). ואילו אדם שיש לו עניין ורצון בחייו, שיש לו יעדים של הטבה ותיקון שהוא רוצה לכבוש – אפילו במיתתו נחשב חי (שם, א), קל וחומר בחייו.
כשם שהיכולת והגבורה מצטיירת בתחילה בדמיון הקודש, כל פעולה של התגברות ותיקון במציאות מתחילה בדמיון, בחזון של מציאות נעלה, ככה הולכת היא ומתעלה בשכל ובפועל. האמונה הגדולה אינה נותרת בגדר דמיון מופשט, אלא מתממשת במציאות, עד "וְתִגְזַר אוֹמֶר וְיָקָם לָךְ" (איוב כב, כח) – יכולת לממש את עוצמת האמונה הגדולה גם בשינוי לטובה של המציאות, כפי שנאמר על צדיקים, ש"גוזרים" שדבריהם יתקיימו במציאות וכך נעשה בפועל (עי' שבת נט, ב). כך הדבר אצל כל אדם לפי עיסוקיו ודרגתו: קְדוֹשׁ־ה' שפועל בשדה לימוד התורה, יביא לידי ביטוי את הארת נשמתו בתיקון המציאות בתחום התורה; קְדוֹשׁ־ה' שפועל בשדה הרפואה יביא לידי ביטוי את הארת הנשמה בתחום הרפואה, וכך גם במדע, בכלכלה ובכל שאר תחומי החיים. מתוך הנשמה מתעוררים כוחות רוחניים, נולדים רעיונות המתגבשים לכדי תוכניות ממשיות במציאות, עד שהן מוציאות אל הפועל את הארת הנשמה באופן מפורט ומעשי של הטבה במציאות המוחשית.
חזונות הנביאים על תיקון העולם, על כוחו של האדם ותפקידיו הנעלים, מצטיירים בדימויים שונים שהפרשנים נחלקו במשמעותם. כך למשל באשר לנבואת האחווה העולמית שתהיה באחרית הימים: "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ" (ישעיהו יא, ו) – יש שמסבירים שהדברים כפשוטם, שבעלי־חיים שכיום ניזונים מאכילת בעלי־חיים חלשים מהם, יהיו ניזונים באופן אחר ולא יטרפו (רמב"ן ויקרא כו, ו). ויש שמסבירים שזהו רק משל על האחווה שתשרור באנושות (רמב"ם הל' מלכים יב, א). מכל מקום, דימויים אלה משפיעים בפועל על התנהלות האדם במציאות, על שאיפותיו ומעשיו, וכך מביאים לתוספת ברכה וטובה בעולם באופן תמידי. אדם שמאוד רוצה בטוב אך אינו מדמיין את המציאות הטובה שהוא חפץ בה, עלול לעזוב במהרה את רצונו הטוב ולהשתלב במציאות החסרה שסביבו. המציאות מוגבלת ונדמה שאינה יכולה להשתנות לטובה. על כן האמונה הגדולה גם יוצרת דמיון שמוציא את האדם ממגבלות המציאות – "הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר?!" (בראשית יח, יד). היכולת והגבורה הן פועל יוצא של עוצמת האמונה הגדולה והדבקות בה', שמביאה את האדם להכרה שאין מציאות שאינה יכולה להשתנות לטובה. גם הים הגדול יכול להיבקע, השקיעה יכולה להיעצר והמתים עוד יקומו לתחייה. לכל יש תקנה ותשובה באופן מסוים, והאמונה מביאה את האדם שיחתור תמיד למוצאו.
