לעומת תשובת היחיד שאדם עושה בינו לבין עצמו, בירור תכונותיו היסודיות ולאור זאת מעשיו ומידותיו – כדי לתקנם, קיימת הַתְּשׁוּבָה הַגְּדוֹלָה. גדולתה מתשובת היחיד היא בשני מובנים: במובן הכמותי – התשובה הגדולה נוגעת לכלל ההוויה. ובמובן המהותי – התשובה הגדולה מיועדת לשנות את סדרי העולם באופן מהפכני, להשיב את העולם למצבו הראשוני קודם חטא אדם הראשון, בגן עדן, בו אין מוות ורע. בתקופה אידאלית זו ישוב כל הרע למקורו הטוב, כאשר יוסיף לאנושות ניסיון וחכמה שתוכל להשתמש בהם על מנת להמשיך ולהתעלות יותר ויותר, עד לאין קץ.
כל תשובה מתחילה בשאלה, בביקורת עצמית וביקורת חברתית, בירור ותהיות ערכיות מה ראוי שימשיך להתקיים כפי שהוא ומה צריך להשתנות. כדי לשאול שאלות אלה יש לפתור שאלות אחרות, מצוקות בסיסיות יותר. כל עוד עם ישראל מפוזר בגלות, נרדף ומשוסה, הוא אינו יכול לבשר לעולם את בשורת התשובה הגדולה, שכן עליו לדאוג להישרדותו. הוא עסוק במלחמה על חייו ובשימור המסורת מהשפעות זרות. לכן תְּחִיַּת הָאֻמָּה, שהיא שינוי כולל ומקיף במציאות החיים של העולם היהודי, מאפשרת לשאול שאלות ערכיות ומהותיות. במאמרו הגדול 'למהלך האידאות בישראל', מבאר הרב קוק שרק אומה הכוללת את כל שכבות הציבור השונות, אומה שיש לה ממלכה עצמאית, מוסדות וממשלה, יכולה לבסס את מציאות הקודש האידאלית שהעולם צריך להגיע אליה בתהליך תשובתו.[138] משום כך תחיית ישראל בארצו הִיא הַיְסוֹד שֶׁל בִּנְיַן הַתְּשׁוּבָה הַגְּדוֹלָה. כאשר עם ישראל שב לארצו ומכונן בה חיים עצמאיים, הוא יוצר בסיס שעל גביו אפשר לעסוק במימוש התפקיד האלוהי המיוחד שיש לישראל, להיות "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו). חיים עצמאיים בארצו מצריכים את עם ישראל להתמודד עם מושגי הקודש הכלליים, הגדולים, שנוגעים לכלל ההוויה – ולא מאפשרים לו להסתפק במושגי הקודש הפרטיים שבהם עסק במשך שנות הגלות.
תחיית ישראל תופסת מקום מרכזי בתודעת האנושות. האנושות ללאומיה השונים אינה יכולה להתעלם מתופעה פלאית זו, ומתמודדת איתה בצדדים שונים, לטוב ולמוטב. מדינת ישראל נמצאת במרכז ההתהוות של הפוליטיקה העולמית, במוקד התנגשותן של ציוויליזציות שונות, הנצרות, האסלאם, החילוניוּת והדתיוּת, השמרנות והליברליזם – לכל יש זיקה ועמדה ביחס להתנהלותה של מדינה קטנה אחת, מה שיוצר בירור תמידי של אמונות וערכים. עיניהם של מיליוני אנשים מכל העולם מופנות לעם ישראל בציפייה לבשורה רוחנית, לגאולה. גם המבט הביקורתי והשונא מצפה ותוהה מה תהיה הבשורה שתצא מעם ישראל, לא פחות מאשר המבט האוהד, שכן גם הוא מנסה להתמודד בדרכו עם תופעה זו ומשפיע עליה לטוב ולמוטב בביקורתו. קיימים סכסוכים טריטוריאליים ודתיים רבים אצל עמים הגדולים באוכלוסייתם ובשטח ארצם פי כמה וכמה מעם ישראל, ובכל זאת, סכסוכים אלה מושכים הרבה פחות התעניינות וביקורת ממה שיש ביחס לישראל. קיימת מודעוּת לכך שלעם ישראל יש מסורת איתנה על תפקידו החשוב, על כך שהוא העם הנבחר שנועד לגאול את העולם, ואומות העולם מנסות להבין כיצד מתממשת מסורת זו. האם זהו באמת העם הנבחר? האם כך עליו לנהוג? שמא עם ישראל מועל בתפקידו?
לפני אלפי שנים ניבאו נביאי ישראל על מציאות אידאלית של עולם מתוקן, ללא רע. במציאות נפלאה זו, אמרו הנביאים – עם ישראל ישוב לחיות בארצו, כקודם החורבן והגלות. הנבואה פסקה, וככל שחלף הזמן, נדמה היה יותר ויותר שחזון הנביאים כוזב, שהוא חלום יפה אך חסר כל אחיזה במציאות. עד שהופיעה תחיית האומה, והייתה למימוש מוחשי של חזון הנביאים. למרות אלפיים השנים שחלפו, הפיזור בגלות, השנאה והרדיפות, דברי הנביאים על כך שעם ישראל ישוב לארץ מכורתו הולכים ומתממשים לעינינו באופן פלאי. בתקופת חייו של הרב קוק, התחייה הלאומית הייתה מעט מזעיר ממה שהגיעה אליו כיום. עם של שרידי חרב, מוכה, משוסה ומפולג בתוך עצמו, הקים תוך עשרות שנים בודדות מעצמה טכנולוגית וכלכלית אדירה. על כן האומה שקמה לתחייה בארצה וייסדה מדינה משלה, היא הוכחה חיה ומובהקת לאמינותו של חזון הנביאים, ומשום כך מובן שהיא יסוד לתשובה הגדולה של כלל ההוויה.
את התשובה הגדולה שתחיית האומה היא יסודה, הרב קוק מכנה גם: תְּשׁוּבַת יִשְׂרָאֵל הָעֶלְיוֹנָה, שכן התשובה הנוגעת לכלל העולם מתחילה בקרב ישראל פנימה. לעם ישראל יש אוצר אדיר של מסורת, ספרות ומנהגים שונים, ועליו להפוך בו ולהפוך בו עד שיברר מתוכו יסודות מחשבתיים שעל פיהם ניתן יהיה לגבש חיים קדושים, אידאליים וטובים. השאלה כיצד והיכן מתגלה הקדושה בחיי ישראל כאומה, עומדת לפתחו כבר כמה דורות. היא מפלגת ומאחדת ושוב מפלגת את העם, כמו עיסה שנילושה במרכיבים שונים – עד שתגיע למצבה האידאלי. עלינו ללוש מעצמנו הוויה חדשה, עם כל המרכיבים שבנו, כל חכמת הדורות והכישרון היהודי הייחודי. על כן זו תשובה עֶלְיוֹנָה, לא רגילה. אין די בכך שכולם ישמרו מצוות על פי כל דקדוקי ההלכה כהעתק מדויק של העבר, שכן המציאות משתנה וכל הזמן נוספים מרכיבים רבים ושונים שיש להתחשב בהם. לכן תשובה זו מתעוררת רק מתוך תחיית האומה, כאשר יש קיבוץ גלויות וממילא קיבוץ של כל המסורות והשיטות השונות בתורת ישראל למקום אחד, בו ניתן לדון, ללבן ולכונן חיי קודש לאור המציאות המתחדשת על פי התורה. ובתוך כל המסורות השונות ישנה גם אמונה גדולה בכוחו האינטואיטיבי הנבואי של עם ישראל לרבדיו, שעליהם אמר הלל הזקן: "הנח להן לישראל, אם אין נביאים הן, בני נביאים הן" (פסחים סו, א).
תשובת ישראל לארצם ולזהותם המקורית, לקודש, מעוררת שאלות רבות, פחדים והתמודדויות לא מוכרות. התרגלנו לחוות את החורבן, לבכות מרה על הגלות, להתמודד עם רדיפות ולנסות לשרוד ככבשה בין שבעים זאבים. אך מהי הגאולה וכיצד לחוות את השראת השכינה במציאות, איננו יודעים. כדי לשמר את הזהות היהודית בגלות לאחר החורבן, נעשתה עבודה רוחנית של דורות על גבי דורות על ידי גדולי ישראל והציבור הרחב שמסר את נפשו על התורה. היו צריכים לעבד את החורבן לחוויה מכוננת שמחזיקה חיים של עם מפוזר בכל קצוות תבל, להציב ציונים ולשרטט סימונים, כדי לא לאבד את הזיקה לארץ ולקודש. כך גם בשיבה לציון – נדרשת עבודה רוחנית ומעשית גדולה מאוד עבור כינון תודעה של חיי קודש שיאירו לכל ההוויה. לא פחות קשה לעבור מתודעה גלותית לתודעה של בניין וגאולה, מאשר לעבור ממציאות של מקדש והשראת שכינה לחורבן והסתר פנים. כאשר הלכו ישראל במדבר לקראת ארץ ישראל, מרוב פחד היו שנואשו וקראו: "נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה" (במדבר יד, ד). במצרים הכל היה ידוע ומוכר, וגם אם החיים היו קשים ועלובים, אפשר היה להסתדר, לא היה פחד ממציאות לא מוכרת. אולם בארץ ישראל, ארץ הקודש, המציאות תהיה שונה לגמרי, ומי יודע מה עלול להיות שם. גם כיום, אל מול האתגר הרוחני שבהיאחזות בארץ ישראל באופן ריבוני וממלכתי, יש שחוששים ומעדיפים את שפלוּת חיי הגלות. עשרות שנים אנו עומדים מול ירושלים והר הבית, יהודה, שומרון ועזה, ומהססים. השאלות רבות מספור, נוקבות ונוגעות לחיי אדם; שאלות פוליטיות, רוחניות וערכיות. לפעמים דווקא חוסר מודעות מקל על הדבר, כאשר עושים בלי יותר מדי מחשבה, ומקווים לטוב. אולם המציאות הרוחנית והתרבותית מחייבת לדון בסוגיות תחיית האומה והקודש, ולמצוא תשובה. על תפיסת האמת בדור זה התנבא ישעיהו: "וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת" (ישעיהו נט, טו), וביארו חז"ל: "שנעשית עדרים עדרים והולכת לה" (סנהדרין צז, א). זהו ניסוח בסגנון תנ"כי לתרבות הפוסטמודרנית הקיימת כיום, של ערעור מושג האמת מעיקרו. אך זהו מצב שאינו יכול להתקיים לנצח, העדרים צריכים רועה, ועל כן עיניהם של מיליונים נשואות לעם ישראל, מתוך הכרה שמשם עתיד לבקוע האור.
ומתוך תשובת ישראל העליונה, מתחוללת גם תְּשׁוּבַת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ שֶׁתָּבוֹא אַחֲרֶיהָ. כאשר שבים ישראל בתשובה, חוזרים אל עצמיותם, ממילא הם גם ממלאים את ייעודם להיות "לְאוֹר גּוֹיִם" (ישעיהו מט, ו). כשם שבתוך עם ישראל הכוהנים אינם חיים לבדם כמעמד נפרד ומנותק מיתר העם, היושב לו במגדל שן ודן בשאלות מופשטות – אלא יש זיקה חזקה בינו לבין העם, מפגש המתממש במסגרת מתנות הכהונה והעלייה לרגל, "כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ" (מלאכי ב, ז), כך גם ביחס בין עם ישראל לכלל האנושות – צריכה להיות השפעה הולכת וגוברת שתרומם את ההוויה כולה. צריכים להיות בישראל בתי מדרש ומכוני מחקר שיפתחו לאור ערכי הקודש פילוסופיה דתית, הגות מוסרית, חברתית ופוליטית, וכך יהיו למגדלור רוחני עבור האנושות. אל לנו להסתפק בהישגים החומריים שתרמה מדינת ישראל לאנושות, בפיתוחים הטכנולוגיים והמדעיים למיניהם, הגם שרבים וחשובים הינם. עם ישראל נועד להעניק בשורה רוחנית ומוסרית לעולם, כחזון הנביא: "וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלוֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָיִם" (ישעיהו ב, ג).
