הרב מתייחס כאן לבעיה שהעסיקה הוגים רבים במשך הדורות – היחס בין חיי הנשמה לבין חיי הגוף. האם יש ביניהם תחרות, או שמא דו-קיום, שלום והתאמה? יש כאן שתי סדרות של מושגים: גוף-נשמה, וארץ ישראל-חוץ לארץ (שאמנם לא מוזכרת בפירוש, אבל מובנת מאליה).
יש כאן תובנה לגבי דרכה של התרבות האנושית בכלל. לא בִּכְדִי, כל המאמצים הרוחניים והדתיים הנעלים של האנושות, היו כרוכים בהנגדת הרוח לבשר בניסיון לכבוש אותו. אצל אומות העולם, הגוף מהווה מכשול מסוים להתפתחות הרוח, ולכן צריך להגביל ביותר את הפעילות הגופנית, עד לדרגות של נזירות חמורה, כפי שהיא מקובלת אצל הבודהיסטים והנוצרים הקתולים והפרובוסלביים. גם אצל המוסלמים, אף שאין להם מוסד מסודר של נזירות, ישנם הדרווישים והצופיים, שחיים בדרך של נזירות על מנת להשיג מדרגה רוחנית גבוהה. גם אצל שאמאנים אינדיאנים ובשאר פולחנים המוכרים לנו פחות, ישנם סוגי נזירות חמורים יחסית. הבחירה ברוחני-אלוהי על חשבון הארצי-גופני-חומרי, היא דרכה של האנושות לזכך את עצמה. זה נכון לגבי העמים האחרים, וגם לגבי הגוף הישראלי בחוץ לארץ. שם, גם הוא מפריע, מפני שהוא נמצא בתנאים הלא נכונים. לכן גם המוסר היהודי של חוץ לארץ נבנה במידה רבה על יסודות של הסתייגות מן הבשר, למן הצנעת ערך החיים הגופניים, עד לתעניות וסיגופים ממש. אפילו הרמב"ם שהיה רופא, היה בעד נתינת מקום מינימלי לגוף, כפי שכתב: "…מי שכבר התבטלה מחשבתו ותשוקתו לענינים הבהמיים, רוצה לומר בחירת תענוג המאכל והמשתה והמשגל, ובכלל החוש הממשש אשר באר אריסטו במדות ואמר בשזה החוש חרפה לנו, ומה טוב מה שאמר כי באמת הוא חרפה…" (מורה נבוכים ב, לו). כלומר, עונג רוחני של השגת המושכלות הוא טוב, אבל עונג הנובע מן הרצון הגופני, מן החישה, האכילה והשתייה, הוא חרפה. זה מטה את לב האדם מן האמת. המוסר שעוצב בחו"ל בהחלט לקח בחשבון את חסרונותיה של הגופניות, אפילו של הגוף הישראלי, שכן שם הוא לא מתאים למציאות. הקדושה שם יכולה להיות רק קדושה של רוח, שכמעט ואינה נפגעת מטומאת ארץ העמים, שגושה ואווירה טמא (עי' נזיר יט, ב).
כשם שמבין כל הארצות ישנה ארץ הקודש, השונה גם בארציותה משאר הארצות, כמו שכתוב: "כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא… אֶרֶץ אֲשֶׁר ד' אֱלוֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ד' אֱלוֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים יא, י-יב). כלומר, התורה אומרת שזו ארץ אשר בארציותה – בקרקע ובפירות שבה, היא מיוחדת וקדושה. כשם שהגוש – האדמה ממש, הוא קדוש, וגם האוויר קדוש ומיוחד, כך, אומר הרב, הַבָּשָׂר שֶׁל הַגּוּף הַיִּשְׂרְאֵלִי הוּא קָדוֹשׁ. אמנם רק בתנאים המיוחדים שבארץ אפשר להשיג את קדושת הבשר של הגוף הישראלי. כאשר העונג והטעם משתלבים בפריחת הארציות, מבינים את הערך של "לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ" (ישעיהו מה, יח), ו"ישובו של עולם" (סנהדרין כד, ב) – ישיבת הארץ והפרחת השממות. ואכן, "עתידה ארץ ישראל להיות מרחבת ועולה מכל צדדיה" (ספרי דברים א ד"ה 'כיוצא בו'), הקדושה הזו תתפשט על מלוא העולם. קדושת החיים תתפשט על מלוא הממדים הרוחניים והגופניים גם יחד. אבל לעת עתה, "ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות" (משנה כלים א, ו), והגוף הישראלי מקודש מכל הגופים.
אמנם, גם במצב הקיום השלם של העם בארצו, התורה נותנת לאדם אפשרות להיות נזיר. אבל קודם כל, ברור שלהיות נזיר זו רשות, ולא דרך בלעדית. יותר מזה – באותה מידה בה הוא נקרא קדוש, הוא נקרא חוטא (תענית יא, א). זה תלוי במניע. אם הוא מזהה בעצמו סכנה, מגביר את זהירותו ומנסה לתקן את עצמו על ידי הנזירות, זה טוב מאוד (עי' נזיר ד, ב). תמיד ישנו מרווח תמרון מסוים, וצריכים להיות ערים לסכנות הן מצד גוף והן מצד הרוח. אבל מי שחושב שזה דבר טוב מצד עצמו – חוטא. אמנם יש דעה שהנזיר מביא חטאת בסוף ימי נזרו מפני שהוא ירד ממעלתו, אבל לדעה השנייה הוא מביא חטאת על עצם העובדה שהזיר עצמו מן היין: ד' ברא את היין, והוא אומר שזה לא בשבילו?! אם האדם מבין מדוע באופן פרטי זה לא טוב בשבילו, זה בסדר. אבל להגיד שזה לא טוב בכלל, זה לא נכון. ומכל מקום, גם הנזירות המותרת בתורה היא עדינה מאוד לעומת סוגי הנזירות הקיצוניים שהתפתחו בתרבויות אחרות. באופן כללי, התורה מדריכה את האדם בכל אשר יפנה, וזה כולל את התנהגותו הגופנית החומרית – צרכיו, רצונותיו, חייו המשפחתיים והכלכליים וכל מה שאפשר ליחס לכוח הגופני והחומרי. כשם שגם המחשבה, הרוח, הערכים והמוסר מודרכים על ידי התורה. אין פה הוראה כללית האומרת שברוח צריך לעסוק כמה שיותר, ואילו בענייני הגוף כמה שפחות. גם שכר המצוות קשור לארץ הקודש ולמאמץ האנושי. "וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם" (ויקרא כו, ד) הוא שכר, רק מפני שהאדם מתאמץ לעבד את שדהו.
הַבָּשָׂר שֶׁל הַגּוּף הַיִּשְׂרְאֵלִי הוּא קָדוֹשׁ מַמָּשׁ כִּקְדֻשַּׁת הַנְּשָׁמָה. את האמירה הזו של הרב צריך להבין כמו את האמירה שאדם אחד הוא כמו חברו. ברור שזה לא נכון בכל המדדים, שהרי יש ביניהם הבדלים רבים במראה ובכישרון. הכוונה היא שיש ביניהם שוויון מהותי – אף שהם שונים, ערך האחד אינו גדול מערך השני. גם כאן, ברור שאין הכוונה שהגוף והנשמה הם אותו הדבר, אחרת הם היו נקראים באותו השם. הכוונה היא שערכו, קדושתו ומטרת קיומו של הגוף אינם פחותים מערכה, קדושתה ומטרת קיומה של הנשמה. גם זו יצירה אלוהית – הקב"ה יוצר את האדם עפר מן האדמה ונופח בו נשמת חיים. שתי הפעולות האלה מרכיבות את האדם, ושתיהן נעשו ברצון ד'. למעשה, במצב המתוקן גם הגוף אמור שלא לכלות.
בחוץ-לארץ, העבודה היא צורך מצווה. יש לעבוד כדי לקיים את הגוף, ולקיים את הגוף כדי שהנשמה תתקיים בעולם. בארץ ישראל יש ערך לגוף כמטרה לעצמה, כמו שאומר החת"ס (חידושים למסכת סוכה דף לו), שגם העבודה עצמה, עצם עיבודה של חלקת השדה כדי שבמקום קוצים ודרדרים תצמיח חטה, היא מצווה, עוד לפני שזה הועיל למישהו. לייפות את הארץ, ליישב ולהפריח אותה, כל אלה הם מעשי מצווה בעצמם, ונכללים במצוות ישוב ארץ ישראל. נוכחות אנושית, בנייה, יופי, תועלת וכל מה שכרוך בכך, אינם הכשר מצווה אלא המצווה בעצמה. כך הוא גם לגבי הגוף: בריאות הגוף, עירנותו והרגשותיו אינם רק הכשר למצווה של שמירת הגוף כדי שאפשר יהיה לקיים בו מצוות, שכן במקרה כזה אפשר היה להסתפק במינימום, אלא דבר נכון בפני עצמו. לכן, בחוץ לארץ כל מה שאינו הכרחי הוא בגדר ביטול תורה. בארץ ישראל, הדבר כשלעצמו אינו ביטול תורה. ברור שבכל מצב ישנה מערכת יחסים ואיזונים בין ערכים שונים, התלויה בין השאר גם באופיו של האדם וכישרונותיו. בספר 'אורות התורה' (ז, ב), הרב אומר שאם תלמיד חכם בעל כישרון גדול אינו מתעמק כפי יכולתו לחדש חידושים, זה ביטול תורה. הוא לא יכול להתגונן בטענה שהוא ישב עם ספר. הכל לפי ערך האדם, ולפי המציאות והצרכים. אבל באופן עקרוני, מי שבונה בית, עובד את השדה או עוסק בצרכי ציבור, אינו מבטל תורה. צריך שגם ילמד תורה, כמו שאפילו לגבי המלך, שכל עניינו עיסוק בצרכי ציבור, קובעת התורה שצריך להיות לו ספר תורה שיקרא בו כל ימי חייו. כל אדם צריך ללמוד, אבל איך, באיזו מידה ובאיזה אופן – זה תלוי בגורמים רבים. כאשר התחילה ההתיישבות של הפועל המזרחי, היה דגם כזה של חקלאים לומדי תורה. באים מהשדה, מתרחצים וטועמים משהו, והולכים ללמוד בבית המדרש, כל אחד כפי כוחו. לא צריך להגיע למה שנעשה בקיבוצים (גם חלק מאלו הדתיים), שאפילו אדם מוכשר מאוד בתחום האינטלקטואלי היה צריך לחלוב פרות ברפת. כל אחד צריך לתרום באופן המתאים לכישרונותיו, אבל מצד שני על כל יהודי ללמוד תורה, וגם לעשות את מה שצריך לעשות.
היוצא מהעיקרון שאֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג אֵיךְ שֶׁהַבָּשָׂר שֶׁל הַגּוּף הַיִּשְׂרְאֵלִי הוּא קָדוֹשׁ מַמָּשׁ כִּקְדֻשַּׁת הַנְּשָׁמָה הוא שאֵין צֹרֶךְ כָּל־כָּךְ לְהַרְגִּיז אֶת הַגּוּף מִמְּנוּחָתוֹ הַטִּבְעִית. לא צריך להעמיס על הנטיות הגופניות מגבלות וסיגופים. אמנם כל קדושה מופיעה על ידי עבודה, וגם אדם שניחן בכישרונות רוחניים גדולים ונטיות עילאיות צריך לעבוד כדי לממש אותן. עליו ללמוד, לחשוב, לדון עם עצמו ועם אחרים. וכך הוא גם בענייני הגוף. משמעותה של קדושת הגוף אינה שהאדם צריך לסגוד לגוף כמו שהוא. יש עבודה. יש איסורים, מצוות וחיובים, צריך שהאדם יממש את הקדושה הזאת ויגרום להופעתה בדרך מסוימת, שהיא תמיד משולבת בעבודה. בכל זאת, השאלה היא האם הדרך הזו היא בעיקר לְהַרְגִּיז אֶת הַגּוּף מִמְּנוּחָתוֹ הַטִּבְעִית, או ללכת יותר עם הנטייה הגופנית הבריאותית. בארץ ישראל, יש מקום גם לנטייה הפשוטה, מְנוּחָתוֹ הַטִּבְעִית של הגוף, לא במשמעות של שינה, אלא של נוחות, מה שיותר מתאים באופן טבעי. מגוון האפשרויות שיהיה גם נוח מבחינה גופנית וגם מועיל לישוב הארץ, עשיית המצוות ומימוש הקדושה של הגוף, רחב הרבה יותר מאשר בחוץ לארץ.
יתכן שהרב רומז פה למאמר חז"ל "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע" (ברכות ה, א), במובן שתמיד צריך קצת להתרגז כדי להשיג איזו מטרה. אם לא מתרגזים ומנסים להיות לגמרי על מי מנוחות, לא מגיעים רחוק. נדרש מעט רוגז, אבל בתור תבלין, וככלל אֵין צֹרֶךְ כָּל־כָּךְ לְהַרְגִּיז אֶת הַגּוּף. העניין הוא לא רק להימנע מלהרגיז את הגוף, כִּי־אִם גם לְהַעֲלוֹתוֹ וּלְהַטְעִימוֹ טַעַם הָאֱמֶת שֶׁל חַיֵּי הַקֹּדֶשׁ הַשּׁוֹפְעִים מִקְּדֻשַּׁת הָאָרֶץ, כמו שאומר הפסוק "טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב ד'" (תהלים לד, ט). צריך לטעום את קדושת הארץ, להראות שהארציות הארצישראלית הקדושה נותנת דרכי חיים רבות ושונות, שכולן משולבות במצב אידאלי של תרומה לחיי הכלל והאומה ונגיעה בקודש שבתורה. אנשים רבים אפילו אינם נותנים לעצמם את החשבון הזה. אדם שנולד בארץ ישראל אינו חושב שבעצם היותו ונשימתו כאן הוא מקיים מצווה. בכל מקום שהוא נמצא, הוא נוגע כל הזמן במצוות יישוב הארץ. אם הוא נהנה מפירותיה של ארץ ישראל – זו הנאה קדושה. עצם היותנו כאן היא תרומה לכלל ישראל, קיום האומה בארצה, במסגרותיה הלאומיות והמדיניות. וגם למודעות לכך יש חשיבות רבה מאוד.
הרב מזכיר דווקא את הטעם, מפני שהוא גם חוש וגם סיבה. כל המגוון – מטעימת הלשון ועד ההבנה העמוקה, נכנס בהטעמה. וראוי לאדם שיטעם את המציאות בכל רבדיה, למן רובד הטעם הפשוט של החיך והלשון, ועד לרובד ההבנה העמוקה ביותר, של מהי קדושה ומהן השפעותיה. כדוגמא לכך ניתן לתת את הסוגיה שקיימת מימי המקובלים הראשונים, של 'העלאת ניצוצות' בכל אכילה. זה טעם האוכל, וגם טעם במובן של הבנה עמוקה של תפקיד האדם בעולם, וזה נכון ביחוד בארץ הקודש. המודעות המתלווה לתחושת הבריאות, וגם הטעם הפשוט של הרצון להיות יחד, כי כך מרגישים טוב יותר מאשר כשמפוזרים כמיעוטים קטנים במקומות שונים. כמובן שיש לכך גם טעמים נוספים, עד לדרגה הגבוהה ביותר של קיום כלל ישראל. טַעַם הָאֱמֶת שֶׁל חַיֵּי הַקֹּדֶשׁ על כל רבדיו שופע מִקְּדֻשַּׁת הָאָרֶץ, מכך שאנחנו יודעים שאדמת ארץ הקודש, קדוֹשה. הַסְּפוּגִים בָּאֲוִירָהּ הַמַּחְכִּים שֶׁל אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל. מהארציות של האדמה והטעם, ועד לחכמה של האוויר. גם את האוויר וגם את החכמה לא רואים, אבל ניתן לראות את הופעותיהם והשפעותיהם. האוויר שקוף ואנחנו לא ממש טועמים אותו, אבל לפעמים אומרים 'אוויר הרים צלול כיין', טועמים קצת את האוויר של ירושלים. זה דבר לא מוחשי לחלוטין, אבל הוא קיים ומחכים. יש מה ששופע ברור ומוחשי מאוד מן הארץ כמו טעם המאכל, ויש את טעמה העדין של החכמה והאוויר המחכים של ארץ ישראל. לכל יהודי ראוי להיות כסולם יעקב, "מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה" (בראשית כח, יב), "וְהִנֵּה ד' נִצָּב עָלָיו" (שם יג) – הכל מחובר אצלו. זה יכול להיות דווקא על ידי קדושת הארץ, שלעתיד לבוא תתפשט על כל העולם כולו.
