ט – קְדֻשַּׁת יִשְׂרָאֵל, פסקה ז

רוּחַ הַקֹּדֶשׁ היא מדרגה בנבואה. זהו סוג גבוה של תחושה בלתי אמצעית של המציאות לאמיתתה בגדולתה ורוממותה. אומות העולם קוראים לזה לעתים 'אינטואיציה' גבוהה (התבוננות פנימה – Intuition). אבל זו לא רק התבוננות והסתכלות העוברת דרך מחקר קפדני, אלא חוויה כוללת, מיידית ובלתי אמצעית – כמו חוש, של הצד המרומם, הגדול, הנשגב והאמיתי שבמציאות. משם באות השירה הגדולה, המחשבה הנשגבה, ההשגות הגדולות וההשראה. יותר מכל האומות, ניחנו ישראל ברוח הקודש, שהיא הקרבה והחוויה הבלתי אמצעית של הנוכחות האלוהית, שהתבטאה בהיענות האלוהית לאבות ובניהם, שיצרה חוויות כמעט בלתי-נתפסות של השראת השכינה בעם ישראל.

דורות רבים יש חיסרון ברוח הקודש בישראל. פסקה הנבואה ואת מקומה תפסה החכמה (עי' בבא בתרא יב, א), וגם בתוכה בולט בעיקר פן המחקר והניתוח, המתוֹדָה שהראשונים קוראים לה "היקשית", ופחות חוויה בלתי אמצעית של "כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה" (תהלים לה, י). זהו חיסרון מורגש, והוא בא לידי ביטוי גדול עוד יותר, כאשר בצד המפותח של העולם – אירופה, באה תקופת ההשכלה, התפתחות החכמות והמדעים. מצד אחד, היהודים נטלו בזה חלק רב, ומצד שני, זה כאילו הסתיר מהם לחלוטין את רוח הקודש. שאלת הקודש, הקשר עם האלוהי, הפכה להיות שאלה היסטורית וספרותית, ולא עניין של חיים. היתה השתתפות בלימוד החכמה, החלטות והכרעות הנוגעות למבנה המשטר ובניין המציאות על פי הרציונליזם או על פי תחושות חזקות ובלתי אמצעיות שהן לאו דווקא שליליות, אבל אינן רוח הקודש, כמו תאוות, תשוקות והרגשות. הקודש התרחק ונעשה מופשט מאוד, הוא התעדן עד כדי כך על ידי המאמצים של הפילוסופיה היהודית והכללית, עד שלא נחשב כלל כישות היוצרת השפעה, כיוון, מטרה ואידאלים, אלא רק כמושג או רעיון.

כיום, עם ישראל שעיקר הוויתו הוא רוח הקודש, חי בלעדיה. היהודים אינם לפיד בוער של קדושה בעולם, אלא אזרחים השואפים להיות שווי זכויות במקומות מושבותיהם. לכאורה אפשר לומר, שאמנם היו זמנים בהם ישראל היו בשיא תפארתם וחווית הקודש היתה כל כך גדולה שהם ביטאו אותה באופן נפלא, סגנון נהדר ועוצמת שכנוע גדולה ומוסרית, אבל עכשיו זה חסר, הם לא שלמים עד כדי כך שזה יוכל להימשך הלאה. מה שהיה פג והתנדף ואינו קיים עוד, כמו אדם זקן, שכשהיה צעיר היה אלוף העולם בריצה, ועכשיו הוא צריך פיליפיני כדי לקום מן הכסא. "כִּי לֹא לְעוֹלָם חֹסֶן" (משלי כז, כד), השרירים רפויים, העצמות שבירות, וזה הסוף. האדם כבר אינו שלם, וזה לא עתיד להשתנות, וגם עם ישראל עבר את השיא שלו. על זה אומר הרב: בֶּאֱמֶת חֶסְרוֹן רוּחַ הַקֹּדֶשׁ בְּיִשְׂרָאֵל הוּא לֹא חֶסְרוֹן שְׁלֵמוּת, שאפשר לומר שהיו זמנים בהם היו עם קדוש, אבל זמנים אלה חלפו ואינם, כִּי־אִם מוּם וּמַחֲלָה, ואדם חולה עתיד להבריא.[88] המחלה לא באה לו מצד עצמו, באופן בלתי נמנע, אלא מצד המציאות החיצונית. נכון שאיש בריא מצד עצמו אבל חולה, ואיש זקן או כזה שנולד עם מחלה כרונית, יכולים להיות שווים בזמן נתון מבחינת יכולת התפקוד שלהם. אבל בעוד האחד יכול להבריא כעבור זמן, השני עתיד להישאר כך כל ימיו.

חסרון רוח הקודש בישראל תמיד היה מחלה, וּבְאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל הִיא מַחֲלָה מַכְאֶבֶת. בחוצה לארץ ממילא כולם מפוזרים, מפורדים ומתקיימים בצלם של אומות אחרות. אבל כאשר יש קיבוץ גלויות, חיבור עם ארץ הקודש, נשאלת במלוא תוקפה השאלה: איפה מה שצריך להיות? עד עכשיו היו תירוצים. היינו רחוקים מארץ הקודש, הארץ היתה רחוקה מעם הקודש, כל אחד שומם וחולה במקומו. המשיח "יתיב אפיתחא דרומי… ביני עניי סובלי חלאים" (סנהדרין צח, א). הוא יושב בשערי רומי, בין הקבצנים, שנותנים להם נדבה מפני שמרחמים עליהם כשהם מראים את מומיהם. זו תמצית החולי – גואל העולם יושב גולה בשערי רומי, בצילה של מלכות אחרת, כקבצן, בין בעלי המומים, כשגם הוא מתפרנס קצת מהמומים שלו. אבל אם נחזיר אותו לארץ ישראל, כאשר כבר לא יוכל להתפרנס מן המחלה ולקוות להשתמש בה על מנת לעורר רחמים, היא נעשית מַחֲלָה מַכְאֶבֶת, ולכן הִיא מֻכְרַחַת לְהֵרָפֵא. תחושת הכאב באדם חשובה מאוד, כי כשמשהו כואב, אות הוא שהוא דורש ריפוי. אדם הנעדר תחושות כאב, עלול למות ממחלתו בלי לדעת עליה. בחוץ לארץ המחלה לא כואבת, כי אין צורך גדול בריפויה. שם אפשר להיות בעל מום. אבל בארץ ישראל הריפוי נעשה דחוף והכרחי, וההכרח כואב. אדם מתרגל למחלות ולמומים שלו, עד שנוח לו איתם. תהליך הריפוי עלול להיות כואב מאוד ולדרוש מהאדם שינוי הרגלים, וקשה מזה – קבלת אחריות. לאדם חולה יש זכויות יתר מיוחדות – איזה ילד קטן לא אמר פעם לאמא שלו שהוא חולה היום? הרי אז אפשר להמשיך לישון ולא ללכת לגן, לקבל ממתקים, חיבוקים ונשיקות, והסבתא תבוא… גם בפסיכולוגיה יש מעמד של קרבן. מצד אחד לא נעים להיות קרבן, אבל מצד שני – מותר לו לרחם על עצמו ולתבוע מאחרים לרחם עליו. קשה מאוד לצאת מן המצב הזה מבחינה נפשית, ולפעמים גם מבחינה פיזית. בחתירה להשגת המטרות גם במחיר עימות עם כוחות אחרים יש קושי אמתי, אבל זהו קושי הריפוי.

הכרח המציאות תובע את ריפויה, שאם לא כן "לָמָּה זֶּה אָנֹכִי"? (בראשית כה, כב). ניתן להרגיש מכל עבר את השאלה הנוקבת. מה משמעות הדבר להיות עם בארצו, אם לא החתירה אל יסודותיו העצמיים, שהם יסודות הקודש? ארץ הקודש ועם קדוש הם יסודותיו של הקיום הלאומי השלם, והם יוצרים את רוח הקודש, כתשתית לתרבות לאומית הכוללת בתוכה את כל גילויי הרוח האנושית, ובהם החכמה, התבונה, הרגש והדמיון. "כִּי אֲנִי ד' רֹפְאֶךָ" (שמות טו, כו). לעתים, אנחנו כעם מתריסים כלפי מעלה: כל כך הרבה מלחמות והתנגשויות. מדוע אי אפשר היה שמדבר סהרה יפריד בינינו לבין אויבינו? כמו תחושת הכאב באדם הפרטי, התובעת טיפול במחלה, יסורים אלה הם ההכרח לתת את הדעת על השאלות מה אנחנו, מה חיינו, מה אנחנו רוצים ומהן מטרותינו. אם לא נעשה זאת בעצמנו מתוך רצון, המציאות תכריח אותנו להתמודד עם תרבויות, תפיסות וערכים אחרים, הנוגדים את שלנו עד כדי אבסורד המקומם אותנו. כאשר מכריזים עלינו שאנחנו לא עם, ועל ארצנו שאינה שלנו, אנחנו מוכרחים להתקומם כנגד זה, ופירוש הדבר להגיד מה אנחנו כן, מה פירוש הדבר שאנחנו עם ושזו ארצנו; מה משמעות הקיום הארוך, רווי היסורים והתקוות שלנו, ומה הוא נושא בחובו לבניין החיים שלנו לעתיד לבוא. אלו שאלות שהמציאות מעמידה אותנו מולן בהכרח, דווקא כאן בארץ ישראל. כשאנחנו לא עונים, מנסים להתחמק ולהתחפר, להתעלם ולעצום עיניים מהתשובות, זה מכאיב שוב ושוב. ברציחות, בעלבונות, בפגיעה בכל הרמות, למִן הרמה האישית הפרטית של כל אחד שהולך ברחובות הערים, ועד לרמה הלאומית, הרוחנית, הלאומית והמדינית. זאת המציאות שמכריחה אותנו שוב ושוב להתאמץ ומנתצת את אשליות ההתחמקות שלנו. ואם לא די בכאב אחד, יבוא שני. זה תהליך של ריפוי, כי אין לנו ברירה אלא לשוב וזה לא מותנה ברצוננו. כבר אמרו חז"ל שאם ישראל לא יחזרו בתשובה מרצונם – "הקדוש ברוך הוא מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן, וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב" (סנהדרין צז, ב). ובאמת, אם המצב כל כך נוח, למה שישובו?

אם איננו גואלים את המציאות ברצוננו, היא מכה בנו, כאומרת "גאל אותי!". כמו שחולה הבא לבית החולים ומבקש מהרופא שירפא אותו. אם יענה לו הרופא שאין לו כוח עכשיו, והוא הולך לשתות קפה, יכו אותו החולים. באופן עקרוני, הם צודקים. איך יתכן שכאשר מישהו מסוגל להציל אדם, הוא הולך במקום זה לשתות קפה?! זהו ההכרח. כמובן שאם האדם רוצה להירפא והרופא רוצה לרפא, התהליך יהיה הרבה פחות מכאיב. חזרתה של רוח הקודש היא חזרת החתירה לקרבת אלוהים במובנה הכולל: תחושה וחוויה בלתי אמצעית מקורית, התעמקות במקוריות הזאת ונתינתה במעמד בכורה, כמו האחריות האישית של האדם הפרטי. בעומק המושגים 'קיבוץ גלויות' ו'עצמאות לאומית', טמונה קבלת האחריות והחתירה אל המקוריות ולאי-חקיינות (הגם שאת הדברים הטובים אפשר וצריך ללמוד מכל אחד ומכל מקום), גם במחיר של עימות והתנגשות תרבותית, מעשית, או מדינית.