ט – קְדֻשַּׁת יִשְׂרָאֵל, פסקה ו

הרב מדבר כאן על חלוקה לשתי מדרגות מוסריות: 'הכובש' ו'הישר'. חלוקה זו היתה מקובלת בתנועת המוסר, ונזכרת גם במאמר 'הדור'. כשהרב אומר יֵשׁ צֹרֶךְ לָעוֹלָם וְגַם לְיִשְׂרָאֵל בְּגִבּוֹרִים כּוֹבְשִׁים, אין הכוונה לחיילים, אלא לאנשים הכובשים את מדותיהם ויודעים לרסן את עצמם בהתאם לאיזו מטרת-על. זו תפארתם המוסרית ועיקר עבודתם. המדרגה הזאת חשובה ויש לה צורך, שהרי צריך לכבוש תאוות ורצונות בעייתיים. אבל היא לא מספיקה, מפני שהיא בעיקר שוללת כוחות חיים, מרסנת ולפעמים אפילו שוברת אותם, כי כיבוש מתמיד של הרצון יוצר סוג של ניוון. לכן ישנה מדרגה שהיא למעלה ממדרגת הכובש, והיא מדרגת הישר – לא רק לכבוש את הרצונות הרעים, אלא גם לרצות את הטוב בעצמו. גם למונח 'גבורה' עצמו, ישנן שתי משמעויות: המשמעות המתבטאת במשנה – "איזהו גבור? הכובש את יצרו" (אבות ד, א), שגבורתו מופנית אל תוך עצמו, וזו מדרגת הכובש. אבל המשמעות הפשוטה של הגבורה היא זו המופנית כלפי חוץ, המשנה את המציאות, נותנת לאדם אומץ ומעמד ומגבירה את ישותו.

וַדַּאי יֵשׁ צֹרֶךְ לָעוֹלָם בכוח הכובש, מפני שרוב העמים, אף על פי שיש להם רוחניות מסוימת, חיים באופן כללי בהוויה החומרית יותר. במקומות רבים בתורה ובנביאים מוגדרים חטאי ישראל כ'הליכה אחר אומות העולם'. נדמה שהעמים האחרים נהנים, חיים לגמרי, ורק אנחנו לא, ולכן עלינו להיות כמותם. אילו היה כוח הכובש פועל יותר בעולם, ישראל לא היו כל כך מתפתים אחריהם. אבל מכיוון שבעולם לא היה כוח הכובש והעמים היו שטופי תאוות, זה מפתה, ואז יוצאים ממדרגת הקודש. כמובן, חשיבות הכיבוש היא לא רק בשביל שישראל לא יתפתו אחריהם, אלא גם בשבילם, כי גם לעצם האופן בו הגויים חיים את חייהם יש חשיבות. באופן כללי העמים צריכים את זה יותר, אבל יש קשר ורציפות בין ישראל ואומות העולם גם בעניין המוסרי. אם יהיה אצלם יותר גילוי של כוח הכובש, גם המצב בישראל יהיה מתוקן יותר. ויתכן שהוא הדין להיפך – אם אצלנו יהיה גילוי גדול יותר של הגבורה המזוככת, זה ישפיע על העולם ויתן להם כוח לכבוש את כל מה שצריך לכבוש.

יכול להיות שהרב מסביר בכך שלא בִּכְדִי גם בעולם, הנצרות (בפנים ידועות) והאסלאם (מכיוון אחר) הדגישו מאוד את כוח הכובש, אל מול האלילות והתאוות. הם אמנם לא הצליחו כל כך, אבל מטרתם היתה להשריש במציאות את כוח הכובש. דוגמא לכך היא הנזירות, שהיא פרישות גם מחיי מין, וגם מהכבוד והרכוש (להלכה, גם אם לא למעשה אצל כולם…). גם בעולם המוסלמי הופיעה, למשל, החובה לתת צדקה. יש הבדל גדול בין לתת את מה שאדם מתחייב על פי דין, לבין לתת ללא סיבה דבר שהאדם עבד קשה בשבילו. העובדה שהזולת מסכן עדיין איננה מחייבת את האדם לתת לו – וכי הוא עשה אותו מסכן?! ההכרה שגם מה שהשגת בעצם אינו לגמרי שלך כי אם מגיע ממקור אלוהי עליון איננה פשוטה כלל, ומצריכה המון כוח פנימי, שכן לא מדובר על נתינה מרצון או מתוך רגש רחמים, אלא על חובה לתת. כמו כן, ישנה חובה לנהוג בצניעות, אם בתחום הממון ואם בתחומים אחרים; גם זה ביטוי של כוח הכובש.

במוסר הישראלי הכולל והשלם, עיקר העיקרים הוא הצד החיובי, ולא הצד השלילי.[87] אך בניסיון לתקן את האומות, לקחו מישראל בעיקר את הצד השלילי שבמוסר, וכך נוצר מצב בו להיות מוסרי פירושו תמיד לוותר, וזה לא נכון. מוסר אמתי הוא לבנות עולם טוב יותר, להגביר את השפע שיש בעולם, ולא רק לחלק את המעט שיש. אחרת מגיעים למצב אבסורדי, שמוסר יכול להיות רק בעולם של חיסרון, ואם ח"ו יתרחש "אסון" – שפע כלכלי והתקדמות רפואית כך שלא יהיו יותר עניים וחולים, לא יהיה יותר מקום למוסר. ברור שלא סביר לומר שאדם מוסרי צריך לשאוף למציאותם של עוני, מחסור ומחלות. אמת שבתנאים הנתונים, כאשר הם עדיין ישנם, צריך לדעת להתחלק, לתת ולהעניק. זה מוסרי מאוד בתנאים הנתונים, אבל מטרת העל היא לשנות את העולם כולו מיסודו. הדוגמא שלנו היא גן העדן – שם צריך להיות מוסרי, "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב, טו), כלומר, להתקיים במצב של קשר ברמה הגבוהה ביותר של חירות נשמתית, אהבת הכל וקשר עם אלוהים. לעת עתה, בעולם כמות שהוא, יש צורך גם בכוח הכובש, הויתור, הצדק, החלוקה וכדומה, אבל המוסר העליון הוא מוסר של שפע. כמובן שגם במצב העליון יש צורך בכבישה, אבל כאמצעי, ולא במעמד שהיה לה קודם כעיקר העבודה. ברור שכל אדם צריך לפעמים לרסן את עצמו, אפילו בדברים הגדולים ביותר. מי לנו כבני אהרון שעליהם אמר ד' "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ" (ויקרא י, ג), שצריכים היו לרסן את עצמם. הם חשבו שלא צריך לכבוש בכלל את הרצון הפנימי. צריך, אבל רק כאמצעי להגיע אל המצב השלם, מפני שכוח הכובש יכול לרסן מציאות לא רצויה, אבל הוא אינו יכול לבנות את המציאות. אחרת – האדם המת היה הטוב ביותר, שהרי הוא "כבוש" לגמרי…

מַה שֶּׁיִּתֵּן אֶת רוּחַ הַגְּבוּרָה לִהְיוֹת הוֹלֵךְ וָחַי מַתְאִים לְטֶבַע הָאֻמָּה בִּמְקוֹרִיּוּתָהּ, מפני ש"שלשה עזין הן: ישראל באומות…" (ביצה כה, ב). יש להם אומץ, מהפכנות, גבורה ונכונות להתמודד עם כל אתגר על מנת לשנות את העולם. ולכן "אלמלא נתנה תורה לישראל", אם הטבע הזה אינו מעודן – "אין כל אומה ולשון יכולין לעמוד בפניהם" (שם). אם חסר היסוד הכובש, הם באמת ישנו את העולם – יחריבו אותו… על כן באה תקופת הגלות, בה כל הגבורה הופנתה פנימה, לתיקון התאוות, העוונות, החטאים שמפניהם גלינו מארצנו והעזות שהיתה בנו. אבל הגלות אינה טבע. זמן מה, אפשר וצריך שהאדם ירסן ויחנך את עצמו, אבל סוף סוף צריך גם לחיות. הגאולה מן הגלות היא החזרה אל החיים. החזרה הזאת תהיה על ידי רוּחַ הַגְּבוּרָה לִהְיוֹת הוֹלֵךְ וָחַי, כי בכובש יש קצת המתה. הוא ממית משהו בעצמו, אפילו אם מדובר רק בנטיות שאינן טובות. הדבר דומה לאדם ההולך לרופא שיניים מפני שכואבת לו השן. בדרך כלל הכאב נוצר מכך שהעצב שבתוך השן חשוף לאוויר או לחומציות וכדומה. או שסותמים את החור, וזה הכיבוש הטוב, הראשוני, ואם זה לא אפשרי – ממיתים את העצב. זה באמת מפסיק את הכאב, אבל השן כבר לא חיה ונכנסת לתהליך התפוררות (עדיין אין תהליך בו ניתן להצמיח שיניים חדשות). תהליך ההמתה יכול להיות מועיל, להפסיק את הכאב והבעייתיות, אבל הוא אינו מסוגל להוביל אל בניין העתיד, שיכול להיות רק על ידי כוח מחיה. הגאולה היא ההתחלפות מן הכוחות הכובשים והממיתים, אפילו אם הם המיתו דברים בעייתיים, שלא היו מעובדים מספיק והביאו לידי חטאים, לכוחות הישרים. צריך כוח מחייה, והוא רוּחַ הַגְּבוּרָה, התנערות מן המצב הקודם.

דמותה הכוללת של הקהילה, כלומר – אורח החיים היהודי, עוצבה במשך הגלות בעיקר על ידי הכוחות הכובשים: תעניות, סיגופים, תחינות והתכופפויות מכל הסוגים. רוח הגבורה הופיעה בהתנערות מופלאה, במידה רבה דווקא אצל אלו שמאסו בכוחות הכובשים מהם היה בנוי עולם הקהילה היהודית ובית המדרש. ההתנערות הזאת יצרה מרד גם באורח החיים היהודי הכולל, שנתפס כלא יותר מאשר דמות ההוויה היהודית בגלות. הרב מדגיש כאן שלא זה הוא השימוש הנכון בכוח הזה. להיפך – יש להוליך את רוח הגבורה לתוככי ההוויה היהודית, זאת שהיתה בימי בית המקדש, הסנהדרין והנבואה. מַה שֶּׁיִּתֵּן אֶת רוּחַ הַגְּבוּרָה לִהְיוֹת הוֹלֵךְ וָחַי מַתְאִים לְטֶבַע הָאֻמָּה בִּמְקוֹרִיּוּתָהּ, שהוא טבע של עזות מצד אחד, ומצד שני גם התורה מייצגת את טבע האומה: לאחר סיומם של מעמדות קבלת התורה, אומר משה לישראל "הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם" (דברים כז, ט). קודם, הייתם רק קבוצה אתנית של עבדים. אלמלי התורה – היו מחריבים את העולם, ועם התורה, אבל ללא הגבורה והעזות – הם מחריבים את עצמם ומנמיכים את קומתם. יש צורך בשניהם, וזֹאת הִיא כָּל תְּבִיעַת הַקְּדֻשָּׁה. הקדושה לא צריכה להיות כפויה על האדם, כזו שמשלימים איתה מחוסר ברירה, כי אם מתוך התביעה, הרצון והחיפוש אחר הַקְּדֻשָּׁה, הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה, גֹּדֶל הַהַשָּׂגָה וְטָהֳרַת הַחַיִּים וּקְדֻשָּׁתָם.

שתי הבחינות – הכובש והישר, הן שני מצבים בחיי העולם, האדם וישראל. אם הטבע מתקלקל, צריך בעיקר את הכובש כדי לתקן ולזכך אותו. אבל אין להסתפק בכך, מפני שהמטרה העיקרית היא דווקא לחזור אל היסוד הטבעי המקורי, ולבנות עולם גדול, רחב ונפלא, שרוצים בו, ולא רק כזה שמשלימים איתו ונושאים אותו כמשא כבד על הכתפיים. לשם כך, לאחר התיקון יש צורך לחזור אל הכוח הישר – כוח הגבורה המופנית כלפי חוץ. המשימה הקשה ביותר שעומדת בפנינו מאז נכתבו הדברים ועד עתה, היא יצירת המציאות, המסגרת או האידאה, שתממש את העיקרון שהרב מדבר עליו כאן. לזכך את תביעתה של רוח הגבורה, כך ששאיפתה לחיים ולעליזוּת, מעמד וכבוד, לא תהיה אליהם כמנותקים מן הקודש, כי אם יהיה ברור שכל התביעות הללו הינן תביעה אל הַקְּדֻשָּׁה, הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה, כלומר אל הקשר עם הקב"ה. צריך להיות ברור שתביעת הגדולה המקסימלית היא תביעת קרבת אלוהים, שכולל הכל וממנו הכל – נבואה, מלכות, חכמה, מצווה, מציאות לאומית ומציאות יחודית ואישית. הכל בא מן הקשר אליו, וזו הגדלות המקסימלית. לכן ממילא מובן שהקב"ה לא צריך להופיע בעולם ככופה, אלא כמי ששואפים אליו וגיבורים לבקש את קרבתו. ברובד הראשוני והבסיסי, ההתנערות מן הגלות היתה על ידי תביעת הכבוד, המעמד והרצון, ומאיסה בכל ההשפלות והשנאות. ברם, ברובד העמוק יותר, בעולם הרוח הגדול והשאיפה אל גדולת האדם הנשגבה, רק הַקְּדֻשָּׁה, הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה, גֹּדֶל הַהַשָּׂגָה וְטָהֳרַת הַחַיִּים וּקְדֻשָּׁתָם. יכולים לתת את הפיתרון.