מן המילים האחרונות של הפסקה, המבוססות על הפסוק המתאר את שינוי השם של יעקב אבינו (בראשית לב, כט), ניתן להבין את הפסקה כולה. יעקב (הוא ישראל – יסודה של כנסת ישראל, כי מיטתו שלמה, וכל בניו וצאצאיו הם האומה העתידה) ניחן בכוח רוחני ובכוח גופני. התורה מדגישה את מעלתו הרוחנית העליונה, המתבטאת בשמו "ישראל", רק אחרי המאבק הגופני שנמשך כל הלילה ובסיומו הוא לא נכנע. אז זכה בשמו הגדול – ישראל, עם הפירוש: "כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלוֹהִים" – במובן הרוחני, "וְעִם אֲנָשִׁים" – במובן הגשמי, "וַתּוּכָל". איתנותם העולמית של הצד הרוחני והצד הגשמי היא תמצית הישראליות, והיא מורשת לעם ישראל מיעקב – ישראל. כל צדיק עליון מעלה את העולם גם ברוחניותו וגם על ידי המאמצים הגופניים שלו, כל צדיק על פי דרכו גם בסיגופים, צדקה, דברי תורה וכדומה, וגם על ידי תגבורת הכוח הגופני העומד לרשות הכוח הרוחני. ואם כל צדיק בודד כך, על אחת כמה וכמה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל כֻּלָּהּ, שאֵין צַדִּיק בָּעוֹלָם, שֶׁיַּגִּיעַ לְקַרְסֻלֶּיהָ.
כְּשֶׁעַם הַקֹּדֶשׁ – עם ישראל. ואם לכאורה ניתן היה לדייק מהמונח הזה שכוונת הרב היא שקודם כל צריכים ישראל להיות קדושים בכל מעלות הקדושה, ורק אז טוב שיהיו גם בריאים וחזקים, כותב הרב בהמשך בְּיַחַשׂ לְחִבּוּרוֹ שֶׁל כָּל יָחִיד עִם כְּלָלוּת הָאֻמָּה, כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל הוּא צַדִּיק וְקָדוֹשׁ. כָּל דָּבָר גַּשְׁמִי יִשְׂרְאֵלִי הוּא מוּכָן לִקְדֻשָּׁה וַאֲצִילוּת עֶלְיוֹנָה. כלומר: כללות האומה היא עם הקודש, יסוד הקודש בעולם. כל אחד מישראל באופן פרטי, הוא צדיק וקדוש במדה שבה הוא מחובר אל כללות האומה. יהודי שנהרג בגלל היותו יהודי נקרא קדוש, ולא מסתכלים אחר כך בביוגרפיה שלו כדי לבדוק האם באופן אישי הוא היה צדיק. וזאת מפני שנהרג על יהדותו, על חיבורו הקדוש עם כללות האומה, אפילו אם הוא לא רצה בחיבור הזה ולא קיים את המתחייב ממנו. בין היהודים ישנם טובים יותר ופחות, צדיקים עליונים, בינוניים ופחותים מכל מיני סוגים. אבל זה נכון רק כאשר כל אחד לעצמו. כאשר הם יחד, כלל, הם עם הקודש. כשם שבלשון הקודש ישנן מילים יפות יותר ופחות וכשמדברים צריך לדקדק במילים שתהיינה נקיות, אבל הלשון העברית היא כולה לשון הקודש. גם ארץ ישראל בכללותה היא ארץ הקודש, וזה כולל את המדבריות והביצות שיש בה. אמת, צריך יותר כוח להפריח את המדבר ולייבש את הביצה, צריך להילחם בהם, אבל מצד כללות הטבע שבה – היא כולה ארץ הקודש. "כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ" (תהלים קב, טו), אפילו שזה עפר. "ר' אבא מנשק כיפי דעכו" (כתובות קיב, א) – את הסלעים והאבנים. האבן לא יכולה להצמיח דבר, אבל הוא מנשק אותה מצד כללות ארץ הקודש. כך הוא לגבי לשון הקודש, וכך הוא גם לגבי עם הקודש. האומה בכללותה צריכה להיות בריאה וחזקה בגופה, שכולל את הכוחות הלאומיים כולם, ובהם המלכות, הצבא והכלכלה. הגוף הזה צריך להיות בריא וחזק, ולא קלוש ומרופט.
הרב עובר אל הדימוי הנפלא של יַלְדֵי יִשְׂרָאֵל. ככל שהילד יותר קטן, קשה יותר לדעת מה מהותו. קשה יותר לומר על ילד שהוא צדיק או רשע. הוא ואנחנו עדיין לא יודעים אם הוא צדיק או רשע. אנחנו יודעים שיש לו פוטנציאל להיות הצדיק הגדול ביותר בעולם, ועלינו לעשות הכל על מנת שזה יקרה. אם יטען מישהו שלא כדאי לטפל בילד, שמא יהיה רשע, נאמר שזה אמנם יתכן, אבל כילד הוא צריך להיות בריא וחזק. אנחנו מתייחסים אל הפוטנציאל הגלום בו, מצד הכללות של משפחתו ומציאותו, ועדיין לא כאדם פרטי בעל אישיות יחודית. בדרך אגב נעיר, שעל ידי כך אפשר להבין מבחינה רוחנית וחינוכית את הדאגה היחידה במינה שהיתה בישראל לחינוך הילדים. דאגה שקיבלה ביטויים רבים בהלכה, במוסר וביחס המשפחתי. בכל העולם היה ידוע שאין כמו האבות והאמהות היהודים לפעול למען חינוך הילדים, לחנך אותם, לתת להם ולדאוג להם. כל ילד הוא "יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים" (ירמיהו לא, יט), זה יסוד המשפחה היהודית. גם בשירי הערש שנשארו מהדורות הקודמים, ניתן לראות את הרצון לחבר את הילד אל לימוד התורה, והציפיות הגדולות שתולים בו להיות גדול בישראל. כך, אומר הרב, הוא גם מבחינה גופנית. הילדים הם הדורות הבאים, ואם הם יהיו חֲזָקִים, בְּרִיאִים וּמוּצָקִים, יִהְיֶה אֲוִיר הָעוֹלָם קָדוֹשׁ וְטָהוֹר. זה מזכיר את התפעלותו של זאב ז'בוטינסקי מילדי הארץ בעת ביקורו הראשון בארץ ישראל. הוא מספר שראה אותם ביפו רבים עם ילדים ערבים. "הם לא היו כמונו, הילדים באודסה", התפעל ז'בוטינסקי, "הם לא ברחו, אלא נתנו בחזרה". זה החידוש, והוא מכליל אותו לכלל: הגיע הזמן שהצודק יהיה גם חזק. השניוּת הזאת, בה הצודקים תמיד חלשים, והרשעים תמיד חזקים, צריכה להיפסק. מבחינתו זה חזון לאומי: הצודק יהיה גם החזק. ואם נעלה בדרגת ההבנה, הביטוי והמינוח, לכלול לא רק את המוסר הטבעי הפשוט, אפשר לומר שהקדוש צריך להיות חזק. ואם הילדים יהיו כך, תתקרב המציאות בה הצדק, היושר והקדושה ינצחו בעולם. כל עוד הילדים יהיו חיוורים ומסכנים, העולם לא יהיה מתוקן. המציאות בה ילדי ישראל הינם חלשים ואין להם עתיד של ממשות ושליטה, גורמת לעולם להישאר לא טוב ומזוהם.
כָּל תֹּכֶן גַּשְׁמִי שֶׁל צַדִּיקִים מַעֲלֶה אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּרוּחָנִיּוּתוֹ. הדוגמא הנפוצה לכך הינה אכילתו של הצדיק: הוא אוכל לא רק בשביל הגוף, אלא גם מתחבר אל הניצוץ הקדוש שבתוכן האכילה. הניצוץ, החיוניות האלוהית שבדבר הנאכל, מתעלה במדרגתו להיות חלק מגופו של הצדיק. על אחת כמה וכמה שדיבור של צדיק הוא לא רק הוצאת אוויר, אלא העלאת העולם. וְאֵין צַדִּיק בָּעוֹלָם, שֶׁיַּגִּיעַ לְקַרְסֻלֶּיהָ שֶׁל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל כֻּלָּהּ. יש בה חלקים שהוא יותר גדול מהם, אבל בכוליותה היא גדולה לאין ערוך מכל אדם פרטי. וּמוּבָן בָּזֶה, שֶׁהַבְּרִיאוּת וְהַיִּתְרוֹן הַגַּשְׁמִי שֶׁל כְּלָלוּת יִשְׂרָאֵל זֶהוּ הַיְסוֹד לְאוֹר הָעוֹלָם, שהוא הדבר הכללי והמקיף ביותר, וממנו לְקֹדֶשׁ הָעוֹלָם, שהוא היסוד הנסתר יותר, עד לְגִלּוּי הָאֱלוֹהוּת בָּעוֹלָם, מצב של שכינה בגילויה. גילוי הנעשה בין על ידי ניסים גלויים, ובין על ידי מימוש דבר ד' – התורה והנבואה, על ידי בני אדם. הבריאות היא גם היסוד לְטָהֳרַת הַמִּדּוֹת, שהיא חלק מגילוי האלוהות בעולם, מפני שמטרתה היא השאיפה אל אלוהים, לְרוֹמְמוּת הַצֶּדֶק וְהוֹפָעַת הַמּוּסָר בְּנִצְחוֹנוֹ בָּעוֹלָם. משפט זה מזכיר את תיאור ימות המשיח של הרמב"ם (הל' מלכים יא, א), כמסע ניצחון של מלך המשיח הלוחם את מלחמות הצדק והיושר. אם האנשים החיים בחברה יהיו מעונינים מעצמם בעשיית צדק גם כשהם המפסידים, זה מצוין. אבל בפועל המצב אינו כזה, ולכן צריך בית דין שיגלה את הצדק בחברה גם על ידי שימוש בכוח הכפייה. כך, גם גילוי ד' בעולם נעשה לעתים על ידי אמצעי שבשלב הראשון יש בו כפייה, כאשר מלך המשיח גואל את העולם מעיוותו המוסרי על ידי הניצחון.
בְּיַחַשׂ לְחִבּוּרוֹ שֶׁל כָּל יָחִיד עִם כְּלָלוּת הָאֻמָּה, כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל הוּא צַדִּיק וְקָדוֹשׁ. מהפן הכללי שבו, כל אחד הוא צדיק וקדוש. כמו ילד, שכל עוד לא גדל ובחר את דרכו, הוא מחובר אל הכללות. הרב מדגיש את ההבדל בין הפוטנציאל לממשות: כָּל דָּבָר גַּשְׁמִי יִשְׂרְאֵלִי הוּא מוּכָן לִקְדֻשָּׁה וַאֲצִילוּת עֶלְיוֹנָה. בניין העם, הארץ, הלשון והספרות, כולו מוכן לקדושה, אבל האם הקדושה הזאת תצא לפועל – זה תלוי בנו.
ככל שיהיה יותר פִּתּוּחַ של אֹמֶץ הַגּוּפָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, כך הוא יוֹצִיא יותר מִן הַכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל אִמּוּצֵי־נְשָׁמָה נִפְלָאִים, הנשמה תהיה גיבורה, נועזת ושואפת יותר. אדם חלש בגופו, לרוב מסתפק במועט. הוא לא רץ למרחקים ולא שואף לגדולות. גם בגישה כזו יש יתרון, כי צריך לדעת להעריך את מה שיש, שהוא פעמים רבות טוב. אבל אין בזה שאיפה גדולה, זו קטנות שאמנם יש בה מעט טוב, אבל זה לא כל הטוב, היופי והגבורה שיכולים להיות. וְאוֹרָהּ הָעֶלְיוֹן שֶׁל תּוֹרָה יִמְצָא אֶת הַבָּסִיס הָאֵיתָן הָרָאוּי לוֹ. אור תורה מופיע גם על גוף חלש, אבל באופן מצומצם. בשביל להגיע לדרגה של נבואה, רוח הקודש וגדוּלה, נצרכת נשמה אמיצה יותר, בעלת שאיפות יותר גדולות, שאינה מסתפקת במועט. אדם צריך להיות מסוגל לשאת את התלאות הרוחניות שהן מנת חלקו עד שיגיע לדרגה הגבוהה, וליהנות מהמשא. כמו שיותר פשוט לשכב במקום, ובכל זאת כל אחד נהנה במדה מסוימת מהתעמלות. ישנה הנאה בפעולה, בהרגשת הכוח והעוצמה הפנימית. נפתח מעין בנפש, והאדם מבין שאפשר להשיג יותר. זה נותן מוטיבציה, מניע פנימי לבקש דברים יותר גדולים. וְיָקוּמוּ לָנוּ מְאוֹרֵי עוֹלָם, אַנְשֵׁי רוּחַ אֱלוֹהִים, כַּבִּירֵי כֹּחַ, שָׂרִים עִם אֱלוֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וִיכוֹלִים לָהֶם.
האומץ הוא צירוף של יכולת גופנית ורצון. יש אנשים שגופם גדול וחזק, אבל הם פחדנים. ואז לא רק שהעוצמה הגופנית שלהם אינה מועילה להם, אלא הם גם נראים מגוחכים. זה לא נעים כשאדם קטן קומה וחלוש גוף הוא פחדן, אבל זה מובן. אבל כשאדם גדול וחזק בגופו מפחד – זה מגוחך לחלוטין. מאז שנכתבו הדברים, הגוף הלאומי אמנם הוכה מאוד, כאשר מיליונים מבני עמנו נרצחו על בניהם ובני בניהם שיכולים היו להיוולד, אבל למרות זאת הוא גם התחזק מאוד. אין להשוות את מצבנו היום לזה של לפני תשעים שנה. אנחנו חשים את הכוח הגדול של הגוף הלאומי, אבל לא תמיד פיתוחו הוסיף לנו אומץ. לפעמים הפחד הוא לא מאחרים, אלא מעצמנו: אנחנו, כגוף לאומי, מפחדים להשתמש בכוח שלנו. צריך שֶׁעַם הַקֹּדֶשׁ יִהְיֶה בָּרִיא וְחָזָק בְּגוּפוֹ, אבל צריך גם לפתח את האומץ הגופני. הן בבחינת כוח, והן בבחינת התכונה, של שאיפה ונכונות להעיז. רק היא מלכדת את העם למען מטרה גדולה. חוסר האומץ שולל את המטרות הגדולות, וממילא את הליכוד הפנימי. לכן אנחנו רואים התפוררות, התכתשות בין הקבוצות על אינטרסים קטנים. למרות שבגוף הלאומי ישנה עוצמה רבה, חוסר האומץ מחליש אותו.
כָּל דָּבָר גַּשְׁמִי יִשְׂרְאֵלִי הוּא מוּכָן לִקְדֻשָּׁה וַאֲצִילוּת עֶלְיוֹנָה, אבל לא די במוכנות. צריך אומץ כדי לממש אותה ולהפוך אותה למציאות אידאלית כזו. אנחנו מצויים בתהליך רוחני מורכב מאוד, שיש בו מבוכות, מרידות, חיפוש, לפעמים אופנות רוחניות שבכל אחת מהן יש משהו אמתי, אבל לא מספיק מגובש כדי להיות מטרת-על המלכדת את כולם. חיזוק הגוף הלאומי משפיע, אבל חוסר האומץ הלאומי הכולל מעכב את תקומת מְאוֹרֵי עוֹלָם, אַנְשֵׁי רוּחַ אֱלוֹהִים, כַּבִּירֵי כֹּחַ. אפשר לומר שהם עדיין בהתהוות. זו מציאות לא קלה ולא פשוטה, והרצי"ה קוק תמיד היה אומר שיעקב כולו סיבוכים: מערכת היחסים שלו עם אחיו, אביו ואמו, הבריחה. כאשר הוא חוזר, הוא מתמלא כוח. גם אז המצב לא פשוט, מחכה לו עֵשָׂו, והוא מכלכל את צעדיו לקראת ההתמודדות עמו. כל עוד ניתן להשתמש בדורון ותפילה, הוא עושה זאת. אבל כשיש מלחמה, הוא מתגלה במלוא עוצמתו. ושם ישראל ניתן לו על המלחמה במצב הקיצוני והלא-רצוי, לבדו בלילה, ולא על הדורון ואפילו לא על התפילה. את הגוף הוא בנה אצל לבן, שם בנה את כל עושרו של לבן במאמץ הגופני, וזה בא לידי ביטוי במלחמה הזאת, בלב החשיכה, כאשר אין מי שיעזור לו במאבק מול כוח אדיר. אנחנו בתוך תהליך השיבה, כאשר אנחנו כעם חוזרים אל הארציות שבתוך ארץ הקודש, לא רק אל הצד הרוחני והתפילה שבה. יש צורך בפיתוח האומץ הגופני, עלינו להיות מסוגלים לעמוד במלחמה כשמיצינו את הדרכים האחרות. זה יוצר את הגדוּלה הנפשית והנשמתית, המאפשרת לנו להיות מְאוֹרֵי עוֹלָם, אַנְשֵׁי רוּחַ אֱלוֹהִים, כַּבִּירֵי כֹּחַ, שָׂרִים עִם אֱלוֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וִיכוֹלִים לָהֶם. האתגרים הרוחניים, הלאומיים והעולמיים כולם עומדים בפנינו, כאשר העולם כולו משווע לגאולה. אבל כדי להגשים אותה עלינו להיאבק, וכדי להיות גואלי העולם, מְאוֹרֵי עוֹלָם, יש לנו צורך גדול בפִתּוּחַ אֹמֶץ הַגּוּפָנִי.
