הרב מתייחס לדברי הגמרא "הַסּוֹטֵר לוֹעוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל כְּאִלּוּ סוֹתֵר לוֹעוֹ שֶׁל שְׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר מוֹקֵשׁ אָדָם יָלַע קֹדֶשׁ" (סנהדרין נח, א), ומפרש שהכוונה היא לכָל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, שכן הגמרא אינה מחלקת או מסייגת את העניין. לא יתכן לגשת סתם כך למישהו, ולסטור על פניו מפני שהוא אדם חסר חשיבות. ברור שמבחינה הלכתית זה אסור, כי המכה באדם פוגע בו ומבייש אותו. הגמרא לא באה לחדש את הדין ולומר שזה אסור, אלא לומר שזה עניין עקרוני. במדה מסוימת, הגמרא נותנת טעם לדין הזה – כְּאִלּוּ סוֹתֵר לוֹעוֹ שֶׁל שְׁכִינָה. אם היה כאן סכסוך ביניהם והם רבו, מדובר במכה לאדם מסוים. אמנם גם שם צריך להתנהג לפי הדין, אבל המעשה מובן. אבל כאשר סתם סותרים על פניו של אדם, לא כאיש מסוים אלא כאדם מישראל, אז לא חשוב איך הוא נראה ומה המעמד שלו – הוא אדם מישראל, והצד הכללי שבו גובר על הצד הפרטי. לכן מי שלא יהיה, מִגָּדוֹל וְעַד קָטָן, אוֹר אֱלוֹהִים חַיִּים בְּיִפְעַת קֹדֶשׁ בּוֹעֵר וּמֵאִיר – בְּכָל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל. האור כביכול קורן מפניו, והסותר עליהם כאילו מכבה אותו, מסתיר – סותר, מכבה את הארת הפנים, שנובעת מבעירת הקודש, הנפש הקדושה שיש באדם. הַדִּמְיוֹן הָרוֹאֶה בְּהוֹפָעָתוֹ שֶׁל כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל הוֹפָעָה אֱלוֹהִית מְשֻׁכְלֶלֶת, ואינו מסתפק באמירת הדין שאסור לסטור. למצער, אפשר היה להגיד שזה לא יפה, חמור, אפילו לתת דימוי מרגש, כמו: 'דומה כאילו פוגע באחיו או בבנו', או כזה המבטא חומרה, כמו 'כאילו פוגע במלך'. הסיבה שחכמים לא הסתפקו בכך, אלא השתמשו דווקא בדימוי לוֹעוֹ שֶׁל שְׁכִינָה, בצד האלוהי שלו, הוּא תּוֹלָדָה שֶׁל הַנִּיצוֹץ הַנְּבוּאִי, שֶׁהוּא נִמְצָא רַק בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל. הנבואה באה לעולם בשביל ישראל, שכן היא מגלה לעולם את עיקר העיקרים – הקשר שבין האדם לאלוהים, וישראל הם המגלים את הקשר הזה. "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" (ישעיהו מג, כא), במובן של הודעת קיומו, שכינתו והופעתו במציאות. אמנם, הגמרא נכתבה על ידי חכמים, לא נביאים, ולכן הרב אומר שזה ניצוץ הנבואה שיש בחכמים, הגורם להם להבין שלדמות את הסתירה לפגיעה באדם זה לא מספיק, וצריך להדגיש את הפגיעה בשכינה.
"מוֹקֵשׁ אָדָם יָלַע קֹדֶשׁ וְאַחַר נְדָרִים לְבַקֵּר" (משלי כ, כה). פשט הפסוק הוא שעל כל אדם להיזהר מנדרים. לועו הוא לוע קודש, ולכן הדברים שהוא אומר הינם בעלי ערך. כמו שאדם המשתמש בכלים של הקדש לצורך חול, עובר עבירה. יש כלי קודש שיכול לבטא אפילו דברי נבואה ממש, והוא משתמש בזה לדברי הוואי. לענייננו, מי שפוגע בלוע, כאילו סותר לועו של שכינה, כיוון שדבר ד' יכול לצאת מן הלוע הזה. הסותר אותו כביכול לא מכיר בזה, ורואה בזה סתם לוע של יצור ביולוגי כלשהו. יתכן שדברי הרב כאן מתייחסים לא רק למה שאמרו חכמים בגמרא, אלא גם לפסוק במשלי. הפסוק מדגיש את חשיבות הלוע – "יָלַע קֹדֶשׁ". קודש זה הוא שכינה, הופעה אלוהית, זה דימוי שמבטא לא רק חומרה, אלא גם פגיעה בדבר גבוה. אמנם ספר משלי אינו ספר נבואה, אבל הכתובים הם המדרגה המחברת בין הנבואה לתורה שבעל פה, ולכן ניצוץ נבואה יש בו.
