דברים אלו נכתבו כתגובה למגמות אוניברסליות שצברו תאוצה בחברה היהודית בתחילת המאה התשע-עשרה. היתה אמירה שאנחנו אוהבים את כולם (חבל רק שכולם לא אוהבים אותנו), כולם יקרים. מה ההבדלים, כולם נבראו בצלם אלוהים, בני א-ל אחד אנחנו. אם צריך לסבול, צריך לסבול לא בשביל קבוצה קטנה, אלא בעד כל האנושות. לא בִּכְדִי מכנה הרב את התפיסה הזאת רַחֲבוּת הַלֵּב. לבלעם הרשע יש "נפש רחבה" (אבות ה, יט), לכאורה זה טוב, כי נפש כזו יכולה להכיל הרבה, אך זה הרבה מדי. רחבוּת זו שֶׁבָּאָה לִפְעָמִים לְהַכְנִיס אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, כָּל הָאֱנוֹשִׁיּוּת כֻּלָּהּ, בִּכְלַל הַחִבָּה, אם זה היה רק בכלל החיבה זה היה טוב. יש לנו יחס חיובי לכל אדם, בעל חיים, צמח ואפילו אבן, וברור שאין לפגוע בהם סתם. אבל להכניס אותם בִּכְלַל הַחִבָּה הַמְיֻחָדָה הַמִּתְגַּלָּה לְיִשְׂרָאֵל, להגיד "כולם כמו הבנים שלי, כולם כמו האחים שלי" זה לא יתכן, לא סביר ולא צריך להיות. זה ניסיון להעתיק דבר טוב ממציאות אחת למציאות אחרת שאיננה מתאימה לו. הרב יפרט מדוע התפיסה הזאת שגויה, אבל הוא מקדים שהפיתרון הנכון הוא כְּשֶׁהַהַכָּרָה שֶׁל הַקֹּדֶשׁ הַמְצֻיָּן אֲשֶׁר לִסְגֻלַּת יִשְׂרָאֵל עוֹמֶדֶת בְּצִבְיוֹנוֹ, וּמִתּוֹךְ בְּהִירוּתוֹ של הצביון הזה מִתְפַּשֶּׁטֶת הַחִבָּה וְהָאַהֲבָה בְּעַיִן טוֹבָה עַל כָּל גּוֹי וְאָדָם יַחַד. כאשר האדם יודע מהו הקודש, החזון והתיקון, מהי הטובה שהוא רוצה להביא, הוא יכול למצוא את נתיבי האהבה והחיבה כלפי כל אחד. אהבה צריכה לחול על מציאות ממשית וקיימת, ולכן היא אפשרית באמת רק כלפי מי שיודעים להעריך נכונה את מצבו, מקומו וכישרונו. כך יכול האדם לחשב כיצד ניתן להועיל לזולת, לשפר ולעודד אותו, כמות שהוא, ואם הוא רחוק מאוד – לפי המרחק ויכולת הקליטה. זוֹהִי מִדָּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, אַב הֲמוֹן גּוֹיִם (בראשית יז, ה), ולכן נאמר ליעקב נכדו: "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה – וּבְזַרְעֶךָ" (בראשית כח, יד). כשזרעך יעמוד כזרעך, בפני עצמו, לא כעוד חלק חסר יחודיות של האנושות, אז יתברכו כולם. דווקא בצביונם הקדוש, הם יוכלו להביא לכולם את מידת הקודש, החיבה והמוסר, לפי מה שהם. רק באופן כזה ניתן באמת לבטא את החיבה והאהבה לכל אדם, לא לפי מה שהיית רוצה שיהיה, אלא לפי מה שהוא, זו האהבה האמיתית.
אֲבָל יֵשׁ שֶׁיְּסוֹד הִתְרַחֲבוּתָהּ שֶׁל חִבָּה זוֹ בָּאָה מִתּוֹךְ כֵּהוּת הָרֶגֶשׁ, אלא שכהות הרגש אינה אהבה. כוחה של האהבה הוא עצום, נשגב, ער ורגיש מאוד. כשאוהבים, ישנה רגישות עצומה כלפי האהוב. כל מילה, מחוות יד ותזוזת עין היא בעלת משקל. ואילו תפיסה כזאת היא התעלמות מן המציאות, וְהַאֲפָלַת אוֹר הַקֹּדֶשׁ שֶׁל הַכָּרַת הַסְּגֻלָּה הַיִּשְׂרְאֵלִית הָעֶלְיוֹנָה, כלומר אי-הידיעה של אור הקודש והתעלמות מן הקודש. וְאָז הִיא, החיבה הזאת, לא רק מדומה, כי אם גם אַרְסִית. כמו רעל נורא, היא מסבכת את האדם, הוא לא יודע למה לצפות מעצמו. הוא אוהב את כולם, ומצד שני המצב לא טוב. מה יעשה? הוא מתחיל לשנוא את עצמו ואת האחרים. זו מטרה נשגבה, אבל היא פשטנית ונמהרת מדי. היא עלולה להיהפך לאַרְסִית, מפני שבה האדם אומר שהוא אוהב את כולם, חוץ מאלה שאינם אוהבים את כולם. למעשה זהו הרוב העצום של בני האדם: רוב האנשים אוהבים יותר את בני משפחתם ועמם מאשר אנשים זרים. יוצא שישנם בודדים שאוהבים את כולם, וכולם אשמים, כי הם אינם אוהבים את כולם כמו אותם הבודדים, ששונאים אותם בגלל זה. יש ארס פנימי שנובע מן הטשטוש האידאי-רעיוני, וגם מזה הרגשי. הניסיון להתגבר על הדברים היסודיים ביותר הינו בלתי-טבעי לאדם. אם אדם לא אוהב את עצמו אלא רק את האחרים, מה יעשה עם עצמו? כשהפסוק אומר "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח), זה טבעי. כמוך – ולא יותר ממך, כי אז אתה שונא את עצמך, וממילא גם אין לך יסוד לאהבת האחר, שהרי כל המקור שלנו להכרת האהבה היא היחס שלנו לעצמנו. זו ההזדהות העצמית הפנימית. אמירה שכולם חכמים, כולם נבונים, כולם יודעים את התורה וכולם אותו הדבר, הינה עשיית עוול מיידית לכל אלה שהם טובים, מוכשרים ומוסריים יותר. טובה עוד לא יצאה מכך, אבל עוול כבר נעשה.
אדמו"ר אחד סיפר שנכנס פעם לבית מרזח, בו ישבו שני איכרים שיכורים לגמרי. שאל אחד מהם את השני: "אתה אוהב אותי?", ענה לו השני: "אני אוהב אותך!" אמר הראשון: "לא נכון, אתה לא אוהב אותי!" "מדוע?" נעלב השני, "אני דווקא אוהב אותך". "כי אתה לא יודע מה אני צריך", ענה הראשון בבכי. וסיים אותו האדמו"ר שזה סוד גדול, כי כשאוהבים מישהו השאלה היא לא מה מרגישים, אלא האם מבינים מה הוא צריך. לא להשוות אותו לכולם, אלא להבין את הצרכים הייחודיים שלו. את זה ניתן לתת לאחר רק כאשר האדם עצמו הוא מה שהוא בעצמו צריך להיות. אם יש בו הכוח, הכישרון ומידת ההערכה, הוא יכול לאהוב גם את אחרון האנשים, והאהבה כוללת הכל – גם תוכחה וחינוך. להיות טוב לכולם במובן האדיש של לחלק להם סוכריות – זו אינה אהבה אמיתית. פעמים רבות זה יכול לקלקל יותר ממה שזה מתקן, כמו הורים שאומרים "הילד רוצה הירואין, אז ניתן לו, הוא נהנה מזה". כמובן שזו אינה דוגמא לאהבה גדולה.
צריך להבין שאין התנגשות בין עמידה וצביון הקודש העצמי ואהבתו הגדולה דווקא בישראל מפני יחודיותם, לבין האהבה והדאגה הגדולה לכלל האנושות. ההיבדלות לא באה מתוך שנאה, וכאשר היא עוֹמֶדֶת בְּצִבְיוֹנוֹ הנכון של הקודש, היא אכן איננה מעוררת שנאה. זו ההכנה להגשמת החזון היהודי, שהוא גאולת העולם כולו, כל אדם באשר הוא וכל העמים באשר הם, כל אחד לפי סגולתו, כישרונו ועניינו. זו האהבה הגדולה שצריך להביא לכל באי העולם. הניסיון לקצר את הדרך נובע מפשטנות, שטחיות המחשבה, ופעמים רבות גם לא מאהבה גדולה אלא מאדישות וחוסר רצון לעבוד קשה. כאשר אומרים שכולם אותו הדבר זה לרוב לא טוב. אין הבחנה, ולבסוף מתבטלת האהבה, עד שלפעמים היא הופכת לשנאה קשה כלפי מי שרוצה להפריע את המצב השלֵו של האדישות והיציאה ידי-חובה באמירות על אהבת כולם.[78]
וְתֹכֶן פְּעֻלָּתָהּ של חיבה כזאת הוּא מָלֵא הֵרוּס נוֹרָא, ולא בניין ותועלת, שֶׁצָּרִיךְ לְהִתְרַחֵק מִמֶּנּוּ כְּמִפְּנֵי שׁוֹר הַמּוּעָד. מצד אחד שור זה כוח גדול, אבל אם הוא מוּעד, כלומר, כבר ברור שהוא לא לתועלת, צריך להתרחק ממנו. אנחנו מכירים את הכוח הזה מן הנצרות והאסלאם, ובזמנו של הרב התחילו להכיר את זה גם מהסוציאליזם. כולם טובים, אוהבים את כולם. מבחינתנו, כל מה שהוא "של כולם" הוא כבר שור המועד. התנסינו בפעולה "הנפלאה" הזאת כמה וכמה פעמים. צריך להתרחק ממנה כמפני שור המועד, כי הרעיון הנורא הזה מְנַגַּח כְּתוֹרָא (נוגח כשור) (ילקוט שמעוני ישעיהו תכה), קורע ומפיל את כל מה שיש.
